מימוש איומים

איימתי שעוד אכתוב על חבירות אמצע הקדנציה, והבטחות צריך לקיים. אז מה יש עוד לומר על הבחירות הללו?
קודם כל, שהנצחון הרפובליקאי לא כל כך גדול כמו שנדמה. מייק הקאבי - מושל ארקנסו לשעבר, מהמועמדים לפריימריז הרפובליקאים לנשיאות והיום (איך לא) פרשן בפוקס ניוז, השווה את התוצאות לא סתם לרעידת אדמה, אלא לרעידת האדמה האדירה במיזורי באמצע המאה ה19, שגרמה למיסיסיפי להפוך את כיוון זרימתו. אז הקאבי צריך להרגע (או לרדת מהחשיש - בכל זאת, הצעת הלגליגציה בקליפורניה לא עברה...) אמנם הרפובליקאים זכו ללמעלה מ60 מושבים מהדמוקראטים בבית הנבחרים, אבל הנתון הזה מטעה. אם מסתכלים על מספרים מוחלטים, לרפובליקאים יהיו בקונגרס הבא עלינו לטובה בין 239 ל245 מושבים מתוך 435. זה רוב של 55-56%, או במונחים שלנו קואליציה של 66 ח"כים. רוב מכובד אבל לא מטורף - לדמוקראטים בקונגרס הקודם למשל היה רוב משמעותי יותר (255). זה נראה מאוד גדול בגלל השנוי המשמעותי ביחס לבחירות הקודמות, אבל לא בטוח שזה המדד הנכון - אבל על כך בהמשך.
בסנט הרפובליקאים אמנם זכו בשישה מושבים - הישג יפה אבל ממש לא חסר תקדים, הדמוקראטים זכו בשישה מושבים ב2006, הרפובליקאים זכו בחמישה ב2004, (מעט אנשים שמו לב כי היו את הבחירות לנשיאות, שהיו צמודות למדי). וכמובן הם לא זכו לרוב. הם כן זכו במדינות מתנדנדות - פנסילבניה, ווינסקונסין, אינדיאנה - וזה סימן לא טוב לדמוקראטים, אבל לא היה כאן צונאמי מטורף. גם ברמת המושלים הרפובליקאים זכו בכמה מושלויות (זה לא נשמע כמו עברית נכונה) חשובות - פנסליבניה, אוהיו, פלורידה - אבל הפסידו כמה אחרות (קליפורניה) ובאופן כללי זכו לנצחון מכובד אבל לא מטורף.
אז למה חושבים שהרפובליקאים הזיזו את הלוחות הטקטוניים? ראשית, כי מכונת התעמולה של פוקס ניוז ושדרני הרדיו די טובה אבל מעבר לכך כי המערכת האמריקאית מאוד מסתכלת על התוצאות במונחים של מושבים שעברו צד: מי ניצח במושב הזה או במושב ההוא, במדינה הזו או במדינה ההיא. ובמושגים הללו הרפובליקאים זכו להישגים יפים בסנט ובמושלויות ולהישג חסר תקדים - ששים ומעלה מושבים - בבית הנבחרים. ואני חושב שוו טעות. נכון שיש משמעות גם לתנודות בין מערכת בחירות אחת לאחרת אבל יש משמעות גם לתוצאה הסופית. נצחונו של נתניהו ב2009 למשל לא נתפס ככל כך אדיר רק בשל העובדה שהליכוד זה בבחירות הקודמות ל12 מנדטים בלבד. זה נחשב לנצחון מכובד בשל העובדה שהיתה לו קואליציה מכובדת אבל לא מטורפת (בגודלה, לא בתוכנה. בתוכנה היא מטורפת למדי). באותה מידה, אם מראש בקונגרס הקודם היו לדמוקראטים 225 ולא 255 חברים, ובבחירות הללו היתה מתקבלת אותה תוצאה בדיוק היו אומרים שמדובר בנצחון יפה לרפובליקאים אבל לא מטורף. אבל כאשר מדובר ב435 מירוצים אישיים, ומדובר על חבר הקונגרס הזה והזה שלא ישוב לקונגרס, קל יותר להתפס לתפיסת השנויים ולא התוצאה הסופית.
אני חושב שהמימד האישי הוא גם מסביר חלקית את ההבדל בתוצאות בין המושלויות והסנאט לבית הנבחרים. האמריקאי הממוצע שמגיע לקלפי צריך לבחור מועמדים למשרות רבות - בראש הפתק הנשיא (אם בוחרים אותו בבחירות הללו), הסננטור (כנ"ל), חבר בית הנבחרים אבל לאחר מכן מושל, משרות אחרות ברמת המדינה כמו תובע כללי וחשב, ראש עיר, חברי מועצת עיר, מנהלני המחוז, שריף, שופטים, ועוד ועוד. כמובן שלא כל המשרות הללו עומדות לבחירה בכל שנתיים אבל בכל מערכת בחירות ישנן הרבה בחירות לבצע וככל שיורדים במורד הפתק מגיעים למועמדים אלמונים יותר ויותר. אז הבוחר הממוצע - שגם בדרך כלל לא נורא מתעניין בפוליטיקה יש לזכור - יודע במי מדובר כשמדובר בנשיא, ואולי גם בסנטור ובמושל  (בכל זאת, המועמדים למשרות הללו משקיעים די הרבה כסף בפרסומות בטלויזיה) אבל כשמגיעים לחבר בית הנבחרים ודרומה מדובר במועמדים אלמוניים למדי. הפועל היוצא הוא - זו התיאוריה שלי ואין לה אסמכתאות אבל זה נראה לי הגיוני - שבמשרות הבכירות הבוחר יכול ממש לשקול שתי אופציות, לנסות להעריך אם הוא אוהב יותר את הזה או את ההוא, אבל כשמגיעים לחבר בית הנבחרים ודרומה זה נהפך יותר ויותר לבחירה ערטילאית של "דמוקראט" או "רפובליקאי" וכאשר הדמוקראטים שולטים ברוב הרשויות מדובר יותר בבעד או נגד הדמוקראטים. הבוחרים מאוד כועסים על הדמוקראטים, ואת זה הם הראו בבחירות היותר ערטילאיות כמו בית הנבחרים אבל כאשר מדובר במירוצים שרואים ממש אלטנרטיבות שצריך  לשקול הרפובליקאים נראים פחות טוב, ובפרט מועמדים עם קמפיין לא מוצלח (מג וויטמן, קרלי פיורינה) או סתם ימנים מטורפים (שרון אנגל, קריסטין אודונל, ג'ון מילר) מפסידים. לאור העובדה שאחת המועמדות הרציניות ביותר למעומדות הרפובליקאית ב2012 היא שרה פיילין, זה אמור לתת תקוה לא מעטה לאובמה.
ומעבר לפוליטיקה - שאלה קצת יוצר עמוקה היא למה בעצם הדמוקראטים הפסידו? איך הם איבדו כל כך הרבה הון פוליטי ופופולאריות בשנתיים, ולמה? מה שורש הכשלון? אז כולם דיברו על הציפיות הלא ריאליות שאובמה יצר שבבירור יגרמו לאכזבה, אבל גם JFK עלה לנשיאות עם תקוות רבות, ולאחר שנתיים מפלגתו הפסידה רק ארבעה מושבים בבית הנבחרים ואף זכתה בחמישה מושבים נוספים בסנאט. כך שהאכזבה איננה אינהרנטית. כמובן, ישנה הטענה שכל עוד הכלכלה במצב רע אובמה לא יהיה פופולארי אבל הטינה והאכזבה מאובמה כאן כבר מקיץ 2009 (אז ירדו שיעורי התמיכה בו לסביבות ה40-50, רמתם כיום) והאמריקאים לא יכלו ליחס לו כשלון כלכלי כבר אז. וישנן כמובן כל תיאוריות החכמה שלאחר מעשה שבמקרה מחזקות את דעתו של הדובר - ליברלים שמאליים טוענים שאובמה לא הלך רחוק מספיק, מתונים יותר טוענים שהלך רחוק מדי. אבל ההסבר המעניין ביותר לדעתי הוא של וולטר ראסל מיד (ותודה אלי). הוא טוען שהאינטילגנציה הליברלית והנשיא בפרט פספסו באופן עמוק את המנדט של הבוחר האמריקאי. הבוחר האמריקאי של 2008 בחר באובמה כי הוא היה מפוחד, המשבר הכלכלי ערער את הבטחון הבסיסי שלו. הוא חיפש מנהיגות שתתן לו מחדש את תחושת הבטחון הזו - בראש ובראשונה בהתיחסות לאבטלה. האינטילגנציה הליברלית לעומת זאת ראתה בנצחון של אובמה מנדט לאג'נדה ליברלית רחבת היקף - בראש ובראשונה הרפורמה במערכת הבריאות. אז נכון שאובמה דיבר על רפורמה במערכת הבריאות בקמפיין שלו אבל זו לא באמת היתה הסיבה שהוא נבחר. ומהלכיו בתחום שעניין את הבוחרים - בעיקר חבילת התמריצים - היו מעטים מדי ומרושלים מדי. הטענה המעניינת של מיד היא שבכך אובמה והאיטנילגנציה הליברלית ערערו את הטיעון הליברלי עצמו - שטען שהבוחרים צריכים לסמוך על ממשלה גדולה, בעלת קור רוח ומומחיות, הפועלת לטובתם - בעוד הממסד הפוליטי התגלה כנסחף באופן לא רציונאלי בהתלהבות אחרי מועמד כריזמטי, ומעבר לכך מפספס באופן עמוק את הדאגה העיקרית של הציבור האמריקאי.
בהערת אגב - ההשואה הכי טובה שאני יכול לחשוב לכך היא שנניח שרון, לאחר שנבחר ב2001, היה יוצא מיד למסע הקמת התנחלויות גרנדיוזי או לפעילויות אלימות בלבנון. הוא היה מאבד את הפופולאריות שלו בשנייה. אני חושב שממשלותיו בשנים 2001-2005 היו נוראיות אבל לזכותו יאמר שהוא תפס שהציבור מחפש מנהיגות שתייצב את המצב והוא סיפק מנהיגות כזו.
ואולי לא היה כאו כשלון כלל, כפי שטוענים ליברלים אחדים. אחרי הכל, נשיא ומחוקקים רוצים להבחר כדי למשול, כדי ליישם את חזונם לגבי מה טוב למדינה, כדי להנהיג. אז נכון שאולי הבוחרים יותר התעניינו במקומות עבודה אבל המחזור העסקי יתייצב בסופו של דבר (וזה לא שאובמה התעלם מהנושא, הוא העביר ככלות הכל חבילת תמריצים גדולה). רפורמה במערכת הבריאות לעומת זאת היא מטרה שלדעת רבים מהליברלים האמריקאים חיונית (ונשיאים, כולל רפובליקאים כניקסון ו - שומו שמיים - רייגן, מבטיחים אותה בקמפיין) , ולא מצליחים להשיגה כבר עשרות שנים. אז כדברי רם עמנואל "אסור לתת למשבר טוב להתבזבז", וכדאי לנצלו כדי להשיג את הדברים הקשים באמת - גם אם יהיה להם מחיר פוליטי כבד לאחר מכן. יכול להיות שהרחבת ביטוח בריאות לעשרות מיליוני אמריקאים שווה קריירה פוליטית של כמה מחוקקים, מה גם שיש רגליים לטענה שבסופו של דבר אותה רפורמה שנואה תהיה פופולארית ביותר (אותן תוכניות ה"חברה הגדולה" בשנות ה60 שהביאו לנפילתו של ג'ונסון - כגון מדיקייר ומדיקאייד - הן פופולאריות בצורה קיצונית כיום ואיש אינו מציע לקצצן).

ומכל מקום, שני דברים בטוחים:
א. אין להספיד את אובמה כל כך מהר. אם הוא חכם, הוא ילמד וינצח ב2012.
ב. השמחה בלשכת נתניהו קצת מוקדמת מדי. אם יש משהו שכל כל המומחים מסכימים עליו הוא שכמעט תמיד כאשר נשיא ממוצב מול קונגרס עוין הוא פונה למדיניות חוץ, ובתחום הזה עומתו רבה והשפעת הקונגרס מועטה למדי.

שבוע טוב, ובשבועות הבאים גם קצת נושאים אחרים...

חוטים ושרוכי נעלים

יש עוד מה לכתוב על הבחירות אבל צריך לרענן קצת. אז עוד כמה דברים שקורים בעולם:
1. לראשונה מזה 99 שנה, בית המשפט הבריטי ביטל את תוצאות הבחירות באחד המחוזות מכיוון שהמועמד שניצח טען טענות שקריות ביודעין על יריבו. אחרית הימים...
2. זה לא רק נדמה שבארה"ב העשירים עשירים יותר והעניים עניים יותר עם השנים, יש גם נתונים לגבות זאת. הנתון שהכי הדהים אותי הוא שלמעלה מ80% מהעלייה ברמת ההכנסה (וממילא ברמת החיים) ב30 השנים האחרונות הופנתה לאחוזון העליון.
3. איזה כיף! הולכים לעשות סרט על טינטין!
4. לפני מספר שבועות היתה הצטברות של שלושה-ארבעה מקרים ברחבי ארה"ב של נערים הומוסקסואלים שהתאבדו לאחר שהתעללו בהם בבית הספר. זו כנראה לא עליה חריגה אבל ריכוז המקרים - ואם נהיה קצת ציניים, העדר סיפורים חדשותיים אחרים - הביא להתעניינות תקשורתית בנושא, ובעקבות כך קם פרוייקט אינטרנטי מרגש ששמו It gets better - כל מיני אנשים - החל בברק אובמה, הילרי קלינטון והקומיקאית קתי גריפין וכלה באנשים מהשורה -  מעלים סרטים קצרים של עצמם בפניה לאותו/ה נער/ה במצוקה, בקריאה לא להתייאש ולהאמין שהמצב ישתפר. עם התרחבות הפרוייקט הוא התחיל לעסוק בפניה לקורבנות התעללות באופן כללי ולאו דווקא ספציפית הומוסקסואלים, ואז העלה עזרא קליין, פרשן פוליטי צעיר וכוכב בוושינגטון פוסט ובMSNBC - סרט עם אחת הפניות הכי מרגשות שראיתי. הוא חנון אנליטי ולכן הוא מתאר תיאור אנליטי - לא את חוויותיו הוא אלא למה, באופן הגיוני, המצב משתפר בהמשך החיים: מכיוון שככל החיים מתקדמים אדם מקבל יותר ויותר שליטה בגורלו, ויכול לדאוג לכך שהמצב ישתפר, ואותם הדברים שגורמים לאדם סבל בילדותו יכולים להיות אותם הדברים שיביאו לו אושר וסיפוק בהמשך חייו. תקשיבו לו, הוא מנסח את זה יותר טוב. וזה לינק ששווה לשלוח לכל מי שסובל בסביבתו הנוכחית.
5. לד"ר תמר עלים גינדין יש בלוג מעולה על בלשנות, על איראן ועל בלשנות איראנית, כולל סדרת פוסטים על מגילת אסתר.  והמתנה היחידה שהיא ביקשה ליום ההולדת היתה הלינקים האלו, למרות שלא הייתי בונה על תעבורת האימים שעוברת בבלוג שלי להעלות את ציון גוגל בצורה ניכרת... אבל הבלוג שלה באמת מצוין, אז אני תורם את חלקי הדל.

נ.ב. קבלו תיקון - בלוגי הצנוע נמצא במקום שני בחיפוש "פוליטיקה אמריקאית". איזה כיף!, זה כנראה רק ביוזר שלי. חבל.
נ.ב. 2 - עוד אשפוך הרבה מילים על הבחירות של לפני שבוע וחצי. הסירו חשש מלבכם.
  

ועוד קצת שאריות בחירות

יש כמובן הרבה מה לכתוב על הבחירות האלה, אבל את זה אעשה כשאני קצת פחות עייף. בינתיים עוד קצת פיקנטריה:
אמנם מושבי הסנט בקולורדו ובוושינגטון לכאורה לא הוכרעו אבל למעשה נראה שהם הולכים לכיוון הדמוקראטים (רוב הקולות שנותרו לספור הם ממחוזות עירוניים - דנבר וסיאטל בהתאמה - שהם עם עדיפות לדמוקראטים). אז הסנט כנראה יסגר  52-48 לדמוקראטים, כלומר בדיוק רוב נטול בעיות ליברמן/בן נלסון.
המירוץ האחרון שנותר הוא אלסקה, שם התרחשה בימים האחרונים דרמה גדולה: כזכור אלסקה היתה אחת המדינות בהן הtea party השיגו הישג בפריימריז הרפוליבקאים והביסו את הסנטורית המכהנת ליסה מרקווסקי. שרה פיילין ספציפית השקיעה הרבה במירוץ הזה, גם כי זו המדינה שלה וגם כי יש לה חשבון ארוך עם משפחת מרקווסקי. ליסה מרקווסקי לא ויתרה ויזמה קמפיין write in, כלומר קראה לבוחרים לכתוב ספציפית את שמה במשבצת ריקה. כנראה שזה עבד - לא פחות מ39% מהמצביעים טרחו לכתוב מועמד במשבצת הwrite in במקום להצביע למועמד קיים, כשדייויד מילר, המועמד הרפובליקאי, מפגר מאחוריה עם 35%. תהליך הספירה הוא כזה שקודם סופרים כמה write in יש ורק אם יש מספיק טורחים לספור מה באמת כתבו הבוחרים - וכמעט אף פעם לא מגיעים לשלב הזה; עכשיו יגעו לשלב הזה וסביר שלא מעט קולות ילכו לאיבוד למרקווסקי אבל עדיין נראה שהיא בדרך לנצחון - מקרה כמעט חסר תקדים (הפעם האחרונה שמועמד ניצח בדרך כזו היתה לפני כמה עשורים) ומכה תדמיתית לשרה פיילין.
אם הדמוקראטים בקליפורניה חשבו להתמסטל כדי להמלט מהדכדוך - גם זה לא יתאפשר - ההצעה להפוך שימוש בסמים קלים לחוקי הובסה בהפרש די משמעותי.
ואיך שכחנו את ג'ואל פולק? הוא הפסיד 61%-39%, אבל זה ההישג הכי טוב לרפובילקאי במחוז הזה אי פעם. מכל מקום - הבחור התראיין הבוקר בגל"צ, יש לו עברית די מרשימה.

ולסיום, ציטוט חביב מהפאנל של CNN, שדי ממצה את הבחירות הללו:

Panelist 1: But where did all the obama voters go? al the college kids' etc.?

Panlist 2: They graduated, and couldn't find a job. So they voted Republican.

מחשבות יותר רציניות בהמשך השבוע...

ולהלן התוצאות

בית הנבחרים - הרפובליקאים ניצחו בענק. הם הולכים להרויח למעלה מ60 מושבים, יותר מאשר ב94, ובודאי מספיק כדאי להשיג רוב לא קטן בבית הנבחרים. נצחונותיהם הם לכל אורך ארה"ב, כולל באיזורים כמו הצפון-מזרח, איזור שבשנים האחרונות היה מעוז דמוקרטי חסר פשרות.
סנאט - הרפובליקאים ניצחו בארקנסו, אינדיאנה, צפון דקוטה, פנסליבניה, ווינסקונסין, ואילינוי. הדמוקרטים נצחו בקליפורניה ונוודה, (קולורדו ווושינגטון עוד צמודות מדי. אלסקה עוד לא סגרה את הקלפיות ולא ברור מה יהיה אבל סיכוי מאוד מאוד מאוד גבוה שאו הרפובליקאי או הרפבוליקאית לעבר ינצחו) כך שהדמוקרטים בודאות יהיו עם רוב, יתכן שאפילו עד כדי 53-47 (מה שאומר שגם עריקה של אחד או שניים לא תספיק כדי להפוך את התמונה).
הרי ריד ניצח בנוודה.
היקנלופר ניצח בקולורדו, ומייז קיבל תוצאה כל כך נמוכה שבשנים הקרובות המפלגה הרפובליקאית לא תופיע בחלק העליון של פתק ההצבעה אלא בחלקו התחתון, עם שלל מפלגות ביזאריות
בראון ובוקסר ניצחו בקליפורניה.
מועמדי התה הם מעניינים: ברמת בית הנבחרים היו להם לא מעט הצלחות אבל ברמת הסנאט כל מועמדיהם בינתיים הפסידו: אודונל בדלוור, אנגל בנוודה, ובקולורדו עדיין לא ברור אבל יש סיכוי גבוה שגם שם קן באק, המועמד הרפובליקאי וחביב מפלגת התה יפסיד. לא זו בלבד שמועמדי התה לא הוכיחו יכולת לנצח במירוצים גדולים (ברמת המדינה, לא המחוז) אלא שחישוב פשוט מראה ששלושת מועמדיהם הם שגרמו לכך שהרפובליקאים לא ניצחו גם את הסנאט.

בחירות רבותי, בחירות

מחר הבחירות, וכל אתר פוליטי אמריקאי שמכבד את עצמו שם את נפשו בכפו (או במאמר הביטוי האמריקאי היפהפה: puts his money where his mouth is) ומנבא מה לדעתו תהיינה תוצאות הבחירות - לא בכלליות, אלא כל מירוץ ומירוץ. אז אני לא אתיימר לכתוב תחזית כזו, אבל זו כן הזדמנות לסקור מה אומרים הפרשנים על השאלות הגדולות, ומה קרה במירוצים השבועיים לילד.
מי ישלוט בבית הנבחרים? על זה יש פחות או יותר קונצנזוס שהרפובליקאים הולכים להשתלט על בית הנבחרים. השאלה היא רק כמה גדול יהיה הנצחון שלהם - הממעיטים אומרים 30-40 חברי קונגרס, המאדירים אומרים 60-70. השיא עד היום אגב הוא בחירות 94 בהן זכו הרפובליקאים ב54 מושבים. עם זאת, אל תתנו לכל הפרשנים לבלבל אתכם בטענה שזו הוכחה לכשלונו האדיר של ברק אובמה, ומהסיבה הבאה: יש בארה"ב תחום מחקר אקדמי שלא ראיתי לו מקבילות בארץ והוא political science. הכוונה לא למדע המדינה כמו שיש באוניברסיטאות שלנו (שמאוד מעצבן אותי אבל על כך פוסט אחר) אלא במחקר על המערכת הפוליטית האמריקאית: מי זוכה בבחירות, למה, מהה נושאים שמעניינים את הבוחרים, וכו'. במסגרת זו אחד המחקרים המעניינים שנעשו מצא כי עצם עובדה שאלו בחירות אמצע הכהונה של נשיא דמוקרטי, ובבחירות אמצע הכהונה מפלגתו של הנשיא בדרך כלל מפסידה מושבים, והעובדה שלדמוקראטים יש היום רוב יחסית גדול, מה שאומר שהם צריכים להגן על מושבים בעייתיים יותר מבחינתם, מנבאות הפסד של 45 מושבים, לא משנה מה ברק אובמה עשה או לא עשה. כדאי לזכור את זה כשקוראים את הפרשנים ביום רביעי...
מי ישלוט בסנט? זו כבר שאלה קשה יותר. כיום לדמוקראטים יש רוב של 59-41 (כולל ג'ו ליברמן, שמצביע איתם אבל רשמית הוא עצמאי)  כולם מסכימים שהרפובליקאים יזכו בספר לא מבוטל של מושבים אבל השאלה היא אם הם יזכו בעשרת המושבים הנדרשים (אם הם יזכו רק בתשעה יהיה תיקו ואז הקול המכריע הוא של סגן הנשיא ביידן שהוא כמובן דמוקראט). המושבים של ארקנסו, אינדיאנה, וצפון דקוטה די בוודאות עוברים מהרפובליקאים לדמוקרטים, ובסיכוי יותר נמוך אבל גם די סביר המושבים של קולורדו, פנסילבניה ווינסקונסין. המושבים של נוודה ואילינוי הם די בתיקו כרגע אבל עם יתרון קל לרפובליקאים, ואם יהיה גל רפובליקאי גדול (שכנראה יהיה) סיכוי גבוה שהם יפלו לצד הרפובליקאי. אלה שמונה מושבים. הבאים בתור מבחינת הרפובליקאים הם קליפורניה, קונטיקט, וושניגטון ומערב וירג'יניה ובכולם נראה כרגע שיש יתרון לדמוקראטים, אבל אם ילך ממש ממש טוב לרפובליקאים אז שניים מתוכם יכולים ללכת לרפובליקאים ועמם השלטון בסנט. אז זה סכיוי קיים אבל די נמוך - רוב הפרשנים (אני מצטט מלארי סבתו, אבל גם אחרים) מעריכים שהרפובליקאים יקחו בין שבעה לתשעה מושבים. קרוב אבל לא מספיק.
בהערת אגב, שני תרחישים יכולים להיות חלום רטוב של כל פרשן טלויזיה: הראשון הוא שכל שמונת המושבים שתיארנו לעיל הולכים לרפובליקאים, מערב וירג'יניה וקונטיקט הולכות לדמוקראטים ובוושינגטון ובקליפורניה המירוץ צמוד. אז צריך לחכות כל הלילה, לפי שעון החוף המערבי, לפני שיודעים משהו, וגם לא בטוח כי קליפורניה מדינה ענקית ובוושינגטון כמעט כל הקולות נשלחים בדואר - כלומר לוקח הרבה זמן לספור. התרחיש השני הוא שהתוצאות יסתיימו ב50-50. אז הדמוקראטים מחזיקים ברוב רק מתוקף העובדה שסגן הנשיא הוא דמוקראט, וכל עריקה של סנטור בודד פירושה אובדן הרוב. ואז ג'ו ליברמן - מי שבזמנו היה דמוקרט נלהב ואף מועמד דמוקראטי לסגן נשיא ב2000, תמך במלחמה בעיראק ועורר עליו את כעס הליברלים, הפסיד בפריימריז הדמוקראטים בקונטיקט ב2006, רץ כעצמאי וניצח, שמר על הרבה דם רע עם הדמוקראטים אבל עדיין התכנס איתם ולא עבר לצד הרפובליקאי, ושהרוב הדחוק של הדמוקראטים יסתמך על קולו - יהפך פתאום לאדם מאוד מאוד מאוד מחוזר.
ומה עם המירוצים שלנו?
בנוואדה, שרון אנגל אמנם קצת פסיכית, וניהלה קמפיין קטסטרופלי, אבל במידה מסוימת זה עבד לטובתה. נוצר לה שם כל כך רע, וציפיות כל כך נמוכות, שכאשר היא הופיעה בדיבייט לצידו של ריד בהופעה מכובדת, היא מיד הוכתרה כמנצחת הבלתי מעורערת של הדיבייט וכל הרקורד הבעייתי שלה הוזז הצידה. משלב זה, הפופולאריות הכל כך נמוכה של הארי ריד - מנהיג הרוב בסנט - בנוואדה (מדינה עם אחוז האבטלה הגבוה ביותר בארה"ב, 16%) פעלה את פעולתה והביאה לכך שהמירוץ ביניהם צמוד, עם הובלה קטנה לאנגל. ברור שכל מועמד נורמלי שהרפובליקאים היו מעמידים היה מנצח את ריד בהליכה אחורה עם ידיים קשורות אבל כפי שזה נראה כעת, גם לאנגל עצמה יש סכוי, ולמעשה יש סכוי יותר גבוה שאנגל תנצח מאשר שריד ינצח. נראה שזה יהיה אחד המירוצים הכי מותחים במהלך הבחירות הללו; ובפוליטיקה כמו בפוליטיקה, כאשר מריחים את הדם יש כבר דיבורים על מי יחליף את ריד כמנהיג הרוב בסנט (בהנחה, הסבירה, שהדמוקראטים שימרו על הרוב בסנט) כשההימור הנוכחי הוא על צאק שומר, יהודי טוב מניו-יורק.
מרוץ המושל בנוואדה הרבה יותר ברור: שם סנדובל הרפובליקאי הולך לנצח בגדול את רורי ריד (הבן של) למרות אי אילו טעויות בקמפיין.
במירוץ למושל בקולורדו, הרפובליקאים אמנם בחרו מועמד נוראי, דן מייז, והביאו לכך שטום טנקרדו, ממנהיגי המאבק במהגרים יכנס למירוץ ויביא לפיצול קולות הימין, אבל נראה שטנקרדו צבר מספיק מומנטום כדי שהרוב המכריע של מצביעי הרפובליקאים ינטשו את מייז ויעברו אליו והוא לאט לאט מדביק את היקנלופר, המועמד הדמוקרטי. אז כרגע נראה שהיקנלופר עדיין ינח, אבל לא כל כך בקלות כמו שנראה היה בהתחלה.
באוסטרליה הבחירות כבר נגמרו... אמרתי כל מה שיש לי לומר עליהם (בינתיים) כאן וכאן.
קליפורניה נראית כמו אחת מנקודות האור הבודדות של הדמוקראטים בבחירות הללו. אמנם נראה היה כי גם המרוץ לסנט וגם המירוץ למושל נהיים צמודים, אבל בשבועות האחרונים המועמדים הדמורקראטים - הסנוטרית ברברה בוקסר והמושל לשעבר (ואולי לעתיד) ג'רי בראון מצייבים פער לאע גדול אבל יציב בסקרים, והרוב מעריכים שהם ינצחו. במקרה של המירוץ למושל, ניתן לאתר את נקודת המפנה בפרשת העוזרת של מג וויטמן (שהביאה אותה לפינתנו) למרות שגם הפרסומת  המעולה הזו של ג'רי בראון נתנה פוש אחרון וחביב למועמדותו; במקרה של המירוץ לסנט זה פחות ברור, ונראה כי ההחלטה האסטרטגית של קרלי פיורינה, המועמדת הרפובליקאית, לרוץ כמועמדת מרנית ביותר ולא לרוץ למרכז (כמו שוויטמן עשתה) פגעה בה במדינה כל כך דמוקראטית כמו קליפורניה.
ומעומדי התה? לקריסטין אודונל בדלוור אין כל כך סכוי, אבל באלסקה קרה מהלך מרתק: ליסה מורקווסקי, הסנטורית המכהנת שהובסה בפרימריז השיקה קמפיין write-in, שמשמעותו היא זו: באלסקה בוחרים יכולים לבחור אחת מהאפשרויות המצוינות בטופס ההצבעה או לכתוב של של מועמד שהם רוצים (ולזה קוראים write in). מורקווסקי השיקה קגמפיין שקורא לבוחרים לכתוב את שמה. יש לה סכוי אבל אף אחד לא מעיז לנחש כמה כי מאוד קשה לסקור מצב כזה, וכי בבירור יהיו הרבה מאוד מאבקים משפטיים לאחר מכן שכן באלסקה ההנחיה היא לספור את הקולות לפי "כוונת הבוחר", ויהיו מספיק אלסקאים שיכתבו שמות לא ברורים מספיק (למשל ליסה, או ליסה מ.). מממ, האם אני מריח את ביצות פלורידה 2000?
וג'ואל פולק החביב, עם התואר המפוקפק של המועמד הרפובליקאי היחידי שאני בעדו בבחירות הללו, הולך להפסיד בענק (אלא אם תהיה הפתעה מטורפת).

פוסט ארוך ומייגע, אבל הבחירות מחייבות... בחירות נעימות!