מוניות ניו יורקיות, כסף ועצבים איטלקיים, כלכלה ומדע סיני, ימי הולדת, דברים מעצבנים, דברים יפים, ושאר דברים

1.לטובת המשקיעים המתוחכמים: רשיון מונית בניו יורק היה השקעה טובה יותר מאשר זהב, נדל"ן או כל סלי המניות המובילים. (אין לראות בבלוג זה המלצה לרכישת ניירות ערך וכו' וכו')
2. . אחד מהחוקים השנויים במחלוקת באיטליה לאחרונה הוא חוק לאיחוד רשויות מקומיות קטנות (בדומה לחוק שהושק אצלנו בקול ענות תרועה לפני כמה שנים, ולאחר לחץ של ראשי רשויות מהליכוד צומצם עד שהוחל לבסוף רק על בערך ארבע רשויות, רובן דרוזיות, וכן איחוד מכבים רעות עם מודיעין). כמובן, שראשי הרשויות הקטנות המיועדות לאיחוד מתנגדים בתוקף, ואחד מהם - ראש העיירה פלטינו ממזרח לרומא - אף עשה מעשה והכריז על העיירה שלו כמדינה עצמאית, כולל הדפסת שטרות עצמאיים, הפלוטינו:

3. ואולי השערוריה הזו, כמו גם החקירות הרבות ביחס ליחסו הבעייתי משהו למין או לכסף, הביאו את סיליביו ברלוסקוני לקרוא למדינתו מחורבנת ולאיים לעזוב אותה.
4. עיריית בני-ברק מכסה תמונות של נשים בשלטי פרסומת  (כולל בדרך ז'בוטינסקי, מעורקי התחבורה הראשיים של כלל גוש דן) בטענה שהן לא חוקיות, לא פחות, והסימוכין שהיא מביאה לכך הוא חוק עזר עירוני של בני ברק  האוסר על פרסום ה"פוגע בתקנת הציבור או ברגשותיו". מדהים. הפרטים כאן.
5. בטח ראיתם את זה כבר, אבל אם לא, פטריות, מסתבר, הן אינטלגנטיות להחריד. (הקרדיט לאורן מאלגוסק)
6. אם תחשבו על זה, העובדה שצריך כמעט שעה כדי להעלות את כל הנוסעים למטוס היא די מדהימה. זה מריח כמו חוסר יעילות משווע, בטח יש איזו דרך טובה יותר לעשות את זה. אז מתברר שיש: דר' ג'ייסון סטפן, אסטרופיזיקאי, המציא שיטה פשוטה למדי לעשות בורדינג: בגדול, קודם עולים הנוסעים היושבים ליד החלון, לאחר מכן אלה שבמקום השני מהחלון, לאחר מכן נוסעי המעבר. התוצאה? ירידה של זמן העליה למטוס בחצי:

7. אל חשש, גם בארה"ב צריך להפקיד את הבושה בכניסה לבניין עם הקבלה לתוכנית MBA יוקרתית מספיק: בלא פחות מ25 מתוך 100 החברות הגדולות בארה"ב, שכר מנכ"ל החברה היה גבוה יותר מסך המסים הפדרליים שהחברה שילמה.
8. מזל טוב לאימייל, שלפני כשבוע חגג יום הולדת 29 לטביעת שמו, ואם אנחנו בשוונג אז גם מזל טוב ללינוקס, ליום הולדת ה20. כן יזכו לשנה הבאה, וכמתנה קטנה, קצת קאלט: ממומחי תוכנית המחשבים "זומביט", מסבירים מהו אי-מייל:

ואחרי שהשתעשעתם, חישבו על כך שהקטע הזה הוא מ1996, לפני 15 שנים בלבד.

8. מאמר של שני כלכלנים סיניים מעריך שהצמיחה בסין תקטן ב50% בשנים הקרובות. מה שמעניין בו - מלבד המסקנה הפרובוקטיבית, והעובדה שהצנזורה הסינית הרשתה לו להתפרסם - הוא שהמאמר הזה הוא מהמקומות הראשונים שקראתי שמתייחס לפיל הגדול בחדר ביחס לכלכלה הסינית: מדיניות הילודה של הילד הבודד למשפחה, שהקטינה באופן דרמטי את גדילת האוכלוסיה סינית - בשנת 2010 האוכלוסיה הסינית ירדה לראשונה אל מתחת לקו היציבות הדמוגרפית, והיא מתחילה לקטון - שתביא למשבר פנסיה אדיר כשדור ההורים של המדיניות הזו יגיע לגיל הפנסיה (שלא לדבר על עיוות היחסים המספריים בין המינים - כיום בסין על כל חמש נשים יש שישה גברים).

9. ואם כבר בשוונג הסיני, מתברר שכ30-40% מהמאמרים המדעיים בסין מועתקים.

10. זה פשוט יפה:

11. וגם זה, למרות שמכיוון אחר לגמרי:

HEAD ON from lior ben horin on Vimeo.
12.הנה רץ מרתון שלקח את הערצתו לאפל טיפה יותר מדי ברצינות.
13. בדעיבד, אנחנו יודעים שהוריקן איירין נחלשה לפני שהכתה במדינות צפון מזרח ארה"ב, ולכן פגיעתה לא היתה דרמטית. אבל עדיין התצלום הזה של איירין מהחלל מרשים:

14. דן אלהרר מקבל שירות דה-לוקס.
15. כמעט שכחנו כבר את רעידת האדמה שהרעידה את צפון מזרח ארהב, אבל באיחור אופנתי מצאתי את רשימת הtweetים הטובים ביותר בעקבות הרעידה, כפי שאסף עזרא קליין. הטוב ביותר לדעתי מתייחס לספקולציות האם כריס ריסטי, מושל ניו ג'רסי שסובל מעודף משקל קיצוני, יכנס או לא למירוץ לנשיאות:

 @pareene: “I think Chris Christie just jumped into the race.”

16. במסגרת העניין האינטנסיבי במלחמת האזרחים לרגל ציון 150 שנה לריצתה, מחקר באמריקן אינטרס מראה שלו מסיבות כלכליות בלבד, היה יותר משתלם ללבני הדרום לשחרר את כל העבדים השחורים (על כל הנזק ברכוש שנבע מכך) אל מול הנזק שנגרם לדרום בדיעבד בשל המלחמה, שכן הנזק הזה היה גדול יותר. ואני אוסיף: אבל הדרום לא היה מסוגל לעשות את הקפיצה הפסיכולוגית הזו שכן הוא ראה את העבדות כמגדירה אותו, ובכך גרר את עצמו לאסון. אבל על זה כבר כתבתי פעם.
17. אין כמו רוח אהבת החינם של יתד נאמן, למשל כאשר בקריקטורה שלו הוא משלב את סמל מדינת ישראל עם צלב קרס (ובשיא האירוניה, כותב מתחת "שנאת חינם"). וכל זה בגלל הספקולציה שבעקבות המחאה החברתית תבוא דרישה לקיצוץ מתקציבי הציבור החרדי.

להתראות בהפגנה. אל תרשו לעצמכם לא ללכת, אחר כך בעוד 40 שנה כשתצטרכו לספר לנכדיכם איפה הייתם אז, יהיה די מבאס לומר שהייתם בבית וראיתם טלויזיה.

תנו לי לבחור

אחד הפרדוקסים הגדולים בדמוקרטיה האמריקאית הוא שעם כל החשד המובנה מהממשל, והשאיפה להגבילו, עצם העיסוק בממשל מאוד אינטנסיבי, לפחות עבור מי שמתעניין בנושא. ישראלי המעוניין בפוליטיקה מקבל הזדמנויות די מועטות סך הבכל להשפיע; אמריקאי המעוניין בפוליטיקה ימצא אינספור הדמנויות שבהם הממשל מבקש את הinput שלו. הדוגמה המובהקת ביותר היא בבחירות: המערכת האמריקאית לא רק מבוזרת אלא חלקים ניכרים ממנה מקבלים את המנדט שלהם ישירות מהבוחרים, וכך בוחר אמריקאי ממוצע מתבקש לבחור הנשיא, סנטור וחבר בית נבחרים ברמה הפדרלית; מושל, חבר בית מחוקקים מדינתי (לרוב שני בתים), ובדרך כלל גם שלל משרות אחרות ברמת המדינה כמו סגן מושל, חשב, תובע כללי; שופטים בכל הרמות; ברמות המחוז, נציבים של המחוז המנהלים שלל תחומים, החל בכבוי אש וכלה בניהול בחירות; חברי מועצות חינוך שמחליטים איך נראית תוכנית הלימודים ומנהלים את מערכת החינוך; וכמובן ברמה העירונית - ראש עיר וברך כלל גם מפקד משטרה (שריף) - בארה"ב רוב המשטרה מנוהלת ברמה העירונית (ומכאן NYPD למשל).

יש לא מעט בעיות עם השיטה הזו. רוב המועמדים למשרות שאינן בפרופיל גבוה (ושנמצאות גם בתחילת פתק ההצבעה) הם מועמדים אונינימיים למדי והציבור לא מכיר ולא מתעניין בהם יותר מדי; קשה להניח שרוב החלטות הבוחר במקרה זה הן מושכלות. המצב הזה מביא לבחירת אנשים לא מוכשרים למשרות רבות וגם ללא מעט שחיתות. ובמקומות שהבחירות אכן מושכלות, העובדה שגורמים שונים בממשל נבחרים בזמנים שונים ועל ידי פלחים שונים באוכלוסיה מביאה לא פעם לכך שחלקים שונים בממשל נמצאים בידי מפלגות שונות, מה שמביא לעימותים פוליטיים בלתי פוסקים ולשיתוק. הדוגמה הבולטת ביותר כיום היא הפיצול בין הנשיא לבית הנבחרים אבל שיתוק שכזה רווח ברמת המדינות, והשבתת ממשל מדינתי קרתה כבר עשרות פעמים בחמישים המדינות מכיוון שהמושל ובתי המחוקקים לא הצליחו להגיע להסכמה.

אבל השבוע היתה לי הארה למה יש בכך גם פן חיובי. נניח באופן היפותטי לחלוטין ולא קשור כלל לקיטורים שלי מאתמול, שמדיניות אכיפת התנועה של המשטרה מכעיסה אותי. בדמוקרטיה הישראלית אין לי כמעט שום דרך להשפיע על כך. ההצבעה שלי מוגבלת לפיסת אינפורמציה אחת (יותר מביט אחד של אינפורמציה, כי יש הרבה מפלגות - אבל לא הרבה יותר מביט אחד) ובתוך ההחלטה הזו אני צריך לשקלל מדיניות בטחונית, כלכלית, סביבתית ומה לא - שלא לדבר על כך שלאחר מכן ההצבעה שלי מתווכת על ידי מפלגה. כדי שאצליח להשפיע דווקא על מדיניות האכיפה של משטרת התנועה בירושלים אני צריך להיות די אובססיבי לעניין וגם אז כנראה שלא אצליח (דפני ליף היתה צריכה הפגנה של 300,000 איש כדי להצליח להעלות את הנושא הכלכלי לסדר היום, וגם זאת לזמן מוגבל). היה נחמד אם כמו אמריקאי, יכולתי לבחור את ראש הממשלה לפי מדיניות מדינית ואת מקד משטרת ירושלים לפי מדיניות אכיפת התנועה. סתם מחשבה.

קיטור

(אפשר לקרוא את הכותרת בחולם או כשורוק, שניהם תקפים...)

התמונה המצורפת היא של יציאה הצפונית מכביש בגין בירושלים. כביש רחב ונוח, שני מסלולים לכל כיוון עם הפרדה משמעותית ביניהם. הרמזור הקרוב ביותר הוא במרחק של למעלה מחמישה ק"מ. ועדיין, המהירות המותרת בכביש היא 80 קמ"ש. כמובן, שבאופן כמעט קבוע הנהגים נוסעים במהירות גבוהה הרבה יותר, ואכן לפחות פעם בשבוע מוצבת ניידת של משטרת התנועה בדיוק במקום שבו מצולמת התמונה ועוצרת נהג אחר נהג על חריגה מהמהירות המותרת. (גלוי נאות - כמובן שגם אותי; אחרת לא הייתי מתעצבן).
אבל למה בעצם? הכביש כאמור טוב מאוד לנהיגה במהירות גבוהה; למעשה הרמה שלו היא לפחות כשל כביש 6, שבו המהירות המותרת היא 120 קמ"ש, ובודאי טובה יותר מחלקים מכביש החוף בהם המהירות המותרת היא 110 קמ"ש. הוא לא מככב ברשימת הכבישים האדומים, וכמעט לא מתרחשות בו תאונות - למעשה, אני אופתע אם התרחשה שם תאונה קטלנית. אז איזו תועלת לבטיחות בדרכים עולה מהגדרת מהירות כזו ומהצבת ניידת, מלבד יבול הדו"חות הגבוה?

שלושה מיתוסים

קראתי בעניין את הראיון עם שלי יחימוביץ' במוסף הארץ בשבוע שעבר; יש בו לא מעט דברים שאני מסכים איתם וגם כמה וכמה שאני חולק עליהם. אבל האמירה הפרובוקטיבית של יחימוביץ' - שניערה את כל שומרי הסף בעיני עצמם של הסמול - כמו אבירמה גולן, עקיבא אלדר,  עמירה הס וגדעון לוי היתה בעניין מפעל ההתנחלויות: ראשית, לגבי עצם קיומו:

אני בוודאי לא רואה במפעל ההתנחלויות חטא ופשע. לשעתו, זה היה מהלך קונסנזואלי לחלוטין. ומי שקומם את ההתיישבות בשטחים זה מפלגת העבודה. זאת עובדה. עובדה היסטורית 

ושנית, לגבי המשוואה הידועה שהפסקת ההשקעה בהתנחלויות היתה משנה באופן מהותי את המצב הכלכלי בישראל:

אני מכירה את המשוואה הידועה הזאת - שאם לא היו התנחלויות אז היתה מדינת רווחה בתוך גבולות ישראל. אני מכירה את השקפת העולם שאומרת שאם נקצץ את תקציב הביטחון בחצי, יהיה כסף לחינוך. זאת השקפת עולם שאין לה קשר למציאות.

אני לא מעוניין לדון בעצם הנושא, מה גם שיחימוביץ' יודעת יפה מאוד להגן על עמדותיה במאמר התגובה שפרסמה היום. על פניו אני נוטה להסכים איתה - לא כל כך מכיוון שאני חושב שהמאבק בהתנחלויות לא חשוב אלא בשל הטיעון השני שנדמה לי שאני מזהה בעיקר מהמאמר דהיום והוא שהמאבק בהתנחלויות לא ל כך רלוונטי במצב הפוליטי של היום (ואני אוסיף - מכיוון שלדעתי גורלן נחרץ כך או כך) והתעסקות בהן תחמיץ את ההזדמנות לשנות שנוי משמעותי את פוליטיקת הזהויות הישראלית. מכל מקום, על כך בפוסט אחר (נקוה שבקרוב). את הזפוסט הזה התחלתי ביחימוביץ' בעיקר כדי לבדוק עובדות ולשחוט קצת פרות קדושות.

אז הנה הראשונה: בטענתה השניה - שצמצום ההשקעה בהתנחלויות לא ישנה בהרבה את המצב הכלכלי בישראל - יחימוביץ' פשוט צודקת. נכון שההשקעה הממשלתית לנפש בהתנחלויות יותר מכפולה מאשר בתחומי הקו הירוק (והחישוב הזה לא מכניס לחשבון הטבות מס ניכרות שתושבי ההתנחלויות נהנים מהן); אפשר וראוי לדון האם נכון שהמדינה תעדיף בצורה כל כך מפורשת את המתנחלים (כמובן, אני נגד). אבל גם הורדת ההשקעה בהתנחלויות לרמת ההשקעה של הקו הירוק - או פינוי כל ההתנחלויות - לא תשפיע הרבה על המצב הכלכלי או התקציבי פשוט כי המתנחלים הם גורם כל כך זעום מהאוכלוסיה. יש - לפי האומדנים הכי גבוהים - כ250,000 מתנחלים, מתוכם כ100,000 בהתנחלויות אידיאולוגיות, כלומר לא ירושלים וסביבותיה או ישובי "מיד ממזרח לקו הירוק" החילוניים והחרדים. זה בערך כאחוז וחצי מהאוכלוסיה, מספר שולי, שלא משפיע באופן מהותי על החלוקה התקציבית (גם אם ההשקעה בו כפולה או משולשת) או על המדיניות הכלכלית. הדגומה הטובה ביותר לחוסר ההשפעה היא המחקר שעשה לאחרונה הOECD (זהירות, pdf). עם קבלת ישראל לארגון, כדי להמנע ברגישויות פוליטיות, שלח הארגון מספר סטטיסטיקאים כדי לבדוק כיצד הסטטיסטיקות שהוא מפרסם ומסתמך עליהן מושפעות מהכללת השטחים בתוכן, או בניסוח אחר - האם הן תשתנינה אם מסתכלים רק על ישראל שבתחומי הקו הירוק. התשובה - כמעט שלא. (אגב, הסבר דומה נתן אודי ניסן בראיון עמו בדה מרקר בשבוע שעבר).
עם זאת, בטענתה הראשונה יחימוביץ' נופלת בגדול למלכודת המיתוס השני, והוא שההתנחלויות הוקמו וטופחו בידי כל ממשלות ישראל, והורתן בכלל בממשלות העבודה. אז כדאי לבדוק טיפה את העובדות: ב1977, ערב עליית בגין לשלטון, בגב ההר התקיימו בדיוק ארבע התנחלויות: כפר עציון, מלון פארק בחברון, עפרה, ומחנה קדום, המקום בו יושבו אנשי סבסטיה (שהפך אחר כך לקדומים). מתוך אלה, התנחלות אחת בלבד - כפר עציון - הוקמה ביוזמה ממשלתית, וזאת בשל המשמעות הרגשית וההסטורית של המקום. שלוש האחרות הוקמו בשל התפשרות של הממשלה עם פורעי חוק. נכון, יתכן שעמידה תקיפה יותר של ממשלת רבין הראשונה היתה מונעת גם את הקמת שלוש ההתנחלויות האלה, אבל בודאי אין מדובר בכך שהממשלה יזמה או הקימה אותן, ומכל מקום מדובר בסך כולל של ארבע התנחלויות, ובהן פחות מ4,000 נפש. השנוי הדרמטי בא עם עלייתו לשלטון של בגין - שהכריז בגאון ש"עוד יהיו הרבה אלוני מורה", אמר ועשה - וב1984, אחרי שתי ממשלות ליכוד, כבר היו עשרות התנחלויות בגב ההר עם 25,000 נפש. ממשלת העבודה הבאה בתור - של רבין ב92 - כבר עמדה בפני מציאות אחרת לחלוטין, ואגב גם בממשלה הזו המהלך כמעט הראשון שלה היה הקפאת ההשקעה הממשלתית בשטחים. כך שהאחריות ההסטורית - לטוב ולרע - על מפעל ההתנחלויות היא על ממשלות הליכוד, ועליהן בלבד.
ואם כבר, אז עוד מיתוס שלישי שמכעיס אותי, בסגנון "כל ממשלות ישראל הסכימו לכך", הוא בעניין גיוס חרדים. החטא הקדמון, טוען המיתוס, הוא בהסכמת בן גוריון לאחר פגישתו עם החזון איש לתת פטור גיוס לתלמידי הישיבות; האחריות לצמיחת חברה חרדית החיה על כספי צדקה ועל חשבון הציבור היא על כלל ממשלות ישראל. אלא שהאמת היא בפרטים הקטנים: בן גוריון הסכים לפטור למאות בודדות של תלמידי ישיבות, וההגבלה על כך נשארה בתוקפה עד 1977; בהתאם, רובו של הציבור החרדי התגייס ועבד באותה התקופה בצורות כאלו ואחרות. מי שהפך את הפטור לגורף, ובכך, בשילוב עם מדיניות כספים יחודיים שהומצאה באותה ממשלה בנה במו ידיו את חברת המתבטלים החרדית, הוא שוב בגין מיודענו. על הקמת מפעל ההתנחלויות והחברה החרדית של ימנו אפשר לדון - אני כמובן סבור ששתיהן טעויות היסטוריות - אבל האחריות עליהן נמצאת בצד אחד של המפה הפוליטית, והצד הזה צריך לתת עליהן את הדין. למפא"י ההיסטורית לגלגוליה אולי יש חטאים, אבל לא תגררו אותה לאחריות על החטאים האלה.

אוסף אקראי של דברים שהצטברו

1. מאוד אהבתי את הראיון עם אודי ניסן אתמול בדה-מרקר. מכמה סיבות:
     א. לזכותו יאמר שהוא כבר לפני שנה וחצי הגדיר שהמגמה ארוכת השנים (מאז 1985) של קיצוץ התקציב - וממילא, הורדת רמת השירותים של הממשלה לאזרחים והקטנת מעורבותה במשק - מיצה את עצמו, והגיע הזמן להפוך כיוון.
     ב. ולמרות זאת, הוא לא מתיימר לטעון שהוא ידע את הכל מראש, ומזמן אמר לכולם, ואם רק היו מקשיבים לו. להיפך, הוא מודה שהוא הופתע מעוצמת המחאה.
     ג. הוא אומר הרבה דברי טעם, וגם כמה דברים שאני לא מסכים איתם, אבל הוא בעיקר מדבר לעניין ועומד מאחורי המהלכים שעשה והדברים שלדעתו יש לתקן. הוא לא נבהל מהמחאה מחד, וטוען שכל מה שעשה הוא שטות; ומאידך מודה בכל מיני נושאים שצריך לתקן; בקיצור, הראיון הזה היה אחת מהסקירות היותר מדוייקות ומפורטות שקראתי בנושא הכלכלי מאז שפרצו האוהלים לעולמנו. אז תקראו.
2. זו שטות ניו אייג'ית משהו, אבל ברגעים קשים יש בה הרבה שעשוע.
3. פרספקטיבה קצת אחרת (הקרדיט לליטל) על המספרים הדמיוניים של החוב האמריקאי. נכון, החוב של הממשלה האמריקאית הוא אדיר - אבל רובו הוא לאזרחי ארה"ב עצמם: לקרנות הפנסיה, באג"ח יעודיות שנתנות לקרן של ביטוח לאומי, באג"ח וכו'.
4. אם הבלוג שלי הוא במה פתוחה לדמגוגיה מהצד השמאלי של המפה הפוליטית האמריקאית, רק הוגן שמדי פעם נתן במה לקצת דמגוגיה מימין (למרות שככל דמגוגיה, יש בה משהו). הקרדיט לאלנה קגן.
5. זוכרים את גלן בק? אותו גלן בק שהצליח להכתיב לא מעט מסדר היום האמריקאי ב2009-2010? מדהים עד כמה מהר אדם הופך ללא רלוונטי: בשנה שעברה הוא הצליח לארגן הפגנה מרשימה למדי בוושינגטון, עם למעלה מ100,000 איש ונוכחות, בין השאר, של שרה פיילין (שהיתה בשיא השפעתה דאז). וכעת, נסיון השחזור שלו בישראל מחרתיים קצת פחות מצליח: בפרט, נראה שהשמות המפוצצים שהוא התימר להביא איתו להפגנה לא ממש באים: ג'ו ליברמן מבריז, רוב המועמדים הרפובליקאים לנשיאות - שלפחות חלקם הימני היה אמור להשתתף - מעדיפים לבלות בשדות התירס של איווה, ואריק קנטור, מס' 2 במנהיגות הרפובליקאית בבית הנבחרים, הנציג הרפובליקאי היהודי היחיד ועד כה היהודי הבכיר ביותר בממשל האמריקאי בהיסטוריה, שהיה אמור להשתתף, לא זו בלבד שלא משתתף אלא שהחליט לחזור מחופשתו בישראל אתמול, שלושה ימים בלבד לפני ההפגנה. ובעיקר, נראה שלאף אחד ההפגנה הזו לא מזיזה, ואפילו הערבים - שהייתי מצפה שיתפוצצו לאור הפגנה תמיכה גדולה בישראל ברחבת הכותל המערבי, ויטענו מיד שמדובר בנסיון להחריב את אל-אקצה - לא ממש מתיחסים. אישית במקור חשבתי ללכת אבל אז מתברר שכרטיס עולה אלפי דולרים; מאידך גם להפגנות הנגד אין לדעתי ממש סיבה ללכת - התגובה העיקרית שיש לי אליהן הוא: תנוחו. הבנאדם הוא has been. אה, ואם מישהו בישראל עוד ממש אוהב את התמיכה של בק בנו,[הנה הניתוח האינטלגנטי שלו על מחאת האוהלים בארץ:

6. נכון שאם יש עקרון כלכלי אחד שהמפלגה הרפובליקאית עומדת מאחוריו הוא שאסור להעלות מסים? הרי בשביל העקרון הזה הם היו מוכנים להביא את הממשל האמריקאי לפרעון חוב. אז זהו, שלא בדיוק: הרפובלקיאים נגד מסים על עשירים; הם, כמסתבר, דווקא מאוד שמחים להעלות מסים, אם מדובר במסים על העניים. למשל, הם מתנגדים התנגדות נחרצת לתת לקיצוצי המס של בוש - שמשפיעים בעיקר על העשירים - לפקוע, אבל מתברר שאת הקיצוצים הזמניים במסים קבועים על המשכורת - בטוח לאומי וכד' - שמשפיעים בעיקר על העניים ושנקבעו באופן זמני במסגרת תוכנית התמריצים של 2009 - עם פקיעתם של אלה דווקא אין לרפובלקאים שום בעיה, ובעוד שהדמוקרטים רוצים להאריכם, הרפובליקאים מתנגדים. זאת ועוד, לא מעט מועמדים רפובליקאים לנשיאות (למשל ריק פרי ומישל בקמן) מתרעמים על כך שרק כחצי מהאמריקאים משלמים מס הכנסה. הפתרון שלהם הוא לא כמובן לגרום לכך שהכנסתם תעלה כך שיגיעו למדרגת המס, אלא קריאה להעלות מסים על השכבות הנמוכות. והאמירה "בזמן משבר אסור להעלות מסים על אף אחד", שכה רווחה במפלגה הרפובליקאית בזמן הדיונים על קיצוצי המס של בוש? אל תגזימו, מדובר כאן בעניים, לא באמת באנשים שראויים להיכלל בכנוי "אף אחד". דיוויד ויגל מסביר יותר בפירוט.
7. אחרי שריק פרי נהנה קצת מאור הזרקורים של הבחור החדש בשכונה, מתחילות הבעיות. למשל:
     א. אחרי שפרי בספרו קרא לבטל את מס הכנסה, בנוסף לחלקים ניכרים מהממשל הפדרלי (על כך כבר דיברתי). למעשה, הוא הבין שהספר - אותו פרסם בשנה שעברה - כה קיצוני שהוא מנסה להתרחק ממנו כעת, בטענה שמדובר ב"הרהורים על העבר, לא תוכניות לעתיד". לא נשמע כמו התחלה טובה של קמפיין.
     ב. הטקסס מונת'לי נותן סיכום לטובת היינקי המצוי של שמונה דברים שכדאי לדעת על פרי.
     ג. ופרי גם נתפס פעם 20 מייל לשעה (כ35 קמ"ש) מעל המהירות המותרת
     ד. וכמובן, בטוח שאפקט החממה לא קיים (אבל זו כבר אורתודוקסיה רפובליקאית)
     ה. בזמן הדיון על  תקרת החוב, הוא סבר שאם ארה"ב תאחר בתשלום האג"ח שלה זה לא יהיה כל כך נורא
     ה. והוא קיבל טיפול הכרוך בשימוש בתאי גזע עובריים - שבשימוש בהם הוא כמובן מתנגד. תיקון מפי מגיב אנונימי: הטיפול שפרי קיבל הוא בתאי גזע שלו עצמו, ולא עובריים; זה כמובן תהליך הרבה פחות קונטרוורסלי, שלו פרי - כמו רוב הימין האמריקאי - לא מתנגד, כך שהנקודה הזו די חסרת משמעות.
8. אחרי שמיט רומני התעקש לטעון ש"גם תאגידים הם בני אדם", זה היה רק עניין של זמן עד שהדמוקרטים יוציאו חולצה עם הכיתוב: "some of my best friends are corporations".
9. קורטיס תרדנידל (או זה לפחות השם שבחר לעצמו ביו-טיוב) משתעשע קצת על חשבון הכלכלה האמריקאית ודרוג האשראי העגום שלה:

(מצאתי אצל גרג מנקיו, כלכלן בהרוורד שבימנו מייעץ למיט רומני)
9. נחשו מהו המאכל הבא, הלהיט הנוכחי ביריד השנתי של מדינת איווה (שבהיותה המדינה הראשונה לפריימריז, בכל ארבע שנים הופך לאירוע פוליטי ממדרגה ראשונה, והשנה בעיקר בצד הרפולביקאי):

כמובן, זוהי חמאה מטוגנת בשמן עמוק. כן, מה ששמעתם. ושרה פיילין כל כך התעצבנה מכך שמישל אובמה ניסתה לעודד ילדים לאכול קצת יותר בריא, שזה הדבר העיקרי שבא לה לאכול ושלכבודו (וכמובן, גם כדי ליצור לעצמה קצת הד תקשורתי, אבל את זה היא לא אמרה בפירוש) הגיעה ליריד ושתתה מיד את תשומת הלב התקשורתית מכל שאר המועמדים.
9. רחל עזריה אומרת דברי טעם. ועוד דברי טעם.
10. האינטרטקסטואליות האולטימטיבית.
11. ולסיום: האויב החדש של תוכנית הבוקר של פוקס ניוז: בובספוג.