קפיטליזם וסוציאליזם

לפני פרוץ הגורמים המוסמכים לחיי, הבלוג היה פעיל הרבה יותר, ובצד שמאל הצבתי קופסה קטנה ובה נושאים שרציתי לכתוב עליהם בהזדמנות אבל טרם הספיקותי. ובראש הרשימה הזו עמדה דרך קבע שאלת נדידתו של המגזר לעבר הימין הכלכלי. השתהיתי והשתהיתי עד שבסוף ויתרתי ובקול ענות חלושה הבוקסה הקטנה הזו ירדה מצד הבלוג. אלא שמסתבר עם הזמן שכיוונתי לדעת גדולים, והגליון האחרון של "דעות" הוקדש כולו לתהליך שבו, כלשון אחד המאמרים "הופכת הציונות הדתית מחברה שדוגלת בערכים סוציאל-דמוקרטיים לחברה שהאליטות שלה מקדמות ערכים ניאו-ליברליים ושמרניים".
לצערי רוב המאמרים הם בתשלום ולא מצאתי את הגליון בשום חנות ספרים, כך שאחכה עד לביקור הבא בקבוצת יבנה כדי לקרוא את הגליון של חמי בשלמותו; יתכן איפוא שמה שאכתוב כאן חוזר על דברים שנכתבו בגליון. מכל מקום בשלומיאליות שמאלנית טיפוסית אחד משני המאמרים המוצעים חינם הוא המאמר האופוזיציוני של הרב חיים נבון, הרואה בחיוב את התהליך - למעשה, הוא כחלק ממוביליו - ומצדיק למה הוא נכון וראוי. המאמר הזה יכול איפוא להיות בסיס מצויין לטענות שאני רוצה לטעון בנושא.
אם ננקה קצת את המאמר מהנימה המתנשאת האופיינית לכותב (אחרי הכל, כותרת המאמר היא "להתבגר מן הסוציאליזם") ונסדר קצת, אני חושב שאפשר לזקק ארבעה טיעונים מרכזיים, חילופיים זה לזה.
1. ישנה שאיפה להקטין את אי השוויון הכלכלי, אלא שסוציאליזם הוא מכניזם גרוע מכיוון שהוא גורם נזק למטרה חשובה יותר, והיא השגשוג הכללי. ובלשונו "משק ריכוזי...הוא לא עובד". זו אמירה שטחית להחריד: איזה מאפיינים בדיוק של משק ריכוזי לא עובדים: הכוונה ממשלתית של הפעילות הכלכלית? מסוי גבוה? מערובות ממשלתית ישירה ע"י בעלות על חברות? ועדים חזקים? הרב נבון מביא לכל אחד מאלה אנקדוטות של כשלון אבל כמובן שגם לכל אחד יש דוגמאות שבהם הוא עבד טוב (גרמניה של שנות ה50 וה60 וסין של ימנו; סקנדינביה; סינגפור; ארה"ב של שנות ה40 וה50). כלכלה, כפי שהרב נבון עצמו מעיד, הרבה יותר מורכבת מזה. לטעון לאמירה אמפירית על המנגנונים הכלכליים היעילים והנכונים, נניח, למדינת ישראל של ימנו באמצעות כמה אנקדוטות ומבלי התיחסות אפילו לבסיס של הספרות הכלכלית בנושא היא לעשות צחוק מהקורא.
אני גם לא כלכלן, ולכן לא אכנס בכלל לויכוח הזה; יש שלל אנשים מקצועיים ממני בנושא, החל באורי כץ או אסף צימרינג הימניים וכלה באריאל רובינשטיין השמאלי, ואף אחד מהם לא יטען את הטענה הגורפת שכל מעורבות ממשלתית מביאה לירידה בשגשוג, שאותה טוען הרב נבון (כפי שגם איש מהם לא יתמוך במשק מתוכנן באופן מלא בסגנון הקומוניסטי). אני גם לא חושב שהטיעון הזה הוא לב העניין, שכן לב הטיעון מתחבא בטיעונים האחרונים לדעתי. ובכל זאת פטור בלא כלום אי אפשר, שכן הרב נבון לא יוותר על ההזדמנות להביא נתונים שגויים או לכל הפחות מטעים. הנתון הקשה היחידי שהרב נבון מביא הוא "כל המדינות המובילות במדד החופש הכלכלי (של קרן הריטג') נהנות משפע ומשגשוג, וכל המדינות הנמוכות בדירוג זה סובלות מעוני מחפיר". אנקדוטלית, לרוסיה, במקום ה20 מהסוף, יש תל"ג לנפש גדול יותר מלצ'ילה, מקום שביעי. אבל אם נהיה קצת יותר רציניים, הנה הקשר בין הדירוג של הרטיג' לתל"ג לנפש לפי כח קניה של הבנק העולמי:

מקדם הקורלציה הוא 37%, לא 0 אבל חלש למדי. וזה עוד מבלי שדיברנו על כך שמדד החופש מודד גורמים שלא קשורים בהכרח למה שהרב נבון מגדיר כ"סוציליזם" כמו שלטון החוק ושחיתות, וש"קורלציה פירושה סיבתיות" הוא כשל לוגי די בסיסי.
2.ישנה שאיפה להקטין את אי השוויון הכלכלי, אלא שהדרך לעשות זאת היא באמצעות רשויות מקומיות, יחידים וקהילות. זו כבר הנחה שלא מגובה בשום נתונים, אלא מוצגת בטענה המוכיחה את עצמה: "יחידים וקהילות עושים זאת הרבה יותר טוב מאשר המדינה". לא ברור לי למה הרב נבון מאמין שפקידי עיריה או רשות מקומית מוכשרים יותר מפקידי ממשלה; נסיון החיים שלי ואני מניח גם של רובכם לא ממש תומך בהערכה הפתאומית הזו לכשרונם של פקידי עיריה. אבל מעבר לכך ישנה בעיה אינהרטית בהצעה של הרב נבון והיא שאנשים נוטים להתכנס לקהילות יחסית הומוגניות מבחינה כלכלית. הרב נבון לא פוגש בעירו מודיעין הרבה עניים, הם נמצאים באופקים, בבני ברק ובג'סר א-זרקא. הגם שאני מסכים שמעורבות פעילה והתנדבות של כל אזרח ואזרח חשובה, והחולשה היחסית של המעורבות האישית בהתנדבות בישראל היא בעיה, אבל עדיין אין סכוי שהעמתות וקהילות יצליחו לכסות באופן מלא את כל המקרים. ארה"ב היא המדינה עם שעיור התרומות הגדול בעולם והיא עדיין מהמדינות הכי לא שוויוניות בעולם. אני לא נאיבי לחשוב שהמדינה יכולה באמת לפתור הכל, אבל יש לה לפחות את המטרה והיכולת להציע מדיניות כללית ואחידה; אותם קריטריונים להם לועג הרב נבון הם אלה שמוודאים שלכל אחד תהיה בסוף כתובת במצבים קשים, גם אם הוא לא מחובר במקרה לתורם כזה או אחר. זאת ועוד, חברת הצדקה לה כמה הרב נבון היא כזו המעמידה את העני במצב מובהק של בושה בעוניו. הדרישה לבקש בצורה ישירה מאנשים שאתה מכיר הופכת כל עני הזקוק לעזרה לקבצן.
3. ישנה שאיפה להקטין את אי השוויון הכלכלי, אבל פתרונה באמצעות מנגנוני המדינה פוגע בחירות של האזרחים. הרב נבון טוען זאת בעיקר דרך ההתמרמרות על מערכת החינוך, ועל אי יכולתו לבחור את בית הספר של ילדיו. בנימוק האמפירי של הרב נבון - שזו הסיבה לכשליה של מערכת החינוך - מפוקפק למדי,שכן לא ראינו שמערכת החינוך החרדית, הפרטית והתחרותית, טובה יותר; מה גם שדוגמת מערכת החינוך בירושלים, אותה הרב נבון עצמו מביא, מראה שניתן לשלב בחירה בחינוך עם מערכת ממלכתית ואינטגרטיבית, ואפילו לא מופרטת. אבל במידה עמוקה הרב נבון צודק: סוציאליזם מגביל את החופש. במקרה של מערכת החינוך, אם היינו מעניקים חופש מוחלט להורים, היינו מקבלים בתי ספר הומוגניים לעשירים ולעניים (כפי שהחופש המוחלט בשוק הדיור מביא לשכונות הומוגניות), ומצב כזה היה פוגע באופן די ודאי בשוויון ההזדמנויות של התלמידים העניים. אני לא יודע מה הפתרון האופטימלי, זו שאלה מסובכת, אבל לב הדיון כאן הוא הדיון הערכי והמוסרי: האם נכון להגביל במידה זו או אחרת את החופש של ההורים בשם ערך שוויון ההזדמנויות (רק אחרי שמסכימים שכן, צריך לראות איך לעשות זאת בצורה שלא תהיה אדיוטית). שכן לרב נבון אין שום בעיה בהגבלת חופש של אזרחים לנסוע בשבת, לקנות חמץ בפסח, לקנות בשר חזיר או לאמץ ילדים (אם הם הומוסקסואלים). אלא שלהקטנת אי-השוויון הכלכלי, או אפילו השגת שוויון הזדמנויות, אין ערך כזה בעיניו. וכאן אנחנו מגיעים לטיעון האחרון:
4. בעצם אין ערך להקטנת אי שוויון. הרב נבון לא אומר זאת במפורש, למעשה הוא טוען ההיפך: "קפיטליסטים בשום אופן אינם אדישים לסבלם של עניים ונזקקים". אלא האמירה הזו עומדת בסתירה למה שהוא כותב בגוף המאמר. ראשית, בקטע ארוך שמנסה להסיק גישות כלכליות מודרניות מחוקי הקרקעות של חברה שבטית מתקופת הברזל (ועל הבעייתיות בלשון המעטה של נסיונות כאלה עומד יפה אריאל סרי לוי במאמר מאותו הגליון). אבל מעבר לכך במסקנתו הבסיסית שיש עוני, ככה זה. "ההכרה ריאליסטית בכך שהרבה בעיות אי אפשר לפתור.... הממשלה אינה יכולה לפתור את כל מצוקותיהם של אזרחיה". השאלה היא כמובן לא האם אפשר לפתור הכל אלא האם צריך לנסות בכלל לשאוף לכך; אם יש מאפיין כלשהו שניתן לזהות ביהדות לכל אורך ההסטוריה הוא הטענה שהמציאות כמות שהיא לא מושלמת ושצריך להשתפר. לפני כמה חודשים הוציא הרב נבון ספר על תפיסת המשפחה, ובספר וסביבו הוא מוביל מאבק בתפיסות שלדעתו מסוכנות למבנה המשפחה והחברה: הכרה במשפחה הומוסקסואלית, נישואין מאוחרים, עליית שיעור הגירושין. הרי באותה המידה ניתן לומר - הרבה מערכות יחסים לא מצליחות, ככה זה. ההכרה הריאליסטית היא שהרבה בעיות אי אפשר לפתור. אלא שזה נושא חשוב מספיק עבור הרב נבון כדי לנסות לפתור, או לצמצם, אותו (אני אגב חולק עליו לחלוטין בכך אבל זה דיון אחר). ואי-שוויון כלכלי פשוט לא חשוב מספיק.
אחד הפוסטים האהובים עלי היה הפוסט על הורדת הכיפה שלי. ושם התבססתי על הבחנה של פרופ' הלברטל, שאני חושב ששמעתי אותו מעמיק אותה בכמה מקומות אבל אין לי כרגע הפניה מדוייקת. בעיקרה הטענה היא שהתפיסות המסוריות שלנו לא מבוססות באמת על נימוקים רציונליים, הם מובססות על אינטואיציות: מה מרגיש לנו נכון, צודק וראוי אל מול מה שמרגיש לנו עוול, מכעיס, דוחה או מגעיל (תומר פרסיקו גם כתב על זה בביקורתו על ספרו של ג'ונתן הייט). אפשר לדון עד מחר על הפרטים של המדיניות הכלכלית הנכונה או המוסרית, אבל הטיעון העמוק ביותר שעולה מהמאמר של הרב נבון הוא שאי שוויון כלכלי הוא לא כזו בעיה חשובה. ביג דיל, זה קורה. ובמובן הזה, אני חושב שהרב נבון מייצג באופן עמוק חלקים לא קטנים מהציבור הדתי לאומי של היום. הם לאו דווקא יגדירו עצמם קפיטליסטים, אבל אי-שוויון כלכלי הוא לא בעיה חשובה בעיניהם. בקישקעס זה לא מרגיש כמו משהו בעייתי.
וזה נובע לדעתי משתי סיבות מאוד פשוטות עבור מציאות החיים של הציבור הדת"ל של ימנו. האחת היא, שהוא מרויח משמעותי מהשיטה הכלכלית של ימנו: מערכת החינוך שלו מסובסדת ב50% יותר מזו הכללית; הוא מקבל סבסוד דיור משמעותי בהתנחלויות; חלקים לא-פרופורציונים ממנו עובדים במערכת החינוך או בשירות המדינה. אז באמת לא נראה לו כ"כ רע. והשניה היא שעל אף הדיבורים גבוהה גבוהה על כלל ישראל, לא בכדי המגזר נשאר מגזר עד היום, המסתגר במערכת חינוך משל עצמו, ביישובים משל עצמו וכד'. את העניים הוא לא רואה אז זה לא מפריע לו. אפשר לרדת כמה שרוצים על הבועה התל-אביבית, אבל אותם שמאלנים משוקצים משלמים מסים גבוהים - ולא מתמרמרים על כך - למרות שהם יודעים שחלק לא קטן ילך למגזרים אחרים. כי יש להם סולידריות בסיסית לחברה, מה שהדתיים -לאומיים אולי אומרים שיש להם, אבל לא מגבים את זה בכסף.

פרידה (לבינתיים)

זה כנראה פוסט פרידה לתקופה הקרובה; בעצם די עזבתי את הבלוג כבר לפני כמה שנים וחזרתי רק לכבוד הבחירות. כמות הדלק שנדרשת כדי לייצר חשמל להחזיק את הסרברים שמחזיקים את הררי המלים שנכתבו ועוד יכתבו על תוצאות הבחירות יכולים לקנות לאיראנים עוד צי שלם של אוניות נגד צוללות (ואז אולי באמת תהיה הצדקה לקנות עוד כמה צוללות לצה"ל) ולכן לא נראה לי שיש לי הרבה מה להוסיף. בכל זאת כמה נקודות קטנות ואחת גדולה יותר.

1. אני חושב שנעשה עוול גדול מאוד לנייט סילבר. בימים האחרונים לפני הבחירות הוא הבהיר שתי נקודות: האחת, שבמצב של מרוץ צמוד, מצבה של קלינטון בחבר האלקטורים מאוד בעייתי, בניגוד לאובמה ב2012, שמצבו בחבר האלקטורים היה טוב ממצבו בקרב הציבור הכללי, והשניה, שטעות של שלושה אחוזים, לכאן או לכאן, היא בגדר אופציה מאוד סבירה לאור ההסטוריה. לכן הוא נתן לטראמפ סכוי של כשליש להבחר. סכוי של שליש הוא סכוי בכלל לא קטן, ובמאורע יחיד, העובדה שקרה אירוע בסכוי של שליש ממש לא צריכה להפתיע. מי שעשו עוול היו מי שהניחו שאם קלינטון מובילה, בכל אחוז, זה סימן שהיא בודאות מנצחת.

2. זו נקודה מאוד קשה בהיסטוריה האמריקאית, אבל היו כבר נקודות קשות. היתה עבדות, היתה מלחמת אזרחים, היה כינונו של משטר ג'ים קרואו אחרי המלחמה, היה המקרתיזם. מאידך, יש לנו "הטיית השרידות": העובדה שאנחנו רואים את המוסדות, המדינות וכו' ששרדו מטה אותנו לחשוב שהם גם תמיד ישרדו, אבל גם האימפריה הרומית עברה תקופות קשות והתאוששה, ואז הפסיקה להתאושש. האמת היא שאין לדעת.

3. ליברלים אומרים "ההסטוריה תמיד הולכת לקדמה, גם אם עכשיו זו נקודת שפל, בסוף ננצח"; לאומנים אומרים "האינסטיקנטים של הלאום חזקים ובסוף הוא ינצח", שמרנים אומרים "האדם מחפש מסורת, בסוף המסורת תנצח" האמת היא שההסטוריה לא מובטחת לאף אחד. והעובדה שצד אחד "מנצח" - או גם מפסיד - לא הופכת עמדתו למוסרית. האירופאים השמידו במאות ה15-18 השמדת עם את האוכלוסיה הילידית באמריקות, במימדים דומים לשואה. מאו, רוצח ההמונים הגדול בהסטוריה כנראה, עדיין נערץ בסין ותמונתו עדיין מתנוססת מעל כיכר טיינאנמן. הליברליזם, העצמת המיעוטים, קידום שוויון הזכויות ומשטר זכויות האדם שהעמיקו בעשרות השנים האחרונות היו מוסריים מכיוון שאלה כיוונים מוסריים. אני חושב, ומקווה, שהם גם ימשיכו ויעמיקו, אבל גם אם תחול בהם נסיגה מוסריותם בעינה עומדת.

4. הנורמליזציה של ממשלת ישראל את כלל חלקי משטר טראמפ החדש, כולל סטיב באנון - שהאתר שלו מפרסם מאמרים של אנשים ששולחים איחולים לעיתונאים יהודיים שהמשרפות מחכות להם, שהעיד שהוא בעצמו לא מעוניין שילדיו ילמדו עם יהודים, וכו', מעיד כאלף עדים על השנוי בתפיסתה העצמית את ישראל כמדינת היהודים: אנטישמיות כבר איננה שנאת יהודים כיהודים, אלא ביקורת על השלטון הישראלי ביו"ש. גם יהודים, כיהודים, לא ראויים להגנה מצד ממשלת ישראל - החרדה העמוקה והביקורת הנוקבת של רובם המכריע של יהודי אמריקה על מנויו של באנון לא מנעו מנפתלי בנט ומרון דרמר ללכת לאירוע לכבודו, כי בסך הכל אלה יהודים שמאלנים, הם לא באמת רלוונטים. מצד שני, כפי שכתב חמי שלו, בעצם זו לא עמדה מאוד חדשה. בזמן המלחמה המלוכלכת של החונטה בארגנטינה, "נעלמו" אלפי יהודים, כ10% מכלל ה"נעלמים", אחוז גבוה בהרבה מהאחוז הכללי של יהודים בארגנטינה (כ1%). לא רק שממשלת ישראל התעלמה, היא אף מכרה נשק בהיקפים גדולים לחונטה. אחרי הכל, אלה היו יהודים מרקסיסטים ושמאלנים ברובם, אז למי אכפת. ביושר יש לומר שלעוול הזה היו שותפות הן ממשלת רבין הראשונה והן ממשלות בגין.

הנקודה שרציתי יותר להעמיק בה היא חזרה לנושא הפוליטקלי קורקט, שהימין הישראלי - כמו גם האמריקאי - חוגג את מותו עם הבחרו של דונלד טראמפ. הגיע הזמן להפסיק עם הטרלול הזה של "מרחבים בטוחים" באוניבסטיאות שבהם ללבן אסור להכנס; שאסור לומר כבר דברים, גם אם הם אמת, מחשש שיעליבו מיעוט כזה או אחר; מהפירוק הפוסט-מודרני, שמרדד כל דבר ליחסי כח.

אבל אז נתקלתי בעימותון האחרון בין נפתלי בנט ל"גב האומה". במונולוג חביב ב"גב האומה", ליאור שליין לעג לסרטון של בנט על צידוק ישיבתנו בארץ בהבטחת ה' לאברהם, והתעלמותו מקיומם של ערבים. בגדול, עובדתית הדברים שאמר שליין, גם אם הם בוטים ומעליבים, הם אמת: אברהם אבינו הוא דמות פיקטיבית, והיחידים שמאמינים ברלוונטיות הסיפור הזה למציאות ימנו הם כמה מליוני יהודים מתוך 7 מיליארד תושבי העולם. בנט התרעם על שליין כהאי לישנא:

ליאור שליין,
זכותך לא להאמין בתנ״ך ולא להאמין שהייתה דמות כזו, אברהם אבינו, כפי שהצהרת אמש (וזה עוד הדבר הפחות בוטה שאמרת כנגד סיפורי התנ״ך).
אבל הדרך בה אתה מתגרבז על מיליוני ישראלים שומרי מסורת היא דוחה.
זלזלת במזרחיים ובמשורר ארז ביטון, שהעיד כי נפגע ממך עד עמקי נשמתו.
אתה מזלזל בקביעות ביהודים מאמינים כמוני ובשומרי מסורת בפריים טיים,
ושום מכונת צחוקים מוקלטים לא תהפוך את ההתנשאות הפריווילגית הזו ל״סאטירה״.

שימו לב: הטענה היא אפילו לא לויכוח עובדתי, אלא לכך ששליין מזלזל באוכלוסיה גדולה בסטירה שלו. בנט אפילו משתמש במילה האסורה "פריוילגי". כך שבעולם של הימין הישראלי יש אוכלוסיות שאסור לזלזל בהן - דתיים, מזרחיים - ויש שמותר: פליטים אפריקאים ("סרטן", בלשון מירי רגב, התבטאות שלא הפריעה לאף אחד), או ערבים, אותו רסיס בישבן של בנט, וכו'. מה ההבדל? ההבדל הוא לדתיים ומזרחיים מצביעים. יש להם כח פוליטי. וכאן מרים מישל פוקו את ראשו: הכל כאן, שוב, חוזר ליחסי כח. אסור לזלזל במי שיש לו כח פוליטי, מותר לזלזל - או גרוע מכך, לשלול זכויות - במי שאין.
זו פרשנות סבירה גם להבחרו של טראמפ: הקואליציה של טראמפ איננה רק לבנים אבל היא ברובה לבנים, שמעוניינים להשיב לעצמם את הכח העודף שהיה להם בחברה על פני מיעוטים אחרים.אני לא יכול להתווכח עם הנכונות הפוליטית של העמדה הזו. באמת מבחינה פוליטית, לא כדאי לזלזל בציבור עם כח פוליטי שאתה זקוק לו, ואין בעיה לזלזל בציבור בלי כח כזה.אבל זו עמודה לא מוסרית בעליל, אירוני מצד מנהיגי ציבור שטוענים שיש להם עומק מוסרי. לטעון שזכויות מגיעות רק למי שיש לו כח, זו עמדה אנטי מוסרית בעליל.

Driving down the 101

הכותרת היא על קליפורניה, בשל חיבתי הרבה אליה, אבל בעצם הפוסט הוא לכבור סיום תהילך הפריימריז בכללו: למרות שברני סנדרס לא יודע להפסיד בכבוד ולכן לא פרש הערב, עדיין הפריימריז הדמוקרטים הסתיימו אתמול כאשר הילרי קלינטון ניצחה, ואף בהישגים גבוהים מעל למצופה: הפרש דרמטי של 17% 27% (תודה לדורון על התיקון) בניו-ג'רזי; נצחון מפתיע בדרום דקוטה (שם נערכו פריימריז; בצפון דקוטה השכנה עם מאפיינים דמוגרפיים זהים אבל עם קאוקוס, סנדרס ניצח); וספירת הקולות בקליפורניה לא הסתיימה (היא תיקח כמה ימים שכן ניתן להצביע בדואר, וכל קול שיש עליו חותמת דואר של עד יום הבחירות תקף, ולכן יכול לקחת לקולות אלה קצת זמן) אבל עם 60% מהקלפיות קלינטון מנצחת ב17%. זה יצטמצם, מכיוון שרוב הקולות שנספרו עד כה הם של של מצביעים מוקדמים ואלה נוטים להיות מבוגרים שנוטים בתורם להיות מצביעי קלינטון, אבל עדיין סביר שקלינטון תנצח ובהפרש נאה בקליפורניה. חשוב מכך: אלה המדינות האחרונות להצביע (פרט לוושינגטון די.סי., שלא יכולה להשפיע ממש על התוצאות וגם סביר שתצביע לקלינטון ברוב מוחץ כי רוב האוכלוסיה היא שחורה או לבנה עשירה, שתי אוכלוסיות אוהדות קלינטון), ובכל פרמטר שניתן לחשב, קלינטון הגיע לרוב מוחלט: רוב של 3 מליון קולות, רוב של נציגים נבחרים, רוב של כלל הנציגים. נכון שתיאורטית נציגי העל יכולים לשנות את דעתם ולהצביע לסנדרס בועידה, אבל למה שיעשו זאת, כאשר רוב מובהק של המצביעים הדמוקרטים בחרו בקלינטון, וגם נציגי העל תומכים בה?

כל אלה סוגרים את המירוץ, וגם השחקנים הראשיים - חוץ כאמור מסאנדרס, שנאם נאום די פתטי הלילה - מבינים זאת; ברק אובמה למשל הוציא הודעה שמברכת את קלינטון על השגת מספר הנציגים הדרוש להיות מועמדת, ומביע תמיכה בה. זו הזדמנות טובה לציין כמה נקודות שאני חושב עליהן כבר זמן.

1. רק הערב עלתה לראשונה בדיון הציבורי בצורה משמעותית המשמעות ההיסטורית של בחירת קילנטון כאשיה הראשונה שנבחרה למועמדות לנשיאות של מפלגה גדולה. אז מעבר כמובן לברכות, זו הזדמנות לדון בכמה המגדר של קלינטון פגע בה, בדרכים קצת נסתרות מהעין. כולם מציינים כיום כמה קלינטון לא פופולרית אבל סיידי דויל מזכירה שקלינטון היתה מזכירת מדינה מאוד מאוד פופולרית; באופן דומה לפני הבחירה שלה לסנט היא היתה שוב לא פופולרית אבל בתור סנטורית היתה מאוד אהודה. קלינטון בבירור מתקשה בקמפיין, בניגוד לממשל (בניגוד לאובמה, שעושה קמפיין מצויין אבל יותר התקשה בממשל, לפחות בשנים הראשונות). אז נכון, שיתכן שזה נובע מתכונות אישיות שלה (אליזבת' וורן למשל היא קמפיינרית טובה יותר). אבל ישנן שתי אפשרויות מאוד תלויות-מגדר שעוזרות להסביר הרבה מהפער הזה. אפשרות אחת, שדויל טוענת, לדעתי בצדק, שיש בכך דוגמה לבעיה שמוצבת עבור נשים באופן כללי - אוהבים את העבודה שהן עושות, אבל לא אוהבים לראות אותן מקדמות את עצמן, מחפשות קידום או הכרה. אז הן נחשבות בי'ציות, אגרסיביות, וורקוהוליקיות וכו'. קלינטון הואשמה אינסוף פעמים שהיא לא "מתחברת" ו"אנושית" מספיק, כאשר ברור שכל סימן של רגשנות מיד יתייג אותה כאישה רגשנית שלא מסוגלת להנהיג. אפשרות שניה, שעזרא קליין מציע, הוא שהקמפיין המודרני מוכוון להעריך תכונות שאנחנו מזהים כטובות אצל גברים ופחות אצל נשים. סנדרס וטראמפ נחשבים כריזמטיים כי הם מתלהבים וצועקים בעצרות שלהם; כאשר הילרי קלינטון צועקת זה נחשב גס רוח. מאידך, קשריה המעולים של קלינטון עם כל הגורמים המשמעותיים במפלגה הדמוקרטית, שאותן בנתה לאורך שנים, לא נתפסים כעדות ליכולת לבנות קואליציות אלא לממסדיות שנואה. כך או כך, אני חושב שיש הערכת חסר משמעותית להישג של קלינטון להתגבר על הקשיים המאוד משמעותיים הללו. במידה מסויימת יש בכך אולי תקוה לשלי יחימוביץ', שלא מעט מהאנטגוניזם שהיא ספציפית גורמת קשור לתכונות שנתפסות שליליות אצל נשים - אסרטיביות, דעתנות, וכד'. 

2. נקודה שניה היא בצד המצביעות: בסקרים לקראת הבחירות הכלליות יש לקלינטון יתרון גורף בקרב נשים, אבל בדרך כלל יש לדמוקרטים יתרון בקרב נשים וטראמפ הוא מיזוגן די בוטה, כך שלא ברור שמגדרה של קלינטון הוא הגורם לפער. בפריימריז, מכל מקום, מגדרה של קלינטון לא עזר לה בקרב נשים: לא היה הבדל משמעותי בתמיכה לה זכתה בין המגדרים, בניגוד לקוי השבר האחרים שהבדילו בין הקלואיציות - לבנים מול שחורים והיספאנים וצעירים מול מבוגרים. זה ניגוד בולט ל2008, שם צבעו של ברק אובמה בפירוש עזר לו לסחוף את הקהילה השחורה מאחוריו, למרות קשריה הטובים של קלינטון עם הקהילה, שהתבטאו בתמיכה הגורפת לה זכתה בקרב השחורים השנה. זה מעלה אבחנה מעניינת בין סוגי מיעוטים: שחורים או היספאניים בארה"ב הם קהילה. יש להם מוסדות, קשרים עמוקים שמאחדים את כולם, וכו', ואלה מתרגמים לעוצמה פוליטית. למעשה הקהילה השחורה היא אחד מגורמי הכח המשמעותיים ביותר במפלגה הדמוקרטית, והם אולי הגורם העיקרי שהביא לנצחון של קלינטון בפריימריז. נשים אינן קהילה, והזהות הנשית מתבטאת הרבה פחות בפוליטיקה: הזהוי המפלגתי יותר חשוב. הסכוי שנשים רפובליקאיות יצביעו למועמדת דמוקרטית כי היא אישה הוא נמוך. כך בארץ, ההבדל בין חרדים ודתיים לאומיים - שהקהילה שלהן מתבטאת בכח פוליטי - לבין נשים או להט"בים, שמתפלגים על פני כל המפה. ולכן כל כך קשה לקדם נושאים שחשובים לציבורים האלה כציבורים (למשל, בדיני אישות).

3. ולבסוף, לגבי התהליך. שני ההישגים הגדולים שכולם מציינים עבור סנדרס הוא היכולת שלו למשוך עד לסוף התהליך והשגת  40% מהקולות. ההישג השני הוא משמעותי, אבל בהינתן רמת התמיכה הזו, ההישג הראשון לא צריך להפתיע. אסביר: עד 2008, שני מנגנונים סייעו לקצר את תהליך הפריימריז בדרך כלל לכחודש - אחרי סופר טיוזדיי כבר היה מועמד פחות או יותר. שני המנגנונים האלה הם חוקי ההצבעה, והכסף. חוקי ההצבעה תקפים יותר בצד הרפובליקאי, שם ישנן הרבה מדינות שמחלקות את נציגיהן בצורה כזו או אחרת של "המנצח לוקח הכל". הצורה הזו גרמה להעצמה מלאכותית של רוב קטן, ולכך שמי שמוביל גם במעט קולות הוביל בכמות גדולה של נציגים. העובדה שרוב המדינות הראשונות בצד הרפולביקאי הקצו נציגים בצורה יחסית הביאה לכך שהמירוץ התארך עד מעבר אליהן; כאשר אחרי סופר-טיוזדיי התחילו להצביע מדינות עם שיטות שונות של המנצח לוקח הכל טראמפ הצליח לתרגם את היתרון שלו, שלא עלה על 35% בשלב זה, ליתרון עצום בנציגים, שהביא לכך שהנצחון שלו בניו-יורק סגר את הסיפור. בצד הדמוקרטי השיטה היא יחסית בכל המדינות, ומאז 1972, ולכן המנגנון הזה לא ממש עובד. המנגנון השני הוא כסף: קמפיינים צריכים כסף. עד אובמה ב2008, המקור העיקרי היה תורמים גדולים, שתרמו סכומים גדולים, ורצו לראות שהכסף שלהם לא סתם נזרק לפח ושהמועמד שלהם יכול לנצח. לכן, מועמדים שהתחילו לפגר בכמות הנציגים התקשו יותר ויותר בגיסו כספים עד שנאלצו לפרוש. אובמה, וביתר שאת ברני סנדרס, גילו את עוצמת גיוס ההמונים. גיוס ההמונים מאפשר קמפיין יותר נקי מכסף גדול - אם כי יש לו את הבעיות שלו, שכן המועמד מחוייב לפופוליזם טוקבקיסטי כדי להשאר בתודעה כל הזמן - אבל בכל מקרה, הוא מאפשר הרבה יותר אויר לנשימה לקמפיינים מפסידים. תורם גדול לא ירצה לתרום מליון דולר למועמד מפסיד, גם אם הוא מחבב אותו (אדלסון עשה את זה לניוט גינגריץ, ב2012, אבל נכווה ולאחר מכן לא נכנס לקמפיינים מפסידים). לעומת זאת, אם אני כתורם קטן מתבקש לתרום $27 למועמד שאני אוהב, יש סיכוי גדול שאעשה את זה גם אם אני יודע שהמועמד יפסיד - זה לא הפסד כלכלי גדול וזו הצהרה פוליטית (בדומה לקמפיין יהודה הישראלי - רוב התורמים לא באמת חיפשו לעזור כלכלית, שכן הקמפיין התארך הרבה מעבר לסכום הנדרש לשיפוץ, אלא כדי לטעון טענה פוליטית). מה שאומר לדעתי, שאם מועמד מצליח ליצור קואליציה משמעותית, אין סיבה שלא נראה מעתה באופן קבע קמפיינים מתארכים לכל אורך הפריימריז.

ולבסוף, קצת על מה שקרה ומה שקורה. בפעם האחרונה שכתבתי, קלינטון הובילה ב7% על טראמפ. מאז הפער הצטמצם ליתרון של 1-2%, אבל בשבועיים האחרונים שוב החל להתרחב, והוא כעת כ4-5%. זה יכול להיות מוסבר בשני הסברים. הראשון הוא שבוע מאוד קשה שעבר על טראמפ. מזה כמה חודשים מתנהל משפט כנגד טראמפ על "אוניבריסטת טראמפ" - סדרת סמינרים וקורסים בנדל"ן שטראמפ שיווק כאוניבריסטה והתבררו כהונאה די גדולה. כעת מתנהל משפט כנגדו, כאשר השופט הוא אמריקאי שנולד באינדיאנה, ממוצא מקסיקני. טראמפ בשבוע שעבר החל להתגולל על השופט שהוא צריך להשעות עצמו מכיוון שהוא מקסיקאי, ולכן בבירור מוטה כנגד טראמפ. בסטנדרנטים של ההגנה המשפטית המטורללת של שרה נתניהו זה לא נשמע חידוש, אבל כזו גזענות בוטה עדיין נשמעת בעייתית בעיני חלקים לא קטנים בארה"ב, ובפרט בעיני הרפובליקאים המיינסטרימיים - אלה מצאו עצמם (שלא בהפתעה יש לומר) מקושרים לאמירות גזעניות כאלה. כך, פול ראיין יצא כנגד האמירה של טראמפ, בטענה שהיא גזענית בפירוש, אבל כשנשאל אמר שעדיין יצביע עבורו. זה הביא לכותרות כמו זו, בטבלואיד הניו-יורקי New York Daily News:

ראיין לא לבד בבעיה הזו, ויש מלמולים של כל מיני רפובליקאים בכירים לסגת מהתמיכה בטראמפ. זה לא בהכרח ישנה הרבה עבור הבוחרים שלהם, אבל זה כן משפיע על כמה אחוזים מהאלקטורט, שתזוזה שלהם הופכת מירוץ צמוד לכזה עם הובלה ברורה. אפשרות שניה לעליה בסקרים היא שהצמצום בפער במירוץ היתה תוצאה של התכנסות של המפלגה הרפובליקאית סביב טראמפ בעוד שהפריימריז הדמוקרטים עדיין התנהלו. בשבועיים האחרונים, כאשר הפריימריז הדמוקרטים מגיעים לידי סיום, בוחרי סנדרס מתחילים לחזור לתמוך בקלינטון. לא ברור שזה באמת קורה - כאמור, סנדרס עצמו עוד לא הודה בהפסדו ופרש - אבל העליה פער בסקרים, כמו גם ההישג הגבוה מהמצופה של קלינטון הערב, יכולים להעיד על כך שהבוחרים בדמוקרטים מחפשים אחדות כנגד טראמפ. 

האם סנדרס באמת יפרוש? אין לדעת. אין ספק שכל יום שעובר הוא יהפוך יותר ויותר פתטי, אבל הוא פוליטיקאי זקן, לא מקושר במיוחד למפלגה הדמוקרטית שעתידו די מאחוריו, כך שיתכן שלא מפריע לו להתבזות. אבל גם אם ישאר, בהחלט סביר שרוב בוחריו יתמכו בסוף בקלינטון אל מול האופציה של טראמפ.

והערה אחרונה: אמנם קלינטון מובילה בהפרש לא זניח, אבל יש כמות חריגה של מתלבטים. בדרך כלל בשלב הזה יש 5-10% מתלבטים בעוד שברוב הסקרים כרגע יש כ20%. אלה לא באמת מתלבטים כנראה כמו אנשים שלא אוהבים את שני המועמדים, אבל הם כן מוסיפים מימד מסויים של אי-ודאות.

הערות ליום השואה

1. הרבה מהפיד השמאלני שלי משתף את הנאום של יאיר גולן, אבל אני לא מעוניין לעשות את זה. לא כי הנאום לא משמעותי ואמיץ, ויש בו הרבה צדק, אלא כי אני מאוד לא מאמין בטענות "לקחי השואה", או בהשוואה היסטורית כטיעון מוסרי.
השואה היא אירוע היסטורי דרמטי (כמובן), שיאו של תהליך היסטורי מאוד מפותל ומורכב. לא בכדי יש גישה היסטורית שקושרת את "דרכה המיוחדת של גרמניה בהסטוריה" החל במרטין לותר וכלה בהיטלר. אי אפשר ללמוד לקח מאירוע היסטורי מכיוון שהמשמעות של לימוד לקח היא ניסיון לנתח את האירוע ולראות מה ממנו רלוונטי להיום, וניתוח שכזה לעולם יהיה חסר, כי אף סיטואציה היסטורית לא דומה לחברתה.
וכך, לכאורה אנחנו אומרים שצריך ללמוד לקחים אוניברסליים מהשואה, אבל לא עושים דבר מול רצח העם המתרחש מעבר לגבול בסוריה (ואף לועגים לאירופים שמוכנים לקלוט פליטים משם); אנחנו אומרים שצריך ללמוד לקחים פרטיקולריים מהשואה, אבל מתכנסים למדינה אולי הכי מסוכנת ליהודים בעולם בימנו. תגידו מיד, ותצדקו, שזה לא אותו הדבר: לא ברור שיש לנו דרך להתערב בצורה אפקטיבית בסוריה, הרצח שם לא שיטתי כמו הנאצים, וכו'; ומאידך בישראל המצב מסוכן אבל יש לנו צבא להגן על עצמנו, ובכל מקרה כאן אנחנו רוב ולא מיעוט, וכו' - נכון, אבל זו בדיוק טענתי: במקום לקח, אנחנו מתחילים לדון על השוואה היסטורית ומוצאים הבדלים בין אז לעכשיו, כי תמיד יש הבדלים כאלה.
דיון ערכי צריך לעשות על ערכים. גזענות וקסנופוביה היא פסולות מוסרית לא רק כי הן מובילות לשואה. הדרום האמריקאי השקיע מאות שנים בבנית חברה גזענית ודכאנית, ומעולם לא הדרדר לא לדיקטטורה ולא להשמדת עם. זה עדיין היה פסול מוסרית, גם אם זה לא היה השואה. הגזענות, ההתלהמות, האלימות והקסנופוביה שמתרחבים בישראל הם בעיה ערכית, בלי קשר להשוואה לגרמניה של שנות ה30.הטיעון הזה הוא לא רק ביחס לגולן ולטיעונים משמאל; ההשואה הקבועה של נתניהו לשואה מגוחכת באותה מידה.
2. זה מתקשר לדיון הדי מטופש על לקחים אוניברסליים מול פרטיקולריים שהתחילה הוגת הדעות עירית לינור (אני מתיחס לאו דווקא ללינור ספציפית אלא כמייצגת של קו מחשבה די רווח בציבור, רובו בימין). זה דיון די מטופש בעיני במבט ראשון כי כאמור, אין ממש משמעות ל"לקחי השואה" בעיני. אבל הוא משמעותי מכיוון שהוא חושף את הטענה המוסרית והערכית של הטוענים. לינור טוענת שהשואה היא אירוע פרטיקולרי בלבד וניתן ללמוד ממנו עבור היהודים בלבד. אבל ניתן ללמוד כל מיני לקחים: למשל, לקח פרטיקולרי הגיוני הוא שיהודים תמיד צריכים להיות מוכנים להגר כאשר הם חשים בסכנה, וכך אם ראש ממשלתם מזהיר שוב ושוב מפני שואה אטומית, הצעד הראוי הוא לחפש מיד דרכון זר. אבל זה לא הלקח הפרטיקולרי שלינור מתכוונת אליו - הלקח שהיא מתכוונת אליו הוא שמכיוון שהיהודים עברו את השואה, יש למדינתם, ישראל, פטור משיקולים מוסריים שלעמים אחרים יש, יש לה נורמות מוסריות משלה. זה אולי טיעון לגיטימי מצד ניצולי שואה עצמם (למשל קישון, שהיתה לו את ההגינות לומר את זה לפחות בצורה יותר מפורשת), אבל זה הדיבור של פוסט-טראומטיים; כמדינה, וכחברה שרובה כבר בני דור שני, שלישי וכבר רביעי לשואה, אנחנו לא יכולים לדבר מתוך הטראומה, וצריך לעמוד ביושר מאחורי הטיעון: הטיעון שמכיוון שהיינו קרבן, אנחנו פטורים משיקולים מוסריים. מעבר לכך שזה אבדן עשתונות ערכי (כפשוטו), האירוניה היא שזה בדיוק הטיעון הפוסט-קולוניאלי שלינור והימין מתרעמים עליו כאשר הוא מופעל כלפי קרבנות אחרים בהסטוריה - הרי לינור ואחרים טוענים, ובצדק, שהעובדה שקבוצה היתה קרבן לא מעניקה לה פטור מביקורת מוסרית.
3. ולבסוף, פטור מבלי פוליטיקה אמריקאית אי אפשר - דונאלד טראמפ התבטא אתמול בעד המשך הבניה הישראלית בהתנחלויות. מה שמבטיח התכנסות של הימין הישראלי סביבו. כדאי לזכור במקביל שאותו דונלד טראמפ סירב להתנער מתמיכתו של דייויד דיוק, מנהיג הKKK, שבתורו, ממש היום, בתזמון מושלם, טען שהיהודים בארה"ב הם ה"בעיה האמיתית".

הערות בשולי הדרך, 1

עם פרישתו של קרוז אחרי ההפסד הגדול באינדיאנה הפריימריז הרפובליקאים רשמית נגמרו, בעוד שהפריימריז הדמוקרטים שומרים על פטרן יציב שבסופו קלינטון מנצחת בבערך 15% (הפסדה באינדיאנה היה צפוי לאור המאפיינים הדמוגרפיים, ושומר על אותו פטרן). בשביל החדשות הללו לא הייתי פותח פוסט, אבל יש כמה אמיתות שנאמרות בקרב הפרשנים שאני חולק עליהן - והנה מקום טוב לפרוש את כל התיאוריות שלי:

1.

המוסכמה המקובלת היא שקלינטון תקרע לטראמפ את הצורה. בהתחשב במצב המוסכמות הפוליטיות בכלל ב-2016, ובכך שהיא קמפיינרית לא מבריקה, יש לה מה לדאוג

— Nadav Eyal (@NadavEyalDesk) May 4, 2016

יש חיבה גדולה לחבוט בפרשנים על שלא הצליחו לחזות את עלייתו של טראמפ, והחביטה הזו מוצדקת. הפרשנים - גם הפרשנים המסורתיים וגם הזן החדש של פרשנים מוטי-דאטא כמו נייט סילבר - עד להצבעה באיווה בתחילת פברואר כולם העריכו שטראמפ הוא תפועה חולפת, ושאין לו סכוי לזכות במועמדות. יש הרבה חשבונות נפש בקרב הפרשנים, אבל נוטים לשכוח שיש נתון אחד שכן חזה לאורך כל הדרך את עוצמתו של טראמפ: הסקרים. הנה ממוצע הסקרים הלאומיים של RCP בשנה האחרונה. טראמפ הכריז על מועמדותו ביוני.

נכון, סקרים שנערכים כחצי שנה לפני הבחירות לא חוזים תמיד, או אפילו רוב הזמן, את התוצאה הסופית. אפילו במקרה דנן, ביחד עם עלייתו של טראמפ בסקרים עלה גם בן קרסון - רופא תמהוני מג'ונס הופקינס - והפופולריות שלו החלה לקרוס באיזור נובמבר. אבל הסקרים כן נותנים את נקודת ההתחלה. כל הפרשנים, כאשר הם דנו במועמדות טראמפ בקיץ ובסתיו שעבר, טענו משהו בסגנון: "נכון, הוא מוביל עכשיו בסקרים, אבל הוא תופעה חולפת והוא יקרוס". אלא שכמעט אף אחד לא ניסה לנתח למה ואיך זה יקרה. ההנחה היתה שכאשר מספר המועמדים המיינסטרימיים יצטמצם, התמיכה בהם תתלכד למועמד אחד - אבל ככך שעבר הזמן, ומועמדי המיינסטרים לא רק שלא פרשו, אלא הקפידו רק לתקוף אחד את השני ולא את טראמפ, התיאוריה הזו היתה צריכה להיות חשודה. לגבי הבחירות הכלליות, המצב הפוך. קלינטון מובילה כרגע בכ7% בממוצע. זה לא אומר שהיא תנצח, אבל כדי שהיא לא תנצח משהו צריך להשתנות. נקודת המוצא לפחות כרגע היא שהיא מובילה.
2. טל שניידר מעירה:

סקרים. מומלץ לזרוק את כל הסקרים שנעשו עד היום לפח ולהתחיל לבחון את הנושא מחדש מקו אפס. קלינטון מובילה על טראמפ ברוב סקרי הראש-בראש, אך יחד עם זאת, עד אתמול לא היה ברור שאלה אכן המועמדים ולכן לא ניתן היה ליחס משמעות רבה לשאלות הסקר. רק סקרים חדשים, כאשר הציבור הנשאל מבין מי עומדת מול מי – שווים משהו.
ועוד טיפ, למי שמקשיבים לסקרים: סקר כללי אמריקאי אינו רלבנטי. לפי פוליטיקו, חשוב לראות את הסקרים טראמפ נגד קלינטון במדינות הבאות – פלורידה (29), אוהיו (18), וירג׳ניה (13), קולורדו (6), נבדה (6) אייוה (6) וניו המפשיר (4). המספרים בסוגריים הם המשקל של כל מדינה בחישוב האלקטורל קולג׳. ולכן, אם קלינטון תוביל באופן משמעותי בסקרים בפלורידה, פנסילבניה ווירג׳ניה, מעכשיו ועד נובמבר, אז זה כבר רציני מבחינתה (וההפך). סימנים מוקדמים בנושא הזה מראים שבאוהיו היא לא מובילה בפער משמעותי. בפנסילבניה כרגע היא מובילה. אך כאמור, עדיין מוקדם.

על הנקודה הראשונה אפשר להסכים במידת מה, אם כי היא גם מוטלת בספק. לרוב היא נכונה כאשר המועמדים לא מוכרים, ולכן יש סכוי שהתפיסה הציבורית לגביהם תשתנה ככל שיהיו יותר מוכרים (כך קרה עם ברני סנדרס). אבל גם טראמפ וגם קלינטון מאוד מאוד מוכרים. זאת ועוד, גם טראמפ וגם קלינטון הם המובילים המובהקים במירוץ כבר זמן. נכון שבצד הרפובליקאי טראמפ עוד לא קיבל את החותמת הרשמית, ועכשיו משקיבל אותה יתכן שתהיה יותר התכנסות רפובליקאית סביבו. מאידך כנראה שתהיה גם יותר התכנסות דמוקרטית נגדו. מכל מקום, מימד הזמן אכן מוסיף חוסר ודאות, אבל לגבי סקרים לאומים זו נקודה ממש לא מדוייקת. כאשר הסקרים הלאומיים הם בפער קטן, אז שניידר צודקת,  צריך להסתכל רק במדינות המפתח כי הן אלו שיקבעו. אבל כאשר הסקרים הלאומיים מורים של פער משמעותי לכאן או לכאן, זו גאות שמעלה את כל הסירות, כלומר התמיכה במועמד המוביל גבוהה יותר מהנורמל בכל המדינות. במקרה שלנו, פער של 7% לקלינטון אומר שהיא תנצח נצחון משמעותי במדינות שבבחירות צמודות תהיינה נוטות במידה מועטה לדמוקרטים (כמו פנסילבניה או וויסקונסין), תנצח במדינות שבבחירות צמודות הן מתנדנדות (כמו פלורידה ואוהיו הזכורות לטוב) ותהפוך את המדינות שבבחירות צמודות נוטות במידה מועטה לרפובליקאים (כמו צפון קרוליינה או אריזונה) למתנדנדות. יתכן מקרה חריג שבו הפער בין התוצאות במדינה מסויימת לבין התוצאות במדינה אילו היו הבחירות צמודות חריג באופן משמעותי מהפער ברמה הלאומית - למשל, יתכן שטראמפ יזכה לתמיכה נמוכה באופן קיצוני ביוטה, מכיוון שהוא מאוד לא פופולרי בקרב המורמונים, יותר מאשר בציבור הרחב. אבל לרוב הפער לטובת צד זה או אחר מתפלג באופו די אחיד בין המדינות, ביחס לנקודת המוצא שלהן.
מאידך, סקרים לאומיים שמעידים על פער משמעותי יכולים להעיד גם על השפעה במירוצים נוספים. בבחירות בארה"ב יש מה שמכונה coat-tails - ההשפעה של המירוצים בפרופיל גבוה - כמו לנשיאות או לסנט - על מירוצים בפרופיל נמוך יותר, כמו לבית הנבחרים, לבתי מחוקקים מדינתיים וכו'. מכיוון שהרבה משרות עומדות לבחירה באותו יום בחירות, והן נמצאות על אותו פתק הצבעה, הרבה פעמים כאשר יש פער משמעותי לצד זה או אחר בבחירות לנשיאות למשל, הפער מחלחל גם למשרות נוספות, מכיוון שלפעמים בוחרים שלא מורצים ממועמד מפלגתם לנשיאות נשארים בבית ולא מצביעים גם למשרות הנוספות, או להיפך - בוחרים שנלהבים לצאת להצביע בגלל הבחירות לנשיאות מצביעים גם למשרות הנוספות. תיאורטית, בוחרים יכולים להצביע למועמד ממפלגה אחת למשרה אחת ולמועמד מהמפלגה השניה למשרה אחרת - לכך קוראים ticket splitting - אבל זה הופך פחות ופחות מקובל עם עליית הקיטוב המפלגתי בארה"ב בעשורים האחרונים. התופעה הזו מכונה coat tails מכיוון שמטאפורית, המתמודדים למשרות הנמוכות נאחזים בשולי מעילו של המועמד.ת לנשיאות. כך למשל, ב2008, נצחונו המשמעותי של אובמה (7%) גם הביא איתו נצחון דמוקרטי של 5 מושבים בסנט ו30 ומשהו מושבים בבית הנבחרים. על התופעה הזו - של גל משמעותי - מעידים הכי טוב סקרים לאומיים. כך שאם בסקרים הפער יצטמצם, צריך באמת לעבור ולהסתכל על המדינות המתנדנדות, אבל כל עוד הפער משמעותי, הסקרים הלאומיים הם אינדיקציה טובה למדי.

יש לי עוד כמה מסקנות כלליות אבל הפוסט ארוך דיו גם כך. אני אסיים בפרסומת מדהימה של קמפיין ג'ונסון מ1964. מול ג'ונסון רץ הסנטור הרפובליקאי הסופר קיצוני ואף תמהוני משהו בארי גולווטר, שהפסיד הפסד מוחץ. את הפסרומת הזו הריץ נגדו קמפיין ג'ונסון. היא בת 4 דקות, כך שלא תשרוד היום, אבל אם הייתי בקמפיין קלינטון הייתי מיד חושב איך לשכפל אותה לימנו.