מצרים 2

הנה סברת הכרס של אבא שלי לגבי מה שקורה מאחורי הקלעים במצרים. כדי להיות פופריאני כדבעי אני כותב את הפוסט עכשיו, ונראה אם מאורעות הימים הקרובים יאוששו או יפריכו את התיאוריה. למען הסר ספק - התיאור שאני עומד לתאר לא מבוסס על ידע ספורדי בלבד, והרבה על ניחושים והערכות; אל תתנו לטון הפסקני לבלבל אתכם.
למעשה, בשנים האחרונות מובארק עצמו כבר שכיב מרע; מצב בריאותו רופף והממשל מתנהל במידה רבה של אינרציה על ידי גורמי כוח שונים מאחורי הקלעים, כמו בימי בגין וקדיאשאי או וודרו ואדית ווילסון. החזק מבין גורמי הכח האלה עומר סולימאן, בעוד שגמאל מובארק סומן כיורש המיועד.
המפגינים אפוא לא היו מודעים לכך אבל הם תפסו את המשטר באחת מתקופות החולשה שלו, ולכן לקח לממשל זמן להגיב והוא הגיב בהיסוס ובחוסר הבנה את עוצמת המתרחש. ביום ששי, כאשר החל להתברר שלא מדובר בהפגנות שגרתיות אלא בסף מהפכה, עומר סולימאן החליט - בלשונו הציורית של רם עמנואל - לא לתת למשבר טוב להתבזבז, ולנצל אותו כדי להשתלט בצורה מלאה על השלטון ולסלק את גמאל מובארק. לכן הוא נתן למהומות להמשך, ובמשך כמה שעות מתוחות בערב יום ששי, שבהן מובארק לא יצא אל הטלויזיה למרות שהבטיח (מה שנראה כמו סימן לכך שיתכן שהוא כבר בדרך לסעודיה) למעשה נשא ונתן סולימאן עם מובארק על מנויו לסגן נשיא - ובמשתמע לנשיא בעתיד הקרוב ביותר - אחרי שהראה לכל שאר גורמי הכח שאין להם ברירה אלא לפנות אליו, וסילק את גמאל מהזירה (גמאל ומשפחתו כבר בלונדון). בשבת מינה מובארק את סולימאן לסגן נשיא, ומאז הגלגל החל להתהפך; בין השאר, דובר הצבא הכריז אתמול בטלויזיה - בתמונתו ובקולו, לא בהודעה - שהצבא ינקוט ביד קשה כלפי מפירי חוק, ואתמול בלילה אף החלו קרבות יריות באש חיה סביב משרד הפנים ושתי תחנות משטרה (והשוו זאת להשתלטות הקלה של מפגינים על תחנות משטרה בימים האחרונים).
ולכן התחזית שלי/של אבא שלי היא שבימים הקרובים סולימאן יתפוס פיקוד על העניינים והמהומות ישככו. מובארק יפרוש - עכשיו או בכמה חודשים, הוא בכל מקרה בסוף חייו - והשלטון יעבור לסולימאן (הוריאציה היחידה שאני לא יודע לחזות לגביה היא אם הצבא ידכא באלימות את המהומות או שפשוט ייתן לגל הביזה והאנרכיה להתפשט עד שהמהומות ישככו מעצמן והאזרחים יקראו לצבא להשליט סדר ברחובות). תבוא המציאות ותשפוט, וירחב ליבו של קרל פופר.
(טוב או רע לנו? אני מניח שטוב; בטוח טוב יותר מהשתלטות של האחים המוסלמים, שאגב עד עכשיו הסיפור הזה מציג אותם כמאוד מאוד חלשים - הם לא הצליחו לתפוס פיקוד על האופוזיציה או אפילו להתפס כגורם כח במאבק הנוכחי, גם כאשר אתמול ושלשום למשל נראה שאם רק היתה מנהיגות מוסכמת ומסודרת לאופוזיציה השלטון היה באמת נופל)

מצרים

אין לי דברים חכמים לומר על מצרים,בעיקר כי אני לא יודע מספיק על מבנה החברה ומה שאמת קורה שם. אולי אלחנן יכתוב בקרוב. זה מפחיד למדי, ולכן נותר רק לצטט את משינה "נקוה שיהיה שקט, ועכשיו לפרסומות".
אבל הסיקור של המהומות והתגובה האמריקאית להן כן יכול להדגים כמה דברים מעניינים על התקשורת ועל ארה"ב.
קודם כל התקשורת - די מדהים שפחות או יותר המקור היחידי למה באמת קורה במצרים הוא אל-ג'זירה (שהיא שחקן מאוד אינטרסנטי). מילא פוקס, שלא מתעניינים במיוחד בחדשות חוץ (הכתב שלהם גילה רק כשהגיע למצרים שיש שם גם קבוצה בשם "האחים המוסלמים"), אבל CNN מחזיקים כתב בקהיר - בן וידרמן - ובמשך כל אתמול הוא שידר בשידור ישיר - ממרפסת המלון שלו, שהיתה די מרוחקת מהאירועים, ובעיקר דיווח שהוא לא ממש יודע מה קורה כי אין אינטרנט וטלפונים סלולריים.  אני מניח שדי מסוכן להכנס לאיזור ההפגנות, אבל בכל זאת, אתה כתב- בשביל זה שלחו אותך לשם.
חוסר ההבנה של התקשורת במה שאמת קורה היה די מרשים גם לאורך כל יום אתמול: המהומות די תפסו אותם בהפתעה (למרות שמדברים על הפגנות, ויום זעם ביום שישי, כבר שבוע), ולכן הייתי מצפה שהלקח הראשון יהיה קצת צניעות, אבל צפייה בכל הרשתות הזרות נתנה את התחושה שההפיכה כבר כאן, ושמוברק למעשה כבר בחוץ (לזכותם של השידורים הישראלים יאמר שהסיקור שלהם הרבה יותר אמין בעניין). ואז הפלא ופלא באמצע הלילה מובארק נאם, ומתברר שהוא כאן ולא מתכוון ללכת לשום מקום. אז לא ברור עדיין איך זה יגמר, אבל ההספדים היו קצת מוקדמים מדי (ואם למישהו זה מזכיר את איראן, זה באחריותו...)

אבל הכי מרשים היה לראות את רוברט גיבס, דובר הבית הלבן, מתפתל בניסיון לתת תגובה מסודרת של הבית הלבן לכתבים, ונראה לי שההתלבטות שלו די מובנת. מצד אחד, ממשל אובמה לא יודע איך כל הסיפור הזה ייגמר ולא מעוניין לנכר את מובארק אם בכל זאת הוא ישתלט על העניינים, והממשל גם חושש לאינטרסים חיוניים שלו במצרים - הסכם השלום עם ישראל, תעלת סואץ - במקרה של הפיכה, ומצד שני הממשל לא יכול שלא לעמוד לצד המפגינים. וזה נובע לדעתי מקו מאוד עמוק באופי האמריקאי: מתדרך ישראלי היה יכול ומר משהו בסגנון "אנחנו מאוד נשמח אם מצרים תתקדם לדמוקרטיה, ובלבד שהאינטרס העיקרי שלנו - הסכם השלום - ישמר; מובארק יכול להבטיח זאת ולכן תמכנו בו אבל הפיכה עלולה לסכן את ההסכם ולכן אנחנו חוששים". אולי זה לא דיפולמטי, אבל זו בפירוש תפיסה שהיתה מתקבלת בציבור הישראלי (למעשה, אני מניח שזו התפיסה הרווחת בציבור הישראלי). גיבס לא יכול לומר דבר כזה כי בעיניו האמריקאיות, בהכרח דמוקרטיה טובה יותר לאינטרסים האמריקאים. תפיסת "אין שתי מדינות שיש בהן מקדונלס הנלחמות ביניהן" טבועה מאוד עמוק, והאמריקאים בטוחים כי אם כל העמים יחיו תחת שלטון דמוקרטי ובשגשוג, הם יהפכו לפרו-מערביים. הסיבה העיקרית בעיניים אמריקאיות שעם יהיה נגדם זה אם הממשל האמריקאי תומך בממשלים דיקטטורים שנואים, ולא נתפסת בעיניהם האפשרות שהיה מדינה עם משטר דמוקרטי יציב ולגטימי שתהיה בכל זאת אנטי מערבית במובהק (לכן קשה להם כל כך להתמודד עם גל המדינות האנטי-אמריקאיות באמל"ט כמו ונצואלה ובוליביה שמנהיגיהם נבחרים בבחירות דמוקרטיות למהדרין).
אחד הספרים הכי מעניינים שקראתי הוא "דיפלומטיה" של הנרי קיסינג'ר. קיסינגר פורס בספר סקירה היסטורית רחבת יריעה של ההיסטוריה המערבית מהמאה 16 ועד המאה העשרים, כשהתמה העיקרית היא שלכל אורך ההיסטוריה מה שהביא ליציבות ולשלום הוא מאזן כוחות בין כוחות פחות או יותר שווים בכוחם, ללא עכבות אידיאולוגיות; הדרך הכי טובה לדעתו לקדם את השלום הוא לשמור על גושים יציבים ופחות או יותר מאזנים זה את זה. אלא שהתפיסה האמריקאית לא מסוגלת בכלל להתסכל כך על העולם. האמריקאים, טוען קיסינג'ר, הם ווילסוניאנים בנשמתם, והם נגשים אל העולם מתוך אידיאליזם, ולכן לא עולה על דעתם שערעור של היציבות לכיוון דמוקרטיה עלול בכלל לפעול לדעתם; יש בזה הרבה מעלות (מנהיגות אמריקאית יותר פרגמטית ייתכן שהיתה נותנת לנאציזם להשתלט על אירופה) אבל זה גם מטשטש ומעוור את תפיסתם - ואני חושב שהבלבול בממשל אובמה לכל אורך יום אתמול הוא דוגמה מדהימה לכך (ובלי קשר, לכך שאובמה הוא נשיא איום ונורא במדיניות חוץ).

הבטחתי לכתוב כשנסעתי, ולא כתבתי מזמן

קצת הזנחתי את הבלוג בשבועות האחרונים. אין לי כל כך איך להמשיך את המשפט הזה בצורה שאיננה מתרצת ואינה נדושה (וסביר להניח שגם וגם), אז רק נותר לומר שאם אתם לקוחות מרוצים של אלגוסק, אז הfirewall analyzer שלכם עומד להשתדרג בקרוב לגרסה חדשה ומגניבה, 6.0, מלאה בפיצ'רים משובחים, שיוצאת לבטא בימים אלה ממש. ואם אין לכם firewall analyzer, אז נותר לי רק לצטט את הגששים: אז תקנה, אידיוט.

ולענייננו:

1. באיחור אפונתי של חודש, הדבר הזה עדיין משעשע.

2. בעבר לעגתי בכיף ביחד עם האתר הזה  לבורותם של האמריקאים, אבל xkcd מראה שהם גם יכולים להגיב.

3.  לא כל כך התעמקתי בנאום מצב האומה שנישא השבוע; הטענה הכללית היא שהוא עשה טוב לאובמה. הוא נשא נאום טוב - כי הוא יודע לשאת נאומים טובים - עם חזון לעתיד ואופטימיות, שזה דבר שהאמריקאים תמיד אוהבים. הרפובליקאים שנשאו נאומי נגד נראו קטנוניים, רגזניים וdowners באופן כללי, וגם די מפוצלים ומסוכסכים בינם לבין עצמם, במיוחד שחבר הקונגרס פול ראיין נשא את תגובתם הרשמית לנאום אבל גם מישל בקמן - חברת קונגרס מחביבות הtea party - נשא נאום משל עצמה. אובמה גם הצליח להותיר את הדיונים בהצעות החוק של השנתיים האחרונות - שבהם הדמוקרטים הפסידו את אהדת הציבור (למרות הצליחו להעביר את החקיקה שרצו) - מאחוריו, ולהציג את הרפובליקאים שמתעקשים למשל לנסות לבטל את רפורמת הבריאות שלו כאנשים השקועים בעבר. הנקודה שרציתי לציין עם זאת היא יותר אנקדטולית - אובמה השקיע חלק לא קטן מנאומו בשיר הלל לאנרגיה החליפית (הוא העמיד חזון גרנדיוזי משהו שעד שנת 2035 80% מהאנרגיה של ארה"ב תבוא מאנרגיה חליפית) והביא כדוגמה עסק קטן לייצור פאנלים סולאריים במישיגן. הבחירה בטכנולוגיה הזו כדי להדגים לא מאוד מפתיע, כי הטכנולוגיה הפוטו-וולטאית היא באזז חם היום (בצדק או שלא בצדק) אבל המיקום די מפתיע - רובן המכריע של החברות המשמעותיות בטכנולוגיה סולארית נמצא בקליפורניה, למה להביא דוגמה ממשיגן הקרה והחשוכה דווקא? בא בלוג smart politics של אוניברסיטת מינסוטה, ופותר את התעלומה: חמש הדוגמאות שאובמה הביא בנאום (בחלק הזה ובחלקיו האחרים) כולם היו של אנשים ממדינות מתנדנדות שהוא ניצח בבחירות 2008 - מישיגן, קולורדו, צפון קרוליינה, אורגון ופנסילבניה. קילפורניה פשוט בטוחה מדי לדמוקרטים. 

4. וטום פורדום רואה תועלת אחרת בנאום: הנאום אמנם לא הציב מטרות שאינן בקונצנזוס, אבל אובמה חזר והדגיש את תרומתו של החינוך והידע לעתיד ארה"ב, וזכה למחיאות כפיים ממושכות כל פעם שהזכיר זאת. אם בכך הצליח אובמה להציב גם את מי שזוכה ביריד המדע לצד כוכב נבחרת הפוטבול בתור הדמות הנערצת, אומר פורדום, ולשפר מעט את מעמדו של החנון בחברה - דיינו.
5. וpolitical wire יצר ענן מילים מהנאום, לפי מספר ההופעות של כל מילה. אובמה כנראה אוהב אנשים, מקומות עבודה וחידושים, אבל גם שנים ו"לעשות" מככבות שם.

6. לפני שבועיים התקיים טקס גלובוס הזהב, והנחה אותו ריקי ג'רבייס, כוכב הגרסא הבריטית של המשרד. קטעי ההנחיה שלו היו רצף של בדיחות מרושעות במיוחד (אם כי מצחיקות למדי) על כוכבי הוליווד - כבר במונולוג הפתיחה הוא מספיק לרדת על תא הכתבים הזרים שמקבל שוחד בתמורה לפרסים, ועל שלל כוכבים אחרים - כך שנראה שהוא לא ינחה עוד טקסים בזמן הקרוב (היתה טענה שאפילו בטקס עצמו מנעו ממנו להמשיך להנחות משלב מסויים, אבל הוא הכחיש בתוקף). קצת חבל שהוליווד לוקחת את עצמה כל כך ברצינות; בכל מקרה גם ג'רבייס כנראה קצת נלחץ, כי הוא התראיין בתוכנית שהחליפה את תוכניתו של לארי קינג בCNN במיוחד כדי להדוף את הביקורת.

7. אחד מרצפי הטיעונים החזקים והסדורים נגד חתונה ברבנות (ודוק: לא נגד חתונה אורתודוקסית, שאותה דווקא הכותב - וגם אני - מאוד אוהבים, אלא נגד חתונה עם קשר לרבנות). מילה בסלע. 

8. ובאותו הקשר - הנה תמונה שראוי להדפיס ולתלות.

9. פוקס ניוז היא רשת חדשות לא אמינה, וכבר כתבתי על זה כמה פעמים (למשל כאן) ובכן, מתברר שאי אפשר לשקר לכולם כל הזמן - או לפחות לעשות את זה ושעדיין יאמינו לך; כיום יותר אמריקאים לא סומכים על פוקס מאשר כן סומכים (46% אל מול 42%). ברור ששמרנים סומכים על הרשת וליברלים לא סומכים עליה באופן גורף; מה שחמור יותר מבחינת פוקס הוא שאנשים המגדירים עצמם "מתונים", כלומר אנשי מרכז - לא מאמינים לרשת ברוב של 60%-48%. 

10. וולטר ראסל מיד כותב מסה מנומקת על כך שצריך לשדרג את המודל החברתי של הליברליזם האמריקאי, שמתאים לאמצע המאה ה20. זה דיון עמוק ומאוד מעניין, וחבל לנסות לתמצת אותו; אם יש לכם זמן פשוט קראו אותו. הסיבה שאני מלנקק היא קצת יותר אנקדוטלית; פשוט די משעשע שמכל התמונות באינטרנט, התמונה שמיד מצא כדי להדגים פקקי תנועה היא של איילון צפון החביב שלנו.

11. ברמה מסויימת, אמריקה התקדמה מאוד בתחום השוויון הגזעי מאז שנות ה60. אין אלימות ממוסדת נגד שחורים, אין נסיון מכוון למנוע את מימוש זכויותיהם הפוליטיות, אין הפרדה חוקית, ויש הרבה יותר אנשים במעמד הבינוני השחור. אבל באספקטים אחרים ההתקדמות היא איטית, ואולי אף נסיגה: מתברר שבשל מעמד כלכלי של השכונות השונות, דה פקטו בתי ספר כיום בארה"ב יותר מופרדים גזעית מבשנות ה60 (ליתר דיוק, ילד שחור כיום לומד בממוצע עם פחות ילדים לבנים מאשר המקביל לו לפני 50 שנה). אפשר לחשוב על הרבה סיבות לכך, אבל זה נושא לפוסט נפרד.

12. יעקב אריאל, שמואל אליהו, שלמה אבינר וחבר מרעיהם (וגם כל מי שלא מגנה אותם או כל גבאי שמכניס את האשפה שלהם לבית הכנסת) מתעקשים להפוך את תורת ישראל לפמפלט נאצי. קראו את מאמר המערכת, ובפרט את הקטע האחרון; בפחדנותם כי רבה, הם אפילו לא חותמים בשמם על המאמר (לכן אני מניח שמדובר בשלושתם, אחרי הכל הם המערכת של העלון).

13. האם כלכלנים יאמצו קוד אתיקה? (וזה אפילו טיזר לפוסט שמחכה לי בראש, אז אולי אכתוב אותו בקרוב).

יבול יחסית רב, כפיצוי על ההזנחה. שבת שלום!

And like that, he's gone

רציתי לתת איזוהי כותרת שקשורה בסוף, אבל חששתי שתחשבו, חמשת עד עשרת קוראי היקרים, שהבלוג בא אל קיצו ולא כך היא; אז בחרתי לצטט את התיאור של קווין ספייסי ב"חשוד המיידי" כיצד קיזר סוזה נעלם - כאן, בדקה 2:30. בקיצור, הכותרת היא <שקר כלשהו> שקשור בסוף. ולענייננו.

יש מצבים בהיסטוריה, בהם השאלות העומדות על הפרק קשות מדי להתמודדות, וגורמות אפילו למפלגת השלטון להתפרק - כך למשל, המפלגה הוויגית בארה"ב שלחה ב23 שנות קיומה ארבעה נשיאים לבית הלבן (אם כי שניים מתוכם מתו או פרשו מאוד מוקדם, כך שבעצם נשיאיאה שלטו רק 8 שנים), האחרון שבהם פילמור בשנים 1849-1853 - לא הצליחה להתמודד עם שאלת העבדות, ובעיקר לא הצליחה לגבש הסכמה לגבי השאלה האם להתיר עבדות בטריטוריות החדשות במערב; המחלוקת בסוף פירקה את המפלגה והחלק האבולושניסטי (כלומר, המתנגד החריף לעבדות) בהנהגת לינקולן פנה להקים את המפלגה הרפובליקאית, וניצחה בבחירות 1860 וירשה את מקומם של הוויגים.
לפעמים, מאורע הסטורי דרמטי מחיש את העלמותה של מפלגה עם שורשים היסטוריים עמוקים שלמעשה נמצאת בדעיכה כבר זמן; כך מרד אלג'יריה, פניית צרפת לדה-גול והקמת הרפובליקה החמישית על ידיו הביאה לכך שמפלגתו הגוליסטית למעשה ירשה את המפלגה הנוצרית דמוקרטית הצרפתית, הMRP, שהיתה הבסיס של הימין הצרפתי מאז 1870.
ולפעמים מפלגה ויתקה ביותר, שנחשבת לחלק בלתי נפרד - גם אם אופוזיציוני - מהמערכת הפוליטית, לא משכילה להתמודד עם המצב ההסטורי החדש ופשוט נעלמת מעצמה. בבחירות האחרונות באיטליה המפלגה הקומוניסטית - שבמשך שנים רבות החזיקה קרוב לחצי משמושבים בפרלמנט, שהיתה חלק מהשלטון מיד לאחר מלחה"ע השנייה ושכל כך הדאיגה את האמריקאים, שדחיקתה מחוץ לשלטון היתה חלק ממטרות תוכנית מרשל - לא עברה את אחוז החסימה. לא קרה משהו ספציפי עכשיו; קרה משהו ספציפי לפני 20 שנה ומאס המפלגה הקומוניסטית לא הצליחה להתמודד עמו, ודעכה עד שפשוט נעלמה.
למי מאלה דומה מפלגת העבודה? היא מפלגת שלטון לשעבר עם שורשים עמוקים - כמו הMRP הצרפתית, ואולי אף יותר; היא מוצאת את סופה יותר בשל מחלוקת אישיות וחוסר יכולת תפקוד מול המצב מאשר בשל חוסר רלוונטיות, כמו הוויגים, ובמשך עשור היא פשוט לא מסוגלת להתמודד עם המצב ההסטורי החדש שנוצר, ודועכת לה לאיטה עד שסופה בא בחטף אך לא כל כך בהפתעה. כך שיש בה מכל אלה, ויש כמובן גם הבדלים - מפלגת העבודה היה המפלגה שהקימה את המדינה, זכות שאף אחת מהמפלגות לעיל לא יכולה לתבוע.
ומה הפואנטה של כל זה? לא יודע בדיוק. כנראה שהיא מסתכמת ב"לפעמים מפלגות מתות". היי שלום, מפלגת העבודה, היה נחמד. (ורק בהערת אגב, אני חושב שדי נעלבתי שבתור המתפקד היחידי למפלגה מתחת לגיל 40 לא פנו אלי אישית...)

ואם בענייני סופים, שני סנטורים דמוקרטים הודיעו השבוע שהם לא ירוצו לכהונה נוספת ב2012, קן קונרד וג'ו ליברמן. ליברמן הוא כמובן הסיפור הצבעוני יותר: הוא היה דמוקרט מן השורה, כל כך מיינסטרימי במפלגה הדמוקרטית שהוא היה המועמד לסגן הנשיא של אל גור ב2000, והיה מרחק הבנה של עוד כמה זקנות מפאלס ביץ' את פתקי ההצבעה מסגנות הנשיא. אלא שהמלחמה בעיראק טרפה את הקלפים - ליברמן, שנשאר בסנט, תמך ביציאה למלחמה לעיראק ב2003, כמו, אגב, סנטורים דמוקרטים רבים באותו הזמן כולל הילרי קלינטון (הסיבה העיקרית שאובמה לא הוכתם בתמיכה במלחמה הוא שהוא נשא תפקיד ציבורי מאוד זוטר - מחוקק באילינוי - באותו הזמן, ולא נאלץ להצהיר על עמדתו בנושאים לאומיים). אלא שליברמן היה תומך מעט יותר נלהב מהמיינסטרים הדמוקרטי ובעיקר לא נסוג בתמיכתו כשהמלחמה נהייתה פחות ופחות פופולרית. עד לשנת 2006, המלחמה בעירק נהייתה רדיואקטיבית, וכל מי שתמך בה נפגע; ליברמן, שעמד לבחירה מחדש, זכה לכבוד מפוקפק - נד למונט, דמוקרטי ליברלי מקונטיקט, רץ נגדו בפריימריז וניצח - מהלך מאוד נדיר. ליברמן לא אמר נואש, התמודד כעצמאי וניצח; בסנט הוא תמך לרוב במצע הדמוקרטי (בשנים 2006-2008 הוא היה הקול ה51 בעד הדמוקרטים, כך שהוא היה קריטי) אבל דם רע רב החל לשרור בינו לבין המפלגה; ב2008 הוא תמך בג'ון מקיין ובמהלך קרב רפורמת הבריאות בשל 2009 הוא לא פספס אף הזדמנות לעצבן את הדמקורטיןם, שנאלצו להיעתר לדרישותיו ולקפריזות שלו מכיוון שהוא היה הקול ה60 החיוני לשבור את הפיליבסטרים הרבים שהרפובליקאים השיתו. כך עצבן ליברמן מאוד את הבוחרים הדמוקרטיים, עד כדי כך שהישגו הגדול במושב האחרון של הקונגרס, כאשר דחף בכח את ביטולה של מדיניות "לא נשאל, אל תספר" לאפליית הומוסקסואלים בצבא, לא עומד לזכותו בקרב הבוחרים הדמוקרטים. מאידך, לבסוף, כמעט בכל חקיקה חשובה ליברמן הצביע עם הדמוקרטים - רפורמת הבריאות, הרפורמה הפיננסית, תוכנית התמריצים; הוא אף עמד מאוחרי המאמצים לחוקק חוק למסוי על פליטת פחמן, חוק שהוא סדין אדום בעיני הרפובליקאים; עם הירידה החריפה בפופולריות של הדמוקרטים בבחירות האחרונות איבד ליברמן את תמיכתו גם בקרב בוחרי הימין. כך נותר קירח מכאן ומכאן וסקרים ראשוניים של הבחירות ב201 מראים שהוא הולך להפסיד הפסד צורב, מקום שלישי, מול רוב המועמדים הדמוקרטיםפ והרפובליקאים נגדו. כך שפרישתו היתה מהלך צפוי, למרות שלפני עשר שנים היא היתה נראית כתסריט די בידיוני.
אז ליברמן הוא הסיפור הצבעוני, אבל מעבר למימד האישי אין בכך הרבה משמעות מכיוון שקונטיקט היא מדינה כחולה למדי ודי בודאות יחליף את ליברמן סנטור דמוקרטי. קן קונרד לעומתו בא מצפון דקוטה, מדינה רפובליקאית למדי, ואותו סביר שיחליף רפובליקאי, וישחוק עוד יותק את הרוב של הדמוקרטים בסנט. כך שלמרות שבחירות 2012 עוד רחוקות, בדרך כלל כאשר בנטרוים וחברי קונגרס מהצד שלך פורשים, זה סימן לא טוב. אבל נחכה ונאה, אני עומד עדיין מאחורי החזוי שלי שאובמה יעשה קאמבק מרשים.

עולם כמנהגו נוהג והולך.

1. מסתבר שבחרתי במקצוע הנכון (וגם מה שסביר להיות שהיו הבחירות הבאות שלי - מתמטיקאי או הסטוריון - נמצאות במקומות שני ושמיני בהתאמה). מצד שני, המקצוע שלי אולי מוצלח, אבל יש לו את האתגרים משלו.
2. כשראוי לתת קרדיט  -גם לג'ורג' בוש - יש לתת אותו: בתקופה הקרובה ממשלת ארה"ב הולכת להנפיק מחדש את חברת הביטוח AIG, אותה הלאימה למעשה תוך סיוע של מיליוני דולרים בשיא המשבר הכלכלי ב2007. בזמנו המהלך גרר ביקורת, אבל מי שהוביל אותו בנחרצות - למרות חוסר ההחלטיות של חברי הקונגרס - היה הנשיא בוש, והיום מתברר שזו היתה הצלחה מסחררת. עוד פרטים כאן (ותודה לדוד).
3. גלן בק כנראה ממש ממש מעריך את שרה פיילין, מין אחוות מטורפים שכזו (אני לא בארה"ב ואין כנראה אף אמריקאי שקורא את הבלוג, אז לי אין כל צורך להוריד את הטון המתלהם...). העצה שהוא נתן לה בעקבות ההתנקשות בחברת הקונגרס גבי גיפורדס היא לשמור על עצמה ועל משפחתה כי פגיעה בה "תביא לנפילת הרפובליקה"
4. יש לכך הסברים מוצדקים, אבל הניחוש שלי הוא שלג'ון ביינר כנראה פשוט אין רגישות לסמליות, ולכן הוא כנראה לא הבין שבחירתו לא להצטרף לנשיא לטקס הזכרון בטוסון, ובמקום זאת ללכת לאירוע מפלגתי רפובליקאי, לא תיראה כל כך טוב.
5. הרפובליקאים הולכים להאבק בדמוקרטים כנגד הגדלת תקרת החוב של הממשל האמריקאי - אבל הRNC, הארגון הארצי של המפלגה הרפובליקאית, עומד להגדיל את תקרת החוב שלו עצמו. בניגוד, לכל הדוגמאות המטופשות בשירה של אלאניס מוריסט, זה באמת אירוני.
6. עוד אבן דרך בהתקדמות המחשבים לעבר עליונות על המין האנושי: לראשונה מחשב ניצח אדם במשחק הטריוויה האהוב עלי, "מלך הטריוויה" (או ליתר דיוק בגרסתו האמריקאית המקורית, jeopardy).
7. זה לא אונס, אבל גם לאמריקאים יש פוליטיקאים מושחתים בליגה משל עצמם: השבוע נגזר על טום דיליי, מי שהיה מנהיג בית הנבחרים (ואגב, הספיר להופיע בינתיים בגרס האמריקאית של רוקדים עם כוכבים), עונש מאסר על הלבנת הון.
8.כתב של הניו יורק טיימס מצא סוף סוף ערך בשטרות הכסף המאבדים מערכם במהירות של זימבאבווה - השבוע התחילו לקנות אספנים מרחבי העולם את השטרות החדשים, בסך מאה ביליון (ביליון ישראלי, כלומר 100,000,000,000) דולר זיומבאבווי, כפריט אספנות - זה שטר הכסף עם הספר הרב ביותר של ספרות בהסטוריה העולמית (אגב, נכון ללפני קצת פחות משבועיים השטר היה שווה חמישה דולרים אמריקאים, כיום כנראה פחות).
9.  וקצת ג'ון סטוטארט לסיום: השבוע ראיין סטוארט את טים פולנטי, מושל מינסוטה לשעבר ומומעד מסתמן בפריימריז הרפובליקאים לנישאות ב2012. פולנטי הוא מועמד די מתון ומאוד לא מתלהם, והדיון ביניהם היה מרתק. והקטע היפהפה הוא כשסטוארט מנסה לטעוון את הטענה / שאלה הבאה: מעבר לטענות על ההשפעה של הלהט בדיון הפוליטי על נסיון הרצח של ג'יפורדס - ברור שהרוצח היה משוגע שלא הושפע מרטוריקה פוליטיתף אז בוא נשאיר את זה בצד - ומעבר לשאלות על הטון עצמו, בוא נשים את אלה בצד, אומר סטוארט לפולנטי; האם לדעתך ההיסטריה הרפובליקאית בשנתיים האחרונות נכונה מצד האמת? כלומר, הרפובליקאים טוענים ברמות הולכות וגובהות של להט שאובמה מדרדר את אמריקה לרודנות; אבל למה צעדים דומים שעשה בוש (והוא מביא דוגמאות) לא זכו לאותה ביקורת? האם לכן אתה חושב שהביקורת הזו כנה, שהם באמת חושבים שאובמה מדרדר את אמריקה לרודנות. במשך עשרים דקות פונטי מתפתל ולא מצליח לענות. הקטע מדהים, צפו בו.

ובסיום לכותרת - כל שנותר הוא לקוות ששוטים שקלקלו עתידים לתת את הדין.