Driving down the 101

הכותרת היא על קליפורניה, בשל חיבתי הרבה אליה, אבל בעצם הפוסט הוא לכבור סיום תהילך הפריימריז בכללו: למרות שברני סנדרס לא יודע להפסיד בכבוד ולכן לא פרש הערב, עדיין הפריימריז הדמוקרטים הסתיימו אתמול כאשר הילרי קלינטון ניצחה, ואף בהישגים גבוהים מעל למצופה: הפרש דרמטי של 17% 27% (תודה לדורון על התיקון) בניו-ג'רזי; נצחון מפתיע בדרום דקוטה (שם נערכו פריימריז; בצפון דקוטה השכנה עם מאפיינים דמוגרפיים זהים אבל עם קאוקוס, סנדרס ניצח); וספירת הקולות בקליפורניה לא הסתיימה (היא תיקח כמה ימים שכן ניתן להצביע בדואר, וכל קול שיש עליו חותמת דואר של עד יום הבחירות תקף, ולכן יכול לקחת לקולות אלה קצת זמן) אבל עם 60% מהקלפיות קלינטון מנצחת ב17%. זה יצטמצם, מכיוון שרוב הקולות שנספרו עד כה הם של של מצביעים מוקדמים ואלה נוטים להיות מבוגרים שנוטים בתורם להיות מצביעי קלינטון, אבל עדיין סביר שקלינטון תנצח ובהפרש נאה בקליפורניה. חשוב מכך: אלה המדינות האחרונות להצביע (פרט לוושינגטון די.סי., שלא יכולה להשפיע ממש על התוצאות וגם סביר שתצביע לקלינטון ברוב מוחץ כי רוב האוכלוסיה היא שחורה או לבנה עשירה, שתי אוכלוסיות אוהדות קלינטון), ובכל פרמטר שניתן לחשב, קלינטון הגיע לרוב מוחלט: רוב של 3 מליון קולות, רוב של נציגים נבחרים, רוב של כלל הנציגים. נכון שתיאורטית נציגי העל יכולים לשנות את דעתם ולהצביע לסנדרס בועידה, אבל למה שיעשו זאת, כאשר רוב מובהק של המצביעים הדמוקרטים בחרו בקלינטון, וגם נציגי העל תומכים בה?

כל אלה סוגרים את המירוץ, וגם השחקנים הראשיים - חוץ כאמור מסאנדרס, שנאם נאום די פתטי הלילה - מבינים זאת; ברק אובמה למשל הוציא הודעה שמברכת את קלינטון על השגת מספר הנציגים הדרוש להיות מועמדת, ומביע תמיכה בה. זו הזדמנות טובה לציין כמה נקודות שאני חושב עליהן כבר זמן.

1. רק הערב עלתה לראשונה בדיון הציבורי בצורה משמעותית המשמעות ההיסטורית של בחירת קילנטון כאשיה הראשונה שנבחרה למועמדות לנשיאות של מפלגה גדולה. אז מעבר כמובן לברכות, זו הזדמנות לדון בכמה המגדר של קלינטון פגע בה, בדרכים קצת נסתרות מהעין. כולם מציינים כיום כמה קלינטון לא פופולרית אבל סיידי דויל מזכירה שקלינטון היתה מזכירת מדינה מאוד מאוד פופולרית; באופן דומה לפני הבחירה שלה לסנט היא היתה שוב לא פופולרית אבל בתור סנטורית היתה מאוד אהודה. קלינטון בבירור מתקשה בקמפיין, בניגוד לממשל (בניגוד לאובמה, שעושה קמפיין מצויין אבל יותר התקשה בממשל, לפחות בשנים הראשונות). אז נכון, שיתכן שזה נובע מתכונות אישיות שלה (אליזבת' וורן למשל היא קמפיינרית טובה יותר). אבל ישנן שתי אפשרויות מאוד תלויות-מגדר שעוזרות להסביר הרבה מהפער הזה. אפשרות אחת, שדויל טוענת, לדעתי בצדק, שיש בכך דוגמה לבעיה שמוצבת עבור נשים באופן כללי - אוהבים את העבודה שהן עושות, אבל לא אוהבים לראות אותן מקדמות את עצמן, מחפשות קידום או הכרה. אז הן נחשבות בי'ציות, אגרסיביות, וורקוהוליקיות וכו'. קלינטון הואשמה אינסוף פעמים שהיא לא "מתחברת" ו"אנושית" מספיק, כאשר ברור שכל סימן של רגשנות מיד יתייג אותה כאישה רגשנית שלא מסוגלת להנהיג. אפשרות שניה, שעזרא קליין מציע, הוא שהקמפיין המודרני מוכוון להעריך תכונות שאנחנו מזהים כטובות אצל גברים ופחות אצל נשים. סנדרס וטראמפ נחשבים כריזמטיים כי הם מתלהבים וצועקים בעצרות שלהם; כאשר הילרי קלינטון צועקת זה נחשב גס רוח. מאידך, קשריה המעולים של קלינטון עם כל הגורמים המשמעותיים במפלגה הדמוקרטית, שאותן בנתה לאורך שנים, לא נתפסים כעדות ליכולת לבנות קואליציות אלא לממסדיות שנואה. כך או כך, אני חושב שיש הערכת חסר משמעותית להישג של קלינטון להתגבר על הקשיים המאוד משמעותיים הללו. במידה מסויימת יש בכך אולי תקוה לשלי יחימוביץ', שלא מעט מהאנטגוניזם שהיא ספציפית גורמת קשור לתכונות שנתפסות שליליות אצל נשים - אסרטיביות, דעתנות, וכד'. 

2. נקודה שניה היא בצד המצביעות: בסקרים לקראת הבחירות הכלליות יש לקלינטון יתרון גורף בקרב נשים, אבל בדרך כלל יש לדמוקרטים יתרון בקרב נשים וטראמפ הוא מיזוגן די בוטה, כך שלא ברור שמגדרה של קלינטון הוא הגורם לפער. בפריימריז, מכל מקום, מגדרה של קלינטון לא עזר לה בקרב נשים: לא היה הבדל משמעותי בתמיכה לה זכתה בין המגדרים, בניגוד לקוי השבר האחרים שהבדילו בין הקלואיציות - לבנים מול שחורים והיספאנים וצעירים מול מבוגרים. זה ניגוד בולט ל2008, שם צבעו של ברק אובמה בפירוש עזר לו לסחוף את הקהילה השחורה מאחוריו, למרות קשריה הטובים של קלינטון עם הקהילה, שהתבטאו בתמיכה הגורפת לה זכתה בקרב השחורים השנה. זה מעלה אבחנה מעניינת בין סוגי מיעוטים: שחורים או היספאניים בארה"ב הם קהילה. יש להם מוסדות, קשרים עמוקים שמאחדים את כולם, וכו', ואלה מתרגמים לעוצמה פוליטית. למעשה הקהילה השחורה היא אחד מגורמי הכח המשמעותיים ביותר במפלגה הדמוקרטית, והם אולי הגורם העיקרי שהביא לנצחון של קלינטון בפריימריז. נשים אינן קהילה, והזהות הנשית מתבטאת הרבה פחות בפוליטיקה: הזהוי המפלגתי יותר חשוב. הסכוי שנשים רפובליקאיות יצביעו למועמדת דמוקרטית כי היא אישה הוא נמוך. כך בארץ, ההבדל בין חרדים ודתיים לאומיים - שהקהילה שלהן מתבטאת בכח פוליטי - לבין נשים או להט"בים, שמתפלגים על פני כל המפה. ולכן כל כך קשה לקדם נושאים שחשובים לציבורים האלה כציבורים (למשל, בדיני אישות).

3. ולבסוף, לגבי התהליך. שני ההישגים הגדולים שכולם מציינים עבור סנדרס הוא היכולת שלו למשוך עד לסוף התהליך והשגת  40% מהקולות. ההישג השני הוא משמעותי, אבל בהינתן רמת התמיכה הזו, ההישג הראשון לא צריך להפתיע. אסביר: עד 2008, שני מנגנונים סייעו לקצר את תהליך הפריימריז בדרך כלל לכחודש - אחרי סופר טיוזדיי כבר היה מועמד פחות או יותר. שני המנגנונים האלה הם חוקי ההצבעה, והכסף. חוקי ההצבעה תקפים יותר בצד הרפובליקאי, שם ישנן הרבה מדינות שמחלקות את נציגיהן בצורה כזו או אחרת של "המנצח לוקח הכל". הצורה הזו גרמה להעצמה מלאכותית של רוב קטן, ולכך שמי שמוביל גם במעט קולות הוביל בכמות גדולה של נציגים. העובדה שרוב המדינות הראשונות בצד הרפולביקאי הקצו נציגים בצורה יחסית הביאה לכך שהמירוץ התארך עד מעבר אליהן; כאשר אחרי סופר-טיוזדיי התחילו להצביע מדינות עם שיטות שונות של המנצח לוקח הכל טראמפ הצליח לתרגם את היתרון שלו, שלא עלה על 35% בשלב זה, ליתרון עצום בנציגים, שהביא לכך שהנצחון שלו בניו-יורק סגר את הסיפור. בצד הדמוקרטי השיטה היא יחסית בכל המדינות, ומאז 1972, ולכן המנגנון הזה לא ממש עובד. המנגנון השני הוא כסף: קמפיינים צריכים כסף. עד אובמה ב2008, המקור העיקרי היה תורמים גדולים, שתרמו סכומים גדולים, ורצו לראות שהכסף שלהם לא סתם נזרק לפח ושהמועמד שלהם יכול לנצח. לכן, מועמדים שהתחילו לפגר בכמות הנציגים התקשו יותר ויותר בגיסו כספים עד שנאלצו לפרוש. אובמה, וביתר שאת ברני סנדרס, גילו את עוצמת גיוס ההמונים. גיוס ההמונים מאפשר קמפיין יותר נקי מכסף גדול - אם כי יש לו את הבעיות שלו, שכן המועמד מחוייב לפופוליזם טוקבקיסטי כדי להשאר בתודעה כל הזמן - אבל בכל מקרה, הוא מאפשר הרבה יותר אויר לנשימה לקמפיינים מפסידים. תורם גדול לא ירצה לתרום מליון דולר למועמד מפסיד, גם אם הוא מחבב אותו (אדלסון עשה את זה לניוט גינגריץ, ב2012, אבל נכווה ולאחר מכן לא נכנס לקמפיינים מפסידים). לעומת זאת, אם אני כתורם קטן מתבקש לתרום $27 למועמד שאני אוהב, יש סיכוי גדול שאעשה את זה גם אם אני יודע שהמועמד יפסיד - זה לא הפסד כלכלי גדול וזו הצהרה פוליטית (בדומה לקמפיין יהודה הישראלי - רוב התורמים לא באמת חיפשו לעזור כלכלית, שכן הקמפיין התארך הרבה מעבר לסכום הנדרש לשיפוץ, אלא כדי לטעון טענה פוליטית). מה שאומר לדעתי, שאם מועמד מצליח ליצור קואליציה משמעותית, אין סיבה שלא נראה מעתה באופן קבע קמפיינים מתארכים לכל אורך הפריימריז.

ולבסוף, קצת על מה שקרה ומה שקורה. בפעם האחרונה שכתבתי, קלינטון הובילה ב7% על טראמפ. מאז הפער הצטמצם ליתרון של 1-2%, אבל בשבועיים האחרונים שוב החל להתרחב, והוא כעת כ4-5%. זה יכול להיות מוסבר בשני הסברים. הראשון הוא שבוע מאוד קשה שעבר על טראמפ. מזה כמה חודשים מתנהל משפט כנגד טראמפ על "אוניבריסטת טראמפ" - סדרת סמינרים וקורסים בנדל"ן שטראמפ שיווק כאוניבריסטה והתבררו כהונאה די גדולה. כעת מתנהל משפט כנגדו, כאשר השופט הוא אמריקאי שנולד באינדיאנה, ממוצא מקסיקני. טראמפ בשבוע שעבר החל להתגולל על השופט שהוא צריך להשעות עצמו מכיוון שהוא מקסיקאי, ולכן בבירור מוטה כנגד טראמפ. בסטנדרנטים של ההגנה המשפטית המטורללת של שרה נתניהו זה לא נשמע חידוש, אבל כזו גזענות בוטה עדיין נשמעת בעייתית בעיני חלקים לא קטנים בארה"ב, ובפרט בעיני הרפובליקאים המיינסטרימיים - אלה מצאו עצמם (שלא בהפתעה יש לומר) מקושרים לאמירות גזעניות כאלה. כך, פול ראיין יצא כנגד האמירה של טראמפ, בטענה שהיא גזענית בפירוש, אבל כשנשאל אמר שעדיין יצביע עבורו. זה הביא לכותרות כמו זו, בטבלואיד הניו-יורקי New York Daily News:

ראיין לא לבד בבעיה הזו, ויש מלמולים של כל מיני רפובליקאים בכירים לסגת מהתמיכה בטראמפ. זה לא בהכרח ישנה הרבה עבור הבוחרים שלהם, אבל זה כן משפיע על כמה אחוזים מהאלקטורט, שתזוזה שלהם הופכת מירוץ צמוד לכזה עם הובלה ברורה. אפשרות שניה לעליה בסקרים היא שהצמצום בפער במירוץ היתה תוצאה של התכנסות של המפלגה הרפובליקאית סביב טראמפ בעוד שהפריימריז הדמוקרטים עדיין התנהלו. בשבועיים האחרונים, כאשר הפריימריז הדמוקרטים מגיעים לידי סיום, בוחרי סנדרס מתחילים לחזור לתמוך בקלינטון. לא ברור שזה באמת קורה - כאמור, סנדרס עצמו עוד לא הודה בהפסדו ופרש - אבל העליה פער בסקרים, כמו גם ההישג הגבוה מהמצופה של קלינטון הערב, יכולים להעיד על כך שהבוחרים בדמוקרטים מחפשים אחדות כנגד טראמפ. 

האם סנדרס באמת יפרוש? אין לדעת. אין ספק שכל יום שעובר הוא יהפוך יותר ויותר פתטי, אבל הוא פוליטיקאי זקן, לא מקושר במיוחד למפלגה הדמוקרטית שעתידו די מאחוריו, כך שיתכן שלא מפריע לו להתבזות. אבל גם אם ישאר, בהחלט סביר שרוב בוחריו יתמכו בסוף בקלינטון אל מול האופציה של טראמפ.

והערה אחרונה: אמנם קלינטון מובילה בהפרש לא זניח, אבל יש כמות חריגה של מתלבטים. בדרך כלל בשלב הזה יש 5-10% מתלבטים בעוד שברוב הסקרים כרגע יש כ20%. אלה לא באמת מתלבטים כנראה כמו אנשים שלא אוהבים את שני המועמדים, אבל הם כן מוסיפים מימד מסויים של אי-ודאות.

הערות ליום השואה

1. הרבה מהפיד השמאלני שלי משתף את הנאום של יאיר גולן, אבל אני לא מעוניין לעשות את זה. לא כי הנאום לא משמעותי ואמיץ, ויש בו הרבה צדק, אלא כי אני מאוד לא מאמין בטענות "לקחי השואה", או בהשוואה היסטורית כטיעון מוסרי.
השואה היא אירוע היסטורי דרמטי (כמובן), שיאו של תהליך היסטורי מאוד מפותל ומורכב. לא בכדי יש גישה היסטורית שקושרת את "דרכה המיוחדת של גרמניה בהסטוריה" החל במרטין לותר וכלה בהיטלר. אי אפשר ללמוד לקח מאירוע היסטורי מכיוון שהמשמעות של לימוד לקח היא ניסיון לנתח את האירוע ולראות מה ממנו רלוונטי להיום, וניתוח שכזה לעולם יהיה חסר, כי אף סיטואציה היסטורית לא דומה לחברתה.
וכך, לכאורה אנחנו אומרים שצריך ללמוד לקחים אוניברסליים מהשואה, אבל לא עושים דבר מול רצח העם המתרחש מעבר לגבול בסוריה (ואף לועגים לאירופים שמוכנים לקלוט פליטים משם); אנחנו אומרים שצריך ללמוד לקחים פרטיקולריים מהשואה, אבל מתכנסים למדינה אולי הכי מסוכנת ליהודים בעולם בימנו. תגידו מיד, ותצדקו, שזה לא אותו הדבר: לא ברור שיש לנו דרך להתערב בצורה אפקטיבית בסוריה, הרצח שם לא שיטתי כמו הנאצים, וכו'; ומאידך בישראל המצב מסוכן אבל יש לנו צבא להגן על עצמנו, ובכל מקרה כאן אנחנו רוב ולא מיעוט, וכו' - נכון, אבל זו בדיוק טענתי: במקום לקח, אנחנו מתחילים לדון על השוואה היסטורית ומוצאים הבדלים בין אז לעכשיו, כי תמיד יש הבדלים כאלה.
דיון ערכי צריך לעשות על ערכים. גזענות וקסנופוביה היא פסולות מוסרית לא רק כי הן מובילות לשואה. הדרום האמריקאי השקיע מאות שנים בבנית חברה גזענית ודכאנית, ומעולם לא הדרדר לא לדיקטטורה ולא להשמדת עם. זה עדיין היה פסול מוסרית, גם אם זה לא היה השואה. הגזענות, ההתלהמות, האלימות והקסנופוביה שמתרחבים בישראל הם בעיה ערכית, בלי קשר להשוואה לגרמניה של שנות ה30.הטיעון הזה הוא לא רק ביחס לגולן ולטיעונים משמאל; ההשואה הקבועה של נתניהו לשואה מגוחכת באותה מידה.
2. זה מתקשר לדיון הדי מטופש על לקחים אוניברסליים מול פרטיקולריים שהתחילה הוגת הדעות עירית לינור (אני מתיחס לאו דווקא ללינור ספציפית אלא כמייצגת של קו מחשבה די רווח בציבור, רובו בימין). זה דיון די מטופש בעיני במבט ראשון כי כאמור, אין ממש משמעות ל"לקחי השואה" בעיני. אבל הוא משמעותי מכיוון שהוא חושף את הטענה המוסרית והערכית של הטוענים. לינור טוענת שהשואה היא אירוע פרטיקולרי בלבד וניתן ללמוד ממנו עבור היהודים בלבד. אבל ניתן ללמוד כל מיני לקחים: למשל, לקח פרטיקולרי הגיוני הוא שיהודים תמיד צריכים להיות מוכנים להגר כאשר הם חשים בסכנה, וכך אם ראש ממשלתם מזהיר שוב ושוב מפני שואה אטומית, הצעד הראוי הוא לחפש מיד דרכון זר. אבל זה לא הלקח הפרטיקולרי שלינור מתכוונת אליו - הלקח שהיא מתכוונת אליו הוא שמכיוון שהיהודים עברו את השואה, יש למדינתם, ישראל, פטור משיקולים מוסריים שלעמים אחרים יש, יש לה נורמות מוסריות משלה. זה אולי טיעון לגיטימי מצד ניצולי שואה עצמם (למשל קישון, שהיתה לו את ההגינות לומר את זה לפחות בצורה יותר מפורשת), אבל זה הדיבור של פוסט-טראומטיים; כמדינה, וכחברה שרובה כבר בני דור שני, שלישי וכבר רביעי לשואה, אנחנו לא יכולים לדבר מתוך הטראומה, וצריך לעמוד ביושר מאחורי הטיעון: הטיעון שמכיוון שהיינו קרבן, אנחנו פטורים משיקולים מוסריים. מעבר לכך שזה אבדן עשתונות ערכי (כפשוטו), האירוניה היא שזה בדיוק הטיעון הפוסט-קולוניאלי שלינור והימין מתרעמים עליו כאשר הוא מופעל כלפי קרבנות אחרים בהסטוריה - הרי לינור ואחרים טוענים, ובצדק, שהעובדה שקבוצה היתה קרבן לא מעניקה לה פטור מביקורת מוסרית.
3. ולבסוף, פטור מבלי פוליטיקה אמריקאית אי אפשר - דונאלד טראמפ התבטא אתמול בעד המשך הבניה הישראלית בהתנחלויות. מה שמבטיח התכנסות של הימין הישראלי סביבו. כדאי לזכור במקביל שאותו דונלד טראמפ סירב להתנער מתמיכתו של דייויד דיוק, מנהיג הKKK, שבתורו, ממש היום, בתזמון מושלם, טען שהיהודים בארה"ב הם ה"בעיה האמיתית".

הערות בשולי הדרך, 1

עם פרישתו של קרוז אחרי ההפסד הגדול באינדיאנה הפריימריז הרפובליקאים רשמית נגמרו, בעוד שהפריימריז הדמוקרטים שומרים על פטרן יציב שבסופו קלינטון מנצחת בבערך 15% (הפסדה באינדיאנה היה צפוי לאור המאפיינים הדמוגרפיים, ושומר על אותו פטרן). בשביל החדשות הללו לא הייתי פותח פוסט, אבל יש כמה אמיתות שנאמרות בקרב הפרשנים שאני חולק עליהן - והנה מקום טוב לפרוש את כל התיאוריות שלי:

1.

המוסכמה המקובלת היא שקלינטון תקרע לטראמפ את הצורה. בהתחשב במצב המוסכמות הפוליטיות בכלל ב-2016, ובכך שהיא קמפיינרית לא מבריקה, יש לה מה לדאוג

— Nadav Eyal (@NadavEyalDesk) May 4, 2016

יש חיבה גדולה לחבוט בפרשנים על שלא הצליחו לחזות את עלייתו של טראמפ, והחביטה הזו מוצדקת. הפרשנים - גם הפרשנים המסורתיים וגם הזן החדש של פרשנים מוטי-דאטא כמו נייט סילבר - עד להצבעה באיווה בתחילת פברואר כולם העריכו שטראמפ הוא תפועה חולפת, ושאין לו סכוי לזכות במועמדות. יש הרבה חשבונות נפש בקרב הפרשנים, אבל נוטים לשכוח שיש נתון אחד שכן חזה לאורך כל הדרך את עוצמתו של טראמפ: הסקרים. הנה ממוצע הסקרים הלאומיים של RCP בשנה האחרונה. טראמפ הכריז על מועמדותו ביוני.

נכון, סקרים שנערכים כחצי שנה לפני הבחירות לא חוזים תמיד, או אפילו רוב הזמן, את התוצאה הסופית. אפילו במקרה דנן, ביחד עם עלייתו של טראמפ בסקרים עלה גם בן קרסון - רופא תמהוני מג'ונס הופקינס - והפופולריות שלו החלה לקרוס באיזור נובמבר. אבל הסקרים כן נותנים את נקודת ההתחלה. כל הפרשנים, כאשר הם דנו במועמדות טראמפ בקיץ ובסתיו שעבר, טענו משהו בסגנון: "נכון, הוא מוביל עכשיו בסקרים, אבל הוא תופעה חולפת והוא יקרוס". אלא שכמעט אף אחד לא ניסה לנתח למה ואיך זה יקרה. ההנחה היתה שכאשר מספר המועמדים המיינסטרימיים יצטמצם, התמיכה בהם תתלכד למועמד אחד - אבל ככך שעבר הזמן, ומועמדי המיינסטרים לא רק שלא פרשו, אלא הקפידו רק לתקוף אחד את השני ולא את טראמפ, התיאוריה הזו היתה צריכה להיות חשודה. לגבי הבחירות הכלליות, המצב הפוך. קלינטון מובילה כרגע בכ7% בממוצע. זה לא אומר שהיא תנצח, אבל כדי שהיא לא תנצח משהו צריך להשתנות. נקודת המוצא לפחות כרגע היא שהיא מובילה.
2. טל שניידר מעירה:

סקרים. מומלץ לזרוק את כל הסקרים שנעשו עד היום לפח ולהתחיל לבחון את הנושא מחדש מקו אפס. קלינטון מובילה על טראמפ ברוב סקרי הראש-בראש, אך יחד עם זאת, עד אתמול לא היה ברור שאלה אכן המועמדים ולכן לא ניתן היה ליחס משמעות רבה לשאלות הסקר. רק סקרים חדשים, כאשר הציבור הנשאל מבין מי עומדת מול מי – שווים משהו.
ועוד טיפ, למי שמקשיבים לסקרים: סקר כללי אמריקאי אינו רלבנטי. לפי פוליטיקו, חשוב לראות את הסקרים טראמפ נגד קלינטון במדינות הבאות – פלורידה (29), אוהיו (18), וירג׳ניה (13), קולורדו (6), נבדה (6) אייוה (6) וניו המפשיר (4). המספרים בסוגריים הם המשקל של כל מדינה בחישוב האלקטורל קולג׳. ולכן, אם קלינטון תוביל באופן משמעותי בסקרים בפלורידה, פנסילבניה ווירג׳ניה, מעכשיו ועד נובמבר, אז זה כבר רציני מבחינתה (וההפך). סימנים מוקדמים בנושא הזה מראים שבאוהיו היא לא מובילה בפער משמעותי. בפנסילבניה כרגע היא מובילה. אך כאמור, עדיין מוקדם.

על הנקודה הראשונה אפשר להסכים במידת מה, אם כי היא גם מוטלת בספק. לרוב היא נכונה כאשר המועמדים לא מוכרים, ולכן יש סכוי שהתפיסה הציבורית לגביהם תשתנה ככל שיהיו יותר מוכרים (כך קרה עם ברני סנדרס). אבל גם טראמפ וגם קלינטון מאוד מאוד מוכרים. זאת ועוד, גם טראמפ וגם קלינטון הם המובילים המובהקים במירוץ כבר זמן. נכון שבצד הרפובליקאי טראמפ עוד לא קיבל את החותמת הרשמית, ועכשיו משקיבל אותה יתכן שתהיה יותר התכנסות רפובליקאית סביבו. מאידך כנראה שתהיה גם יותר התכנסות דמוקרטית נגדו. מכל מקום, מימד הזמן אכן מוסיף חוסר ודאות, אבל לגבי סקרים לאומים זו נקודה ממש לא מדוייקת. כאשר הסקרים הלאומיים הם בפער קטן, אז שניידר צודקת,  צריך להסתכל רק במדינות המפתח כי הן אלו שיקבעו. אבל כאשר הסקרים הלאומיים מורים של פער משמעותי לכאן או לכאן, זו גאות שמעלה את כל הסירות, כלומר התמיכה במועמד המוביל גבוהה יותר מהנורמל בכל המדינות. במקרה שלנו, פער של 7% לקלינטון אומר שהיא תנצח נצחון משמעותי במדינות שבבחירות צמודות תהיינה נוטות במידה מועטה לדמוקרטים (כמו פנסילבניה או וויסקונסין), תנצח במדינות שבבחירות צמודות הן מתנדנדות (כמו פלורידה ואוהיו הזכורות לטוב) ותהפוך את המדינות שבבחירות צמודות נוטות במידה מועטה לרפובליקאים (כמו צפון קרוליינה או אריזונה) למתנדנדות. יתכן מקרה חריג שבו הפער בין התוצאות במדינה מסויימת לבין התוצאות במדינה אילו היו הבחירות צמודות חריג באופן משמעותי מהפער ברמה הלאומית - למשל, יתכן שטראמפ יזכה לתמיכה נמוכה באופן קיצוני ביוטה, מכיוון שהוא מאוד לא פופולרי בקרב המורמונים, יותר מאשר בציבור הרחב. אבל לרוב הפער לטובת צד זה או אחר מתפלג באופו די אחיד בין המדינות, ביחס לנקודת המוצא שלהן.
מאידך, סקרים לאומיים שמעידים על פער משמעותי יכולים להעיד גם על השפעה במירוצים נוספים. בבחירות בארה"ב יש מה שמכונה coat-tails - ההשפעה של המירוצים בפרופיל גבוה - כמו לנשיאות או לסנט - על מירוצים בפרופיל נמוך יותר, כמו לבית הנבחרים, לבתי מחוקקים מדינתיים וכו'. מכיוון שהרבה משרות עומדות לבחירה באותו יום בחירות, והן נמצאות על אותו פתק הצבעה, הרבה פעמים כאשר יש פער משמעותי לצד זה או אחר בבחירות לנשיאות למשל, הפער מחלחל גם למשרות נוספות, מכיוון שלפעמים בוחרים שלא מורצים ממועמד מפלגתם לנשיאות נשארים בבית ולא מצביעים גם למשרות הנוספות, או להיפך - בוחרים שנלהבים לצאת להצביע בגלל הבחירות לנשיאות מצביעים גם למשרות הנוספות. תיאורטית, בוחרים יכולים להצביע למועמד ממפלגה אחת למשרה אחת ולמועמד מהמפלגה השניה למשרה אחרת - לכך קוראים ticket splitting - אבל זה הופך פחות ופחות מקובל עם עליית הקיטוב המפלגתי בארה"ב בעשורים האחרונים. התופעה הזו מכונה coat tails מכיוון שמטאפורית, המתמודדים למשרות הנמוכות נאחזים בשולי מעילו של המועמד.ת לנשיאות. כך למשל, ב2008, נצחונו המשמעותי של אובמה (7%) גם הביא איתו נצחון דמוקרטי של 5 מושבים בסנט ו30 ומשהו מושבים בבית הנבחרים. על התופעה הזו - של גל משמעותי - מעידים הכי טוב סקרים לאומיים. כך שאם בסקרים הפער יצטמצם, צריך באמת לעבור ולהסתכל על המדינות המתנדנדות, אבל כל עוד הפער משמעותי, הסקרים הלאומיים הם אינדיקציה טובה למדי.

יש לי עוד כמה מסקנות כלליות אבל הפוסט ארוך דיו גם כך. אני אסיים בפרסומת מדהימה של קמפיין ג'ונסון מ1964. מול ג'ונסון רץ הסנטור הרפובליקאי הסופר קיצוני ואף תמהוני משהו בארי גולווטר, שהפסיד הפסד מוחץ. את הפסרומת הזו הריץ נגדו קמפיין ג'ונסון. היא בת 4 דקות, כך שלא תשרוד היום, אבל אם הייתי בקמפיין קלינטון הייתי מיד חושב איך לשכפל אותה לימנו.

And it's over

מעבר לתוצאות היום, החדשות הכי משמעותיות התרחשו לפני כמה דקות, כאשר קמפיין סנדרס הוציא הודעה לעיתונות שבה הוא מתחייב להמשיך לתחרות עד שכל אמריקאי יזכה להצביע בפריימריז וכדי להשפיע על מצע המפלגה בועידה. למעשה, המשמעות היא שקמפיין סנדרס מודה בכך שאין לו יותר סכוי לנצח את המועמדות, ולמרות שהוא ממשיך פורמלית להתחרות, הוא פורש למעשה מהמירוץ למועמדות המפלגה הדמוקרטית.
ולתוצאות בהרחבה: קלינטון ניצחה במרילנד 63-33, בדלוור 60-40, בפנסליבניה 56-44 ובקונטיקט 50-47 והפסידה ברוד איילנד 43-55. מבחינת נציגים, נראה שהיא תרחיב את הפער בלמעלה מ60 נציגים; ביחד עם 30+ הנציגים שבהם זכתה בניו-יורק, הנצחונות האלה מוחקים כמעט לחלוטין את כל רצף הנצחונות של סנדרס מאז 15/3. כעת יש רצף של מדינות קטנות שיכולות להתחלק שוה בשוה - מדינות כמו מונטנה ואורגון יכולות להיות טובות מאוד לסנדרס, ומדינות כמו קנטקי ואידיאנה שאמורות להיות פחות או יותר בתיקו; אבל כל הרצף הזה מקצה פחות מ300 נציגים, ואז ב7.6 קליפורניה וניו-ג'רזי, והסיום עם וושינגטון די.סי. שבוע לאחר מכן. מבחינה מתמטית, סנדרס צריך לנצח בממוצע 2ל-1 כדי להשלים את הפער אבל זה כבר לא ממש רלוונטי כי למעשה הוא פרש מהמירוץ.
אגב, התוצאה הכי מעיניינת בעיני היא דווקא קונטיקט, כי היא מדינה די דומה למסצ'וסטס שהצביעה בסופר טיוזדיי המקורי, 1/3, והתוצאה גם היא דומה. יש כמה פקטורים שבהם קונטיקט טובה יותר לקלינטון - זו מדינה עם פרייזמריז סגורים (רק דמוקרטים מצביעים) בעוד שבמסצ'וסטס אנשים יכלו להרשם כדמוקרטים באותו היום - אבל בגדול זה מעיד על כך שהלכה למעשה לא היה שנוי מאוד משמעותי במירוץ מאז סופר טיוזדיי, ושהתהפוכות בקמפיין היו בעיקר תוצאה של מאפיינים דמוגרפיים שונים של המדינות השונות שמצביעות.

זו לא המקרה בצד הרפובליקאי. שם, דונלד טראמפ ניצח בפערים אדירים - 64% ברוד איילנד, 61% בקונטיקט, 58% בקונטיקט, 57% בפנסליבניה ו54% במרילנד. אלה תוצאות טובות משמעותית מכל מה שהיה לו עד כה - עד היום, טראמפ זכה בלמעלה מ50% מהקולות רק בניו-יורק לפני שבוע - ותוצאות טובות בהרבה ממה שציפו לו לפי המאפיינים הדמוגרפיים. כקוריוז - ברוד איילנד הוא כנראה יזכה ביותר נציגים מהמספר המקסימלי שכולם העריכו שהוא יכול לזכות, בגלל כללי הקצאת הנציגים - הם מוקצים 3 נציגים לכל מחוז קונגרסיאלי, כאשר כל מועמד שזוכה במעל 10% זוכה בנציג. מכיוון שקרוז כנראה יזכה בפחות מ10% מהקולות באחד המחוזות נראה שטראמפ יזכה בשני נציגים, מה שאיש לא העריך שאפשרי (כולם הניחו שהנציגים יתחלקו אחד לכל מועמד).
כאמור, טראמפ הצליח הרבה מעל למצופה לפי התוצאות במירוץ עד כה, ולכן נראה שבניגוד לצד הדמוקרטי יש כאן שנוי של ממש בהעדפות המצביעים, ושישנה קבוצת מצביעים שעברו לתמוך בטראמפ. יתכן שאלו מצביעים שלא היו תומכים בו מלכתחילה אבל הטיעון של טראמפ שהשיטה עובדת נגדו - בעקבות הדיבורים על contested convention, והאפשרות שאם טראמפ לא יזכה ברוב של הנציגים הרבה נציגים יעברו לקרוז ויתנו לו את המועמדות - שכנע אותם, כלומר מצביעים שאולי מלכתחילה לא תומכים בטראמפ אבל בהנתן שהוא מוביל על פני המועמדים האחרים חושבים שראוי שיהיה המועמד. מכל מקום, מלבד ההשפעה התקשורתית, לתוצאות האלה יש השפעה של ממש על הקצאת הנציגים, ונראה כעת שהסכוי של טראמפ להשיג רוב מוחלט של נציגים לפני הועידה גדל משמעותית, בעוד שהסכוי לcontested convention ירד (לצערי).

מכיוון שלמעשה זה נראה כמו אקורד הסיום של עונת הפריימריז, אני שוב אוריד את תדירות הפרסומים. אבל נחזור לקראת הבחירות הכלליות!

A city so nice they named it twice

אם שמעתם חדשות הבוקר אז את השורה התחתונה של התוצאות בפררימריז בניו-יורק אתם בודאי יודעים: בצד הדמוקרטי, קלינטון ניצחה 58%-42%; בצד הרפובליקאי טראמפ זכה 60% אל מול 25% לקייסיק ו15% לקרוז.

• מבחינת נציגים, קלינטון הגדילה את פער הנציגים שלה בקצת יותר מ30 נציגים. אחרי שסדרת הנצחונות של סנדרס בחודש האחרון הורידה את הפער מסביבות 300 ל213, כעת הפער עלה שוב ל244 (לפי החישוב של הניו יורק טיימס. יכולים להיות קצת וריאציות בין החושבים השונים בגלל כללי האלוקציה השונים של נציגים ממשיים במדינות).פער הנציגים שקלינטון זכתה בו - 31 מתוך 247 - הוא 12%, קטן מהפער בקולות של 16%, מכיוון שכמו במדינות אחרות, הנציגים חולקו בצורה פרופורציונית אבל חלק חולקו פרופורציונית לחלוקת הקולות בכל המדינה, וחלק חולקו פרופורציונית לתוצאות בכל מחוז קונגריסאלי (אם כי, בניגוד לרפובליקאים, כל מחוז קיבל מספר שונה של נציגים לפי שיעור הדמוקרטים שבו). בשל כך, בכמה וכמה מחוזות היה לקלינטון יתרון אבל לא כזה שמספיק כדי להשיג נציג נוסף. זו תופעה דומה, בהיפוך, למה שקרה לסנדרס בויסקונסין ובוויומינג.
• מבחינה דמוגרפית, ניו-יורק למעשה די דומה לאלקטורט הדמוקרטי הממוצע, ובהתאם במצב של תיקו בין קלינטון לסנדרס התוצאה גם בניו-יורק היתה צריכה להיות קרובה לתיקו (למעשה, קצת לטובת סנדרס). כך ש31 הנציגים הללו מרחיקים אותו משמעותית מקלינטון (המטרות מחושבות ע"י סילבר כאן). לפי המודל של סילבר, כדי להשלים את הפער כעת זה מה שסנדרס יצטרך:

STATE OR TERRITORY	NO. ELECTED DELEGATES	SANDERS’S PATH-TO-2026 PROJECTION	POPULAR VOTE MARGIN NEEDED TO REACH TARGET
California	475	280	Sanders	+18
Pennsylvania	189	103	Sanders	+9
New Jersey	126	69	Sanders	+10
Maryland	95	44	Clinton	+7
Indiana	83	49	Sanders	+18
Oregon	61	46	Sanders	+51
Puerto Rico	60	34	Sanders	+13
Connecticut	55	32	Sanders	+16
Kentucky	55	34	Sanders	+24
New Mexico	34	19	Sanders	+12
West Virginia	29	20	Sanders	+38
Rhode Island	24	16	Sanders	+33
Delaware	21	10	Clinton	+5
Montana	21	16	Sanders	+52
South Dakota	20	14	Sanders	+40
D.C.	20	9	Clinton	+10
North Dakota	18	14	Sanders	+56
Guam	7	4	Sanders	+14
Virgin Islands	7	4	Sanders	+14

כדי לקבל הערכה כמה זה ריאלי, בסקרים כרגע סנדרס מפגר בקילפורניה ב13%, בניו ג'רזי ב9%, במרילנד ב23%.

בצד הרפובליקאי טראמפ זכה בנצחון מרשים - זו המדינה הראשונה שבה זכה בלמעלה מ50% מהקולות. הוא גם יזכה כנראה בכ90 מ95 הנציגים. כזכור, 14 נציגים מחולקים ברמת המדינה למנצח אם זה זוכה בלמעלה מ50% - כפי שקרה לטראמפ - ובנוסף כל מחוז קונגרסיאלי מקבל 3 נציגים. אם המנצח זוכה בלמעלה מ50%, הוא מקבל את שלושתם, אחרת הוא מקבל שניים והמקום השני מקבל אחד. טראמפ ניצח בכל המחוזות הקונגרסיאליים חוץ ממחוז אחד, המכיל את האיסט סייד של מנהטן, וברוב המכריע של המחוזות ניצח בלמעלה מ50%, כך שנראה שקייסיק וקרוז יצליחו לגרד רק מספר בודד של נציגים.

ההישג של טראמפ מרשים אבל לא מטורף - הוא היה צפוי לנצח בניו-יורק, שהיא מדינת הבית שלו, כפי שהוא צפוי לנצח בשאר מדינות הצפון מזרח המצביעות בשבוע הבא והלאה. עדיין, זה לא מספיק כדי להגיע בודאות לועידה עם רוב מוחלט של נציגים - לשם כך הוא יצטרך נצחונות מרשימים גם באינדיאנה ובעיקר בקליפורניה.

אגב השיטה הביזארית של חלוקת הנציגים הרפובליקאים, כל מחוז כאמור קיבל מפר שווה של נציגים, אבל בניו-יורק יש הבדלים תהומיים בנטייה המפלגתית של מחזות שונים. המדינה כולה דמוקרטית, אבל המחוזות בפרברי ניו-יורק ובעיקר באפסטייט יחסית יותר רפובליקאים מהמחוזות בעיר עצמה, שהם דמוקרטיים בצורה קיצונית. וכך, את שלושת הנציגים של המחוז הקונגריסאלי הראשון, בלונג איילנד, בחרו כ50,000 מצביעים (רפובליקאים); את שלושת הנציגים של המחוז ה22, ממערב לאלבני, בחרו כ60,000 מצביעים (רפובליקאים). את שלושת הנציגים של המחוז ה15, בדרום ברונקס, בחרו 1,026 מצביעים (רפובליקאים) בלבד.

ותמונה יפה לסיום: במידה רבה אפסטייט ניו-יורק הוא ערש התנועה הפמיניסטית בארה"ב; הועידה המייסדת של התנועה התכנסה בסנקה פולז, וסוזן ב. אנת'וני, המנהיגה המובהקת של המאבק לזכויות הצבעה לנשים בסוף המאה ה19 ותחילת המאה ה20, גרה באיזור וקבורה ברוצ'סטר. בארה"ב אחרי שאתה מצביע אתה מקבל מדבקה קטנה ועליה כתוב "I voted", בדומה למדבקת דם המכבים אחרי טקסי יום הזכרון אצלנו; כך ראה הקבר של אנת'וני ברוצ'סטר אתמול בערב: