אין לי דברים חכמים לומר על מצרים,בעיקר כי אני לא יודע מספיק על מבנה החברה ומה שאמת קורה שם. אולי אלחנן יכתוב בקרוב. זה מפחיד למדי, ולכן נותר רק לצטט את משינה "נקוה שיהיה שקט, ועכשיו לפרסומות".
אבל הסיקור של המהומות והתגובה האמריקאית להן כן יכול להדגים כמה דברים מעניינים על התקשורת ועל ארה"ב.
קודם כל התקשורת - די מדהים שפחות או יותר המקור היחידי למה באמת קורה במצרים הוא אל-ג'זירה (שהיא שחקן מאוד אינטרסנטי). מילא פוקס, שלא מתעניינים במיוחד בחדשות חוץ (הכתב שלהם גילה רק כשהגיע למצרים שיש שם גם קבוצה בשם "האחים המוסלמים"), אבל CNN מחזיקים כתב בקהיר - בן וידרמן - ובמשך כל אתמול הוא שידר בשידור ישיר - ממרפסת המלון שלו, שהיתה די מרוחקת מהאירועים, ובעיקר דיווח שהוא לא ממש יודע מה קורה כי אין אינטרנט וטלפונים סלולריים. אני מניח שדי מסוכן להכנס לאיזור ההפגנות, אבל בכל זאת, אתה כתב- בשביל זה שלחו אותך לשם.
חוסר ההבנה של התקשורת במה שאמת קורה היה די מרשים גם לאורך כל יום אתמול: המהומות די תפסו אותם בהפתעה (למרות שמדברים על הפגנות, ויום זעם ביום שישי, כבר שבוע), ולכן הייתי מצפה שהלקח הראשון יהיה קצת צניעות, אבל צפייה בכל הרשתות הזרות נתנה את התחושה שההפיכה כבר כאן, ושמוברק למעשה כבר בחוץ (לזכותם של השידורים הישראלים יאמר שהסיקור שלהם הרבה יותר אמין בעניין). ואז הפלא ופלא באמצע הלילה מובארק נאם, ומתברר שהוא כאן ולא מתכוון ללכת לשום מקום. אז לא ברור עדיין איך זה יגמר, אבל ההספדים היו קצת מוקדמים מדי (ואם למישהו זה מזכיר את איראן, זה באחריותו...)
אבל הכי מרשים היה לראות את רוברט גיבס, דובר הבית הלבן, מתפתל בניסיון לתת תגובה מסודרת של הבית הלבן לכתבים, ונראה לי שההתלבטות שלו די מובנת. מצד אחד, ממשל אובמה לא יודע איך כל הסיפור הזה ייגמר ולא מעוניין לנכר את מובארק אם בכל זאת הוא ישתלט על העניינים, והממשל גם חושש לאינטרסים חיוניים שלו במצרים - הסכם השלום עם ישראל, תעלת סואץ - במקרה של הפיכה, ומצד שני הממשל לא יכול שלא לעמוד לצד המפגינים. וזה נובע לדעתי מקו מאוד עמוק באופי האמריקאי: מתדרך ישראלי היה יכול ומר משהו בסגנון "אנחנו מאוד נשמח אם מצרים תתקדם לדמוקרטיה, ובלבד שהאינטרס העיקרי שלנו - הסכם השלום - ישמר; מובארק יכול להבטיח זאת ולכן תמכנו בו אבל הפיכה עלולה לסכן את ההסכם ולכן אנחנו חוששים". אולי זה לא דיפולמטי, אבל זו בפירוש תפיסה שהיתה מתקבלת בציבור הישראלי (למעשה, אני מניח שזו התפיסה הרווחת בציבור הישראלי). גיבס לא יכול לומר דבר כזה כי בעיניו האמריקאיות, בהכרח דמוקרטיה טובה יותר לאינטרסים האמריקאים. תפיסת "אין שתי מדינות שיש בהן מקדונלס הנלחמות ביניהן" טבועה מאוד עמוק, והאמריקאים בטוחים כי אם כל העמים יחיו תחת שלטון דמוקרטי ובשגשוג, הם יהפכו לפרו-מערביים. הסיבה העיקרית בעיניים אמריקאיות שעם יהיה נגדם זה אם הממשל האמריקאי תומך בממשלים דיקטטורים שנואים, ולא נתפסת בעיניהם האפשרות שהיה מדינה עם משטר דמוקרטי יציב ולגטימי שתהיה בכל זאת אנטי מערבית במובהק (לכן קשה להם כל כך להתמודד עם גל המדינות האנטי-אמריקאיות באמל"ט כמו ונצואלה ובוליביה שמנהיגיהם נבחרים בבחירות דמוקרטיות למהדרין).
אחד הספרים הכי מעניינים שקראתי הוא "דיפלומטיה" של הנרי קיסינג'ר. קיסינגר פורס בספר סקירה היסטורית רחבת יריעה של ההיסטוריה המערבית מהמאה 16 ועד המאה העשרים, כשהתמה העיקרית היא שלכל אורך ההיסטוריה מה שהביא ליציבות ולשלום הוא מאזן כוחות בין כוחות פחות או יותר שווים בכוחם, ללא עכבות אידיאולוגיות; הדרך הכי טובה לדעתו לקדם את השלום הוא לשמור על גושים יציבים ופחות או יותר מאזנים זה את זה. אלא שהתפיסה האמריקאית לא מסוגלת בכלל להתסכל כך על העולם. האמריקאים, טוען קיסינג'ר, הם ווילסוניאנים בנשמתם, והם נגשים אל העולם מתוך אידיאליזם, ולכן לא עולה על דעתם שערעור של היציבות לכיוון דמוקרטיה עלול בכלל לפעול לדעתם; יש בזה הרבה מעלות (מנהיגות אמריקאית יותר פרגמטית ייתכן שהיתה נותנת לנאציזם להשתלט על אירופה) אבל זה גם מטשטש ומעוור את תפיסתם - ואני חושב שהבלבול בממשל אובמה לכל אורך יום אתמול הוא דוגמה מדהימה לכך (ובלי קשר, לכך שאובמה הוא נשיא איום ונורא במדיניות חוץ).
אבל הסיקור של המהומות והתגובה האמריקאית להן כן יכול להדגים כמה דברים מעניינים על התקשורת ועל ארה"ב.
קודם כל התקשורת - די מדהים שפחות או יותר המקור היחידי למה באמת קורה במצרים הוא אל-ג'זירה (שהיא שחקן מאוד אינטרסנטי). מילא פוקס, שלא מתעניינים במיוחד בחדשות חוץ (הכתב שלהם גילה רק כשהגיע למצרים שיש שם גם קבוצה בשם "האחים המוסלמים"), אבל CNN מחזיקים כתב בקהיר - בן וידרמן - ובמשך כל אתמול הוא שידר בשידור ישיר - ממרפסת המלון שלו, שהיתה די מרוחקת מהאירועים, ובעיקר דיווח שהוא לא ממש יודע מה קורה כי אין אינטרנט וטלפונים סלולריים. אני מניח שדי מסוכן להכנס לאיזור ההפגנות, אבל בכל זאת, אתה כתב- בשביל זה שלחו אותך לשם.
חוסר ההבנה של התקשורת במה שאמת קורה היה די מרשים גם לאורך כל יום אתמול: המהומות די תפסו אותם בהפתעה (למרות שמדברים על הפגנות, ויום זעם ביום שישי, כבר שבוע), ולכן הייתי מצפה שהלקח הראשון יהיה קצת צניעות, אבל צפייה בכל הרשתות הזרות נתנה את התחושה שההפיכה כבר כאן, ושמוברק למעשה כבר בחוץ (לזכותם של השידורים הישראלים יאמר שהסיקור שלהם הרבה יותר אמין בעניין). ואז הפלא ופלא באמצע הלילה מובארק נאם, ומתברר שהוא כאן ולא מתכוון ללכת לשום מקום. אז לא ברור עדיין איך זה יגמר, אבל ההספדים היו קצת מוקדמים מדי (ואם למישהו זה מזכיר את איראן, זה באחריותו...)
אבל הכי מרשים היה לראות את רוברט גיבס, דובר הבית הלבן, מתפתל בניסיון לתת תגובה מסודרת של הבית הלבן לכתבים, ונראה לי שההתלבטות שלו די מובנת. מצד אחד, ממשל אובמה לא יודע איך כל הסיפור הזה ייגמר ולא מעוניין לנכר את מובארק אם בכל זאת הוא ישתלט על העניינים, והממשל גם חושש לאינטרסים חיוניים שלו במצרים - הסכם השלום עם ישראל, תעלת סואץ - במקרה של הפיכה, ומצד שני הממשל לא יכול שלא לעמוד לצד המפגינים. וזה נובע לדעתי מקו מאוד עמוק באופי האמריקאי: מתדרך ישראלי היה יכול ומר משהו בסגנון "אנחנו מאוד נשמח אם מצרים תתקדם לדמוקרטיה, ובלבד שהאינטרס העיקרי שלנו - הסכם השלום - ישמר; מובארק יכול להבטיח זאת ולכן תמכנו בו אבל הפיכה עלולה לסכן את ההסכם ולכן אנחנו חוששים". אולי זה לא דיפולמטי, אבל זו בפירוש תפיסה שהיתה מתקבלת בציבור הישראלי (למעשה, אני מניח שזו התפיסה הרווחת בציבור הישראלי). גיבס לא יכול לומר דבר כזה כי בעיניו האמריקאיות, בהכרח דמוקרטיה טובה יותר לאינטרסים האמריקאים. תפיסת "אין שתי מדינות שיש בהן מקדונלס הנלחמות ביניהן" טבועה מאוד עמוק, והאמריקאים בטוחים כי אם כל העמים יחיו תחת שלטון דמוקרטי ובשגשוג, הם יהפכו לפרו-מערביים. הסיבה העיקרית בעיניים אמריקאיות שעם יהיה נגדם זה אם הממשל האמריקאי תומך בממשלים דיקטטורים שנואים, ולא נתפסת בעיניהם האפשרות שהיה מדינה עם משטר דמוקרטי יציב ולגטימי שתהיה בכל זאת אנטי מערבית במובהק (לכן קשה להם כל כך להתמודד עם גל המדינות האנטי-אמריקאיות באמל"ט כמו ונצואלה ובוליביה שמנהיגיהם נבחרים בבחירות דמוקרטיות למהדרין).
אחד הספרים הכי מעניינים שקראתי הוא "דיפלומטיה" של הנרי קיסינג'ר. קיסינגר פורס בספר סקירה היסטורית רחבת יריעה של ההיסטוריה המערבית מהמאה 16 ועד המאה העשרים, כשהתמה העיקרית היא שלכל אורך ההיסטוריה מה שהביא ליציבות ולשלום הוא מאזן כוחות בין כוחות פחות או יותר שווים בכוחם, ללא עכבות אידיאולוגיות; הדרך הכי טובה לדעתו לקדם את השלום הוא לשמור על גושים יציבים ופחות או יותר מאזנים זה את זה. אלא שהתפיסה האמריקאית לא מסוגלת בכלל להתסכל כך על העולם. האמריקאים, טוען קיסינג'ר, הם ווילסוניאנים בנשמתם, והם נגשים אל העולם מתוך אידיאליזם, ולכן לא עולה על דעתם שערעור של היציבות לכיוון דמוקרטיה עלול בכלל לפעול לדעתם; יש בזה הרבה מעלות (מנהיגות אמריקאית יותר פרגמטית ייתכן שהיתה נותנת לנאציזם להשתלט על אירופה) אבל זה גם מטשטש ומעוור את תפיסתם - ואני חושב שהבלבול בממשל אובמה לכל אורך יום אתמול הוא דוגמה מדהימה לכך (ובלי קשר, לכך שאובמה הוא נשיא איום ונורא במדיניות חוץ).
אני דווקא חושב שאמריקה הלטינית מאששת את התפיסה האמריקאית הזו שאתה מתאר. יכול להיות שבוליביה וניקרגואה הן היוצא מן הכלל המעיד על הכלל (ותסלח לי שאני מוציא את צ'אבז שאחרי משאל העם ב-2009 מחוג השליטים הנבחרים באופן דמוקרטי).
השבמחקברוב מדינות אמריקה הלטינית שיש בהן דמוקרטיה מתפקדת, גם אם הייתה תפנית שמאלה היא לא הפכה את הממשלות לאנטי אמריקאיות מובהקות, למרות המשקעים משנות השבעים והשמונים. כשהשמאל בשלטון בצ'ילה, בברזיל ובארגנטינה הוא מסוגל בהחלט לשתף פעולה עם האמריקאים במקום להסית את ההמונים נגדם, וזה עוד בלי שסופרים את המדינות הדמוקרטיות באמריקה הלטינית שהן מלכתחילה פרו-אמריקאיות (קוסטה ריקה למשל).