פעם, לפני הרבה הרבה שנים, כש"המילה האחרונה" בגלי צה"ל רק התחילה, היא היתה תוכנית מאוד חביבה. המנחים היו שנונים למדי, והרעיון והביצוע היו חביבים. אלא שמזה כמה שנים - עם או בלי קשר לחיתוך המתוקשר ימינה שעירית לינור ואברי גלעד עשו - אני לא ממש סובל את התוכנית - היא נהייתה מין התלהמות משותפת של מנחים שבדר"כ מלבים זה את זה. התאבכות בונה של ממש.
אלא שהבוקר נכנסתי לאוטו והדלקתי רדיו שהיה על גל"צ, ושמעתי את חילופי הדברים הבאים ביחס לפרשת אייזנר:
אבל האנקדוטה הזו היא לא הסיבה העיקרית לפוסט: למעשה הפוסט הזה נועד למכתב שממשלת ישראל בחרה לתת בידי באי המטס. שוב, אני לא נכנס בכלל לסוגיית המטס והצדקתו (ברור שהוא פרובוקציה, וכנראה שרק מסכום כרטיסי הטיסה - נניחף חישוב גס, רבע מליון דולר? - יכלו לשרת בכל מיני דרכים טובות יותר את העם הפלסטיני) אלא במחשבה על לתת לפעילים מכתב שנוסחו כדלהלן:
אבל מעבר לכך, מעניין אותי לחשוב מה חשב מי שבחר לנסח ולתת את המכתב הזה. מה הוא חשב שיקרה:
האם הפעילים ישתכנעו ממנו? ודאי שלא.
האם הוא ישפיע על סיקור התקשורת הזרה? הרי הדרך העיקרית שהוא יגיע לתקושרת הזרה בצורה הזו היא דרך הפעילים, והם בודאי לא יציגו אותו בצורה שתעזור להבהרת עמדת ישראל.
האם הוא נועד לדעת הקהל הישראלית? חלקית אולי כןף למרות שאני לא בטוח שזה באמת ייצור כזו השפעה, שכן כל הישראלים מכירים וכנראה מסכימים עם הטיעונים הללו, וזה לא שהממשלה יוצאת כל כך "גבר גבר" במהלך הזה כמו נאום נתניהו באו"ם. ומעבר לכך, אני סקפטי אם מישוה חשב על מהלך כה מתוחכם ועקיף כדי להשפיע על דעת הקהל הישראלית: הבעיה העיקרית עם תיאוריות קונסיפרציה היא שהן מעניקות הרבה יותר מדי קרדיט למתכנניהן.
נותרנו עם ההדבר ההגיוני היחיד לדעתי: זה פורקן רגשי של מי שהחליט על כך. מישהו בלשכת רה"מ (או במשטרה, מי שלא החליט על כך) התעצבן על פעילי הכביכול שלום האלה, וכתב להם את דעתו. המכתב הזה הוא טוקבק.
אז לי מזל שיש בלוג, שאני יכול לנתב את מנטליות הטוקבק שלי אליו וכך היא לא מפריעה לעבודתי (לא נראה לי שתכנון תחנות כח סולאריות מושפע בצורה טובה מעצבים על פעילי שמאל אירופיים). אבל כנראה שלמקבלי ההחלטות אין מנגנון ניתוב שכזה, ולכן מדיניות החוץ שלנו מתנהלת במנטליות טוקבק. וזו כבר מסקנה מאוד עצובה.
אלא שהבוקר נכנסתי לאוטו והדלקתי רדיו שהיה על גל"צ, ושמעתי את חילופי הדברים הבאים ביחס לפרשת אייזנר:
ג'קי לוי: אני פשוט חושב, שמול כל זה, צריך לומר באופן אמיץ וכן, שצה"ל חייב לסרב להתמודד מול אוכלוסיה אזרחית. וזה אומר משהו על כל עניין פינוי יישובים, על כל עניין פיזור הפגנות למינהו. כי כרגע אייזנר נאשם על זה שהוא לא תפקד בדבר, ששום דבר לא הכשיר אותו לתפקד בו. ואתה צריך להבין שמה שראינו בתמונה הזו זה משהו...אני בכלל אל רוצה להכנס לטיב הטיעונים או לדיון: מדהימה אותי תפיסת המציאות. הרי כל הסיבה שצה"ל הוא המתמודד מול ההפגנה הזו כמו גם בפינוי יישובים, היא שאירועים אלה מתרחשים בשטחי יש"ע, שבהם צה"ל הוא הריבון. וככזה, בודאי שהוא מתמודד עם אוכולוסיה אזרחית כבר ש/נים רבות: הוא ניהל את חייה של כל האוכלוסיה הפלסטינית במישרין מ67 עד 93, ועדיין מתמודד עמה בדרך קבע מחוץ לשטחי הרשות או כאשר הוא נכנס לשטחי הרשות עד היום. אלא שעבור לוי כנראה שאוכלוסיה אזרחית היא רק אזרחים ישראלים או דנים (או אירופאים בכלל). ככה, מבלי משים, הדגים לוי איך הכיבוש מטמיע תודעת האפרטהייד בילט אין (שהרי הוא בונה מצב בסיסי שבו ישראלים=אזרחים עם זכויות אזרח ופלסטינים=נתינים ללא זכויות אזרח) גם במי שבסך הכל הוא אדם טוב וגם מצחיק לא פעם.
אברי גלעד: אבל צה"ל עושה את זה כבר שנים.
ג'קי לוי: לא נכון. לא נכון. זה בדיוק מה, זה הפירוש של המלים "פינוי בכח". כשאתה שולח כח צבאי לפנות את עמונה או את מגרון או איזושהי הפגנה בכח זה מה שאמרת להם לעשות: אל תירו בנשק.... (והוא ממשיך למונולוג שלם)
אבל האנקדוטה הזו היא לא הסיבה העיקרית לפוסט: למעשה הפוסט הזה נועד למכתב שממשלת ישראל בחרה לתת בידי באי המטס. שוב, אני לא נכנס בכלל לסוגיית המטס והצדקתו (ברור שהוא פרובוקציה, וכנראה שרק מסכום כרטיסי הטיסה - נניחף חישוב גס, רבע מליון דולר? - יכלו לשרת בכל מיני דרכים טובות יותר את העם הפלסטיני) אלא במחשבה על לתת לפעילים מכתב שנוסחו כדלהלן:
אנו מעריכים את בחירתך בישראל כמושא דאגותיך בתחום זכויות האדם, אנו יודעים שעמדו בפניך אפשרויות ראויות רבות
היית יכול לבחור למחות נגד הטבח היומי שמבצע המשטר הסורי בבני עמו, שגבה אלפי קורבנות. היית יכול לבחור להפגין נגד הדיכוי האלים שמפעיל המשטר באירן נגד מתנגדיו וביצוע פיגועי טרור ברחבי העולם. היית יכול לבחור להפגין נגד שלטון החמאס ברצועת עזה. שם מבצעים ארגוני הטרור פשע מלחמה כפול כאשר הם יורים לעבר אזרחים תוך שימוש באזרחים כמגן אנושי.
בחרת למחות נגד ישראל, הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון, בה קיים שוויון זכויות לנשים, העיתונות מבקרת את הממשלה, ארגוני זכויות אדם חופשיים לפעול, קיים חופש פולחן לכולם ומיעוטים אינם חיים בפחד. לכן אנו מציעים לך ראשית לפתור את הבעיות האמיתיות באזור ואחר כך לשוב לישראל כדי לחלוק עמנו את ניסיונך.אז קודם כל, המכתב הזכיר לי שכבר מזמן רציתי להוסיף עוד דרגה בהירארכיית אי ההסכמה של גראהם: בין "מספיק" (תגובה לנימה) ל"מספיק בקושי" (אד הומינם) הייתי מוסיף את תגובת ההסטה: למה אתה טוען כנגדי ולא כנגד X? שכמובן, זו תגובה חסרת ערך, שכן היא בכלל לא מתיחסת לטענה שנשמעה. ובכן ברכות, ממשלת ישראל מקבלת בין מספיק למספיק בקושי בסולם האה"ג.
אבל מעבר לכך, מעניין אותי לחשוב מה חשב מי שבחר לנסח ולתת את המכתב הזה. מה הוא חשב שיקרה:
האם הפעילים ישתכנעו ממנו? ודאי שלא.
האם הוא ישפיע על סיקור התקשורת הזרה? הרי הדרך העיקרית שהוא יגיע לתקושרת הזרה בצורה הזו היא דרך הפעילים, והם בודאי לא יציגו אותו בצורה שתעזור להבהרת עמדת ישראל.
האם הוא נועד לדעת הקהל הישראלית? חלקית אולי כןף למרות שאני לא בטוח שזה באמת ייצור כזו השפעה, שכן כל הישראלים מכירים וכנראה מסכימים עם הטיעונים הללו, וזה לא שהממשלה יוצאת כל כך "גבר גבר" במהלך הזה כמו נאום נתניהו באו"ם. ומעבר לכך, אני סקפטי אם מישוה חשב על מהלך כה מתוחכם ועקיף כדי להשפיע על דעת הקהל הישראלית: הבעיה העיקרית עם תיאוריות קונסיפרציה היא שהן מעניקות הרבה יותר מדי קרדיט למתכנניהן.
נותרנו עם ההדבר ההגיוני היחיד לדעתי: זה פורקן רגשי של מי שהחליט על כך. מישהו בלשכת רה"מ (או במשטרה, מי שלא החליט על כך) התעצבן על פעילי הכביכול שלום האלה, וכתב להם את דעתו. המכתב הזה הוא טוקבק.
אז לי מזל שיש בלוג, שאני יכול לנתב את מנטליות הטוקבק שלי אליו וכך היא לא מפריעה לעבודתי (לא נראה לי שתכנון תחנות כח סולאריות מושפע בצורה טובה מעצבים על פעילי שמאל אירופיים). אבל כנראה שלמקבלי ההחלטות אין מנגנון ניתוב שכזה, ולכן מדיניות החוץ שלנו מתנהלת במנטליות טוקבק. וזו כבר מסקנה מאוד עצובה.
בלי קשר לשאלה אם אני מסכים לדעתך בנוגע למכתב של לשכת רוה"מ (אני לא), הצחקת אותי כשהגדרת את זה כטוקבק. אדיר.
השבמחקולתגובה יותר עניינית - התגובה הזו משקפת בדיוק את הלך הרוח הישראלי שפשוט לא מבין למה אנשים מביאים מחאה כזו נגד הכיבוש כשבאמת מתרחשות זוועות גדולות יותר במדינות שכנות. אני מסכים איתך שהטיעון "אז מה אם אני לא בסדר, אחרים פחות בסדר ממני" הוא ילדותי ומגוחך, אני חושב שהכוונה היתה שעל הפעילים האלה ללמוד קודם מהו אי צדק אמיתי, כפי שמתרחש בסוריה, ובמדינות שונות באפריקה ומזרח אסיה.
אני פשוט מוצא את הטענה של הפרת זכויות אדם בישראל מגוחכת. הייתי ממליץ לפעילי השלום, והאמת גם לישראלים שמפקפקים בכך, לשבת לשיחה עם חניך שלי כרגע משרת ביחידה שאחראית על הקשר של צה"ל עם גופים בינ"ל ברצועת עזה. גם לו היו ספיקות והוא רצה מאוד לשרת בצה"ל אבל לא בשירות צבאי כי זה לא התאים לערכים שלו, והיום הוא מרוצה כי התפקיד שלו יושב מצוין עם הערכים שבהם הוא מאמין. אישית אני מוצא את שביעות הרצון שלו כמשהו שמנחם ומוכיח בעיני את צדקת הדרך של צה"ל וישראל.
כרגיל יש לי אנקדוטה אישית לספר שקשורה גם ליום השואה - כשהדרכתי בקיץ חניכים של תכנית שמעלה צעירים מצפון אמריקה כדי להתגייס לצה"ל נקלעתי לשיחה קשה בעת ביקור ביד ושם עם חניכה שלא הצליחה להסביר לעצמה מה ההבדל בין צה"ל לבין הנאצים. הפחד שלה היה שגם היא תהפוך בצבא לרובוט שרק ממלא אחר פקודות. במקום להיכנס למוזיאון ישבתי איתה וניסיתי להסביר לה מה ההבדל בין צה"ל לבין מכונת המלחמה הגרמנית. מהשיחה הזו יצאתי עם כמה תובנות לגבי השירות שלי ותפקידו של צה"ל באופן כללי. אחת התובנות היא שאני מאוד שמח שיצא לי לשרת במקום שבו לשיקול הדעת שלי היתה משמעות. שיקול הדעת הזה אמנם מוגבל יותר אצל חיילים קרביים אבל לא אצל המפקדים שלהם. בגלל מבנה המערכת בישראל שבו הצבא והפוליטיקה הם למעשה דבר אחד, מפקדי הצבא צריכים לקחת לשיקולם הרבה יותר גורמים מאשר רק השיקול האסטרטגי הקר. יש לזה יתרונות וחסרונות, אבל במקרה של השליטה בשטחים, יש לזה יתרון גדול, מכיוון שצה"ל הוא אכן הריבון ברוב השטח ומבחינה אסטרטגית, כנראה שהיה כדאי לסלק את כל הערבים משם. (אל תבין מזה שזה מה שאני חושב שצריך לעשות). בכל מקרה העירוב של שיקולים נוספים הופכת את הצבא למוסרי יותר, לפחות במעשים אם לא בכוונות. הרי אי אפשר להעלים פשוט את הערבים, ואני לא חושב שהיום יש חייל שהיה מוכן לבצע מעשה כמו רצח עם בהיקף נרחב. כנראה שלחיילים במדינות שכנות לנו אין המגבלות האלה ולכן ישראל, כמכלול של פרטים שהשלם שלו עולה על סך חלקיו, היא אכן יותר מוסרית.
(החניכה הזו אגב התגייסה ואף אמורה לצאת לקצונה בקיץ)
אם אנחנו מעוניינים לטעון שהטענה שישראל מפירה זכויות אדם בשטחים היא מגוחכת, אז זו הטענה ומה שעושים בסוריה, באיראן או בבורמה לא רלוונטי; הוא יהיה רלוונטי רק אם נותנים קריטריון מבחין, שמבהיר למה מה שישראל עושה לגיטימי ומה שהסורים/איראנים/בורמזים עושים לא. אני אגב כנראה הרבה יותר קרוב לעמדתך מאשר לעמדת מפגיני השמאל האירופיים; לא הייתי מרחיק לכת ואומר שישראל לא מפרה זכויות אדם בשטחים, היא כן מפרה, אבל אני חושב שבמקרים רבים הפרה זו מוצדקת, בשל הסכסוך הלאומי בו אנו נמצאים, ובכל מקרה הדרך הטובה והסבירה (במובן של הכי סביר שתקרה) ביותר להגיע למצב בו הפרה זו תפסק היא על ידי הסכם שלום המחלק את הארץ, מטרה שהפגנות כגון אלה רק מרחיקה שכן הן מחזקות את העמדה הסרבנית בקרב חלק מהעם הפלסטיני המקוה להכריע את ישראל ללא שלום.
השבמחקגם האבחנה שלך לגבי צבא העם בישראל משכנעת, אם כי יש כאן חרב פיפיות: גם מלחמת התרבות הישראלית נכנסת לצבא, ומקבלים חיילים שמקבלים גבוי מסביבתם לעשות מעשים הנוגדים את המוסר המקובל דווקא מפני שהוא המוסר המקובל, וככזה "מוסר נוצרי"; וראה תגובת הציבור הדתי לפרשת אייזנר. אבל על זה פוסט בקרוב.
מכל מקום, שני הטיעונים הללו מספקים קריטריון מבחין. בהעדר קריטריון כזה, הטיעון הוא ברמת "המורה, אבל גם דוד מרביץ, למה את צועקת רק עלי?"
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4218796,00.html
מחקזו היתה הכוונה שלי, פחות או יותר מה שהבחור אומר בכתבה.
לגבי קשרי צבא/מדינה - ניצן העירה בחוכמה שמהלך צפייה משותפת בטקס יום השואה הטקסים בחגים הלאומיים הם דוגמא לקשרים כאלה. כולם מנוהליפם על ידי הצבא והמשתתפים העיקריים בהם (מלבד הראשים המדברים) הם חיילים. כלומר פניה של מדינה הם הצבא.
זהו אחד הפוסטים העצובים יותר שקראתי (למרות ובגלל הרבה השגות שיש לי)
השבמחקלא הבנתי אם זו אמורה להיות ביקורת או סתם אבחנה
מחקעל מה שלא היו לי השגות - אבחנה, ועל מה שכן, אותה תחושה.
מחקכשקראתי את הפוסט זה הזכיר את התמונה של ילד מרים ידיים במאה שערים עם טלאי צהוב צמרמורת על ההשוואה.עצוב. (אם כי הדור שחווה את זה יותר מאיתנו , דור שני וכד' ראה את זה בעין הרבה פחות ביקורתית. זה מעניין לדבר איתם למה זה ככה).
ועל ההשגות, בהזדמנות אחרת. זה ארוך יותר.(על מנת שאקבל דירוג גבוה בפירמידה)
סליחה אור , התגובה אמורה להיות על הפוסט הבא- מתנה ליום השואה - התבלבלתי לרגע.
השבמחק