אחת החוויות המתסכלות ביותר במעקב אחר פוליטיקה אמריקאית בעשור האחרון (לפחות, זה הזמן שאני עוקב), במיוחד לאוהד המפלגה הדמוקרטית, הוא התחושה שזה לא כוחות: שהרפובליקאים פשוט טובים יותר בלנהל מערכות בחירות, בלמסגר את הדיון הפוליטי לטובתם, בלתקוף; כשהדמוקרטים מצליחים זה היה בדרך כלל רק אחרי כשלונות רפובליקאים קולוסאליים (ראה: אובמה, 2008). ואפילו ב2008, באהדתי את הילרי קלינטון הצלחתי להיות בצד שהפסיד ושבעיקר נראה כמו מי שמשחק במגרש עקום כנגדו.
והנה החידוש המרענן, לפחות כפי שנראה עד כה, בבחירות 2012: סקירת המצב ביום פרישתו של ריק סנטורום מהפריימריז הרפובליקאים השבוע, ולפיכך יום הפתיחה הרשמי של מערכת הבחירות הכלליות, מראה שנראה שהפעם הדמוקרטים פשוט טובים יותר, והיתרון לתטובתם. האינדקציה המרשימה ביותר לכך היא סקר של ABC וושינגטון פוסט שיצא ביום שני (יום לפני שסנטורום פרש) ובו אובמה מוביל על רומני ב7%, ואף חשוב מכך, אובמה מוביל על רומני בשאלה "על מי אתה סומך יותר בנושא X" בכל הנושאים פרט לכלכלה באופן כללי (שם זה תיקו) ובטיפול בגרעון; זה כולל נושאים שבדרך כלל נחשבו כנושאים טובים לרפובליקאים, כמו מסים, מדיניות חוץ והתמודדות עם טרור. זה כמובן סקר אחד (למרות שגם בממוצע אובמה מוביל - לפי ממוצע הסקרים של real clear politics אובמה מוביל ב4.3%) אבל הנה הסיבות שלי לחזות שבחירות 2012 הולכות לנטות לכיוון הדמוקרטי.
א. קודם כל, והחשוב מכל, נראה שהכלכלה האמריקאית מתאוששת. צריך להזהר בתחזיות האלה כי כבר ב2010 היו סימני התאוששות (שהביאו את הממשל להכריז על הsummer of recovery) שאח"כ התבדו והכלכלה חזרה לקרטע, אבל נראה לפי רוב המשקיפים שאני קורא שהפעם יש סכוי שההתאוששות תמשך - ולו מתוקף חוקי המחזוריות של השוק, כל משבר נגמר מתישהו - ולמרות שיכולת הנשיא להשפיע על הכלכלה הרבה יותר מוגבלת ממה שנדמה, עדיין האמריקאים מטילים את האחריות למצב הכלכלי - לטוב ולרע - על הנשיא. לכן, אגב, אם הכלכלה תחזור לקרוס כל הגורמים שאביא בהמשך יהיו הרבה פחות משמעותיים ואובמה יאבק מאבק קשה כדי להבחר מחדש.
ב. המפלגה הרפובליקאית עשתה מאמץ מאוד מרשים להרוס את הדמוי שלה בקרב הציבור. הרפובליקאים חתכו ימינה בחדות דרמטית כמעט בכל תחום, והגיעו למצב שעמדותיהם ברוב התחומים פשוט במיעוט בציבור: התקציב של פול ראיין, שהוא ההצעה התקציבית המרכזית של המפלגה הרפובליקאית (ושרומני תומך בו) מקצץ באכזריות בתמיכה בעניים ובתוכניות פופולאריות כמו מדיקייר, עמדות שהציבור מתנגד להם; מלחמות התרבות בנושאים כמו הפלות, אמצעי מניעה וכד' - שהדמוקרטים הצליחו למסגר כ"מלחמה בנשים" - הוכיחו את עצמן ככשלון ציבורי (כתבתי על זה כאן); עמדותיהם בנושא מסוי - סירוב להעלות כל מס על כל אחד, גם במקרים קיצוניים כמו "כלל באפט", שבא לסגור עיוות מס שמאפשר למיליונרים לשלם פחות מס ממזכירותיהם אם הרווחים שלהם באו מרווחי הון ולא מרווחי עבודה - זוכים לכתף קרה מהציבור, שמאמין ברוב של כמעט 60% שהבעיה העיקרית בחקיקה הכלכלית היא מסוי לא הוגן ולא רגולציה עודפת (השעיר לעזאזל הקבוע של הרפובליקאים); ולבסוף, קרבות ההשהיה והנסיגה בכל תחום, והסירוב להתפשר עם הממשל בכל נושא (סירוב ששיאו בסאגת תקרת החוב) - אלה אמנם לא נורא השפיעו על מעמדם בציבור (רוב הציבור כן סבור שהדמוקרטים נוטים יותר להתפשר, ומעריך את זה, אבל לא יותר מדי) אלא השפיעו בעיקר על הלך הרוחות בבית הלבן: אובמה ירד מההיבריס שלו, שהניח שעצם בואו לבית הלבן ישנה את המציאות הפוליטית ויפתח עידן חדש של שותפות בין מפלגתית וקומבאיה אחת גדולה, נטש את נסינותיו הארוכים והמייגעים לנסות להגיע לפשרה בנושאים שונים (נסיונות שלמשל האריכו את הדיון על חוק הבריאות, הארכה שסייעה לרפובליקאים לתקוף מספיק את החוק ולהופכו ללא פופולארי בעליל) והחל במאבק פופוליסטי עקבי נגד הרפובליקאים. והמפתיע הוא שהמאבק הזה מצליח, ועל כך בסעיף הבא.
ג. והנקודה השלישית היא שמיט רומני פשוט מצטייר כמועמד מאוד חלש. אולי האינדיקציה הטובה ביותר לכך היא שהרבה רפובליקאים מליגת העל (מושל ניו ג'רזי כריס כריסטי, מושל פולרידה לשעבר, והאח של, ג'ב בוש, הסנטור מפלורידה מרקו רוביו) הבהירו באופן נחרץ (וכזה שנראה אמיתי ולא סתם ההצטנעות המתבקשת משאלות מסוג זה) שהם אינם מעוניינים להבחר למועמדות לסגן נשיא, מה שמעיד על הערכתם שרומני עומד להפסיד. ואפשר לראות כמה תחומים של חולשה:
1. העושר הבלתי נתפס של רומני, וההתיחסויות הקבועות שלו לעושרו, שמציירות אותו כאליטיסט שלא מסוגל להבין את קשייו הכלכליים של האמרקאי הממוצע (זו בדרך כלל האשמה של הרפובליקאים את הדמוקרטים)
2. העובדה שרומני כנראה פשוט שקרן פתולוגי; סטיב בנן עורך רשימה שבועית של שקריו של רומני, האחרונה שבהן כאן; הנקודה היא לא שרומני משקר מדי פעם, את זה עושים כל הפוליטיקאים; הנקודה היא שרומני משקר המון, גם בדברים שמאוד פשוט לתפוס אותו - כמו הטענה שלו שאובמה הכפיל את הגרעון, טענה שקצת קשה ליישב עם המציאות לאור העובדה שהגרעון (כלומר הפער בין הוצאות והכנסות שנתיות של הממשלה) למעשה ירד בתקופת אובמה, וגם החוב (כלומר החוב המצטבר) לא כפול; או בטענה שאובמה מסתיר את תוכניותיו לאחר הבחירות בעוד שהוא (רומני) מבהיר מה הוא מתכוון לקצץ, כשבראיון ברדיו הוא הודה בפירוש שמה שהוא למד מכשלונו במירוץ לסנט נגד טד קנדי בתחילת הקריירה שלו הוא לא להגדיר באופן ספציפי מה הוא עומד לקצץ כי בוחרים לא אוהבים את זה, ואכן אין בשום מקום בתוכניות הכלכליות הגדרות ברורות מה הוא יקצץ; וגם בדברים שטותיים, שאין שום צורך להכנס אליהם בכלל ולהגרר לשקר - כמו העובדה שהוא טען שהוא זוכר את התהלוכה לכבוד חגיגת היובל לתעשיות המכוניות האמריקאית בדטרויט ב1946, שעליה ניצח אביו - זכרון שיכול להיות קצת בעייתי לאור העובדה שרומני טרם נולד אז. (רק לי זה מזכיר ראש ממשלה שזוכר את הכלניות מסתובבות ברחובות ירושלים, רק שהוא נולד אחרי קום המדינה?). שקריו של רומני עוד לא גרמו לו לבעיות עם העיתונות, אבל יתכן שהמצב הזה מתחיל להשתנות.
3. ולבסוף, נראה שפשוט הקמפיין של רומני לא טוב מספיק. ושרומני לומד בדרך הקשה שמה שהספיק כדי להתגבר על שורת מתמודדים מאוד חלשים ובעייתיים בפריימריז (בעיקר על ידי ניצול היתרון הכלכלי האדיר שהיה לרומני על פני כל מתחריו) עלול להיות קשה יותר בליגת העל של תחרות מול אובמה, קמפיין שנראה חזק למדי (לפחות בשלב זה) ובעל משאבים דומים לזה של רומני. והדוגמה הטובה ביותר לכך התרחשה יום לאחר שסנטורום פרש.
הרקע לסאגה הוא העובדה שאוסף יוזמות החקיקה הרפובליקאיות בנושאי נשים, ויכולתם של הדמוקרטים למסגר את הדיון הפוליטי בנושא בתור ה"מלחמה של המפלגה הרפובליקאית בנשים" הביאו לפער אדיר בתמיכה באובמה בין נשים לגברים. באופן מסורתי נשים נוטות לתמוך יותר בדמוקרטים (התופעה הזו מכונה the gender gap). בהערת אגב - זה הפוך מהמצב באירופה, שם דווקא גברים נוטים יותר למוך בשמאל ונשים בימין; השאלה למה יכולה להיות נושא מעניין למסטר. בכל מקרה, המצב היום הוא שהפער הזה פשוט דרמטי. באותו סקר של וושינגטון פוסט התברר שרומני מוביל ב8% בקרב גברים, אובמה מוביל ב19% (!) בקרב נשים (לשם השואה, בבחירות 2000, שהסתיימו בתיקו דה פקטו, בוש הויל על גור ב11% בקרב גברים וגור הוביל על בוש ב11% בקרב נשים; בבחירות 2008, אותם ניצח אובמה ב7%, מקיין הוביל ב1% בקרב גברים ואובמה הוביל ב13% בקרב נשים). אז הקמפיין של רומני החליט לתקוף את הבעיה חזיתית, ובגישת "הכל חוזר עליך ו--- בידך" החלו לפמפם את המסר שדווקא ממשל אובמה הוא זה שמנהל "מלחמה נגד נשים" מכיוון שהמדיניות הכלכלית שלו הביאה לפיטורי נשים יותר מגברים - 93% ממקומות העבודה שאבדו, טען מחנה רומני, היו של נשים (כמובן, שבדיקה של מקורות עצמאיים העלתה שהטענה הזו מבוססת על משחק מניפולטיבי למדי בנתונים). הם אפילו כינסו מסיבת עיתונאים טלפונית (באמצעות שיחת ועידה) כדי לפמפם את המסר. אלא שאז, עיתונאי אחד שאל מה רומני מתכוון לעשות כדי לשנות את תמונת התעסוקה, שלטענתו (של רומני) מעדיפה גברים, והקמפיין התחמק; אבל זה כלום לעומת השאלה הבאה: עיתונאי אחר שאל האם רומני תומך בחוק "לילי לידבקר" - החוק הראשון שאובמה חתם בנשיאותו, ושמבטל בחקיקה ראשית פסיקה של ביהמ"ש העליון שמנעה מנשים לתבוע את מקומות העבודה שלהם על אפליה בשכר. 6 שניות ארוכות של שקט השתררו בשיחה עד שדובר הקמפיין ענה "We'll have to get back to you on that".
אין ספק שזו שאלה מכשילה לרומני: זה חוק מאוד מאוד פופולארי, ואם הוא היה עונה שהוא מתנגד לחוק אז הוא היא מצטייר כמי שתומך באפליית נשים במקום העבודה, אה-לה-מד מן. אבל מאידך, אם הוא תומך בחוק הוא מודה במשתמע שאובמה עשה צעדים שקידמו נשים (בניגדו למסר שאובמה הוא הנלחם את המלחמה כנגד נשים); הוא נוקט עמדה מנוגדת לכל חברי הקונגרס הרפובליקאים פרט לשבעה, שהתנגדו לחוק; והוא מסתבך עם האגף הימני שמאוד מתנגד לחוק (אגב, בטיעונים שיש בהם משהו: הם סבורים שהחוק בעיקר יסייע לעו"ד המתמחים בליטיגציה - קבוצה מהשנואות על בימין האמריקאי - שיחפשו לדפוק את העסקים הגדולים ולא באמת יסייע לנשים). אבל, התמודדות עם שאלות מכשילות הוא מה שמפריד בין קמפיין חובבני למקצועני: מקמפיין מקצועני מצופה שאם הוא מכנס מסיבת עיתונאים בנושא הרקורד של ברק אובמה בענייני נשים, שיהיה מוכן עם תשובה בנושא חוק לדבקר.
ההתמודדות בהמשך היום עם התוצאות היתה גם היא מביכה עבור קמפיין רומני, אבל לא נייגע אתכם בפרטים. גם אי אפשר לזלזל ביכולות הדמוקרטים להכשיל את עצמם, כאשר אחת הפרשיות הדמוקרטיות התבטאה בCNN בהקשר לדיון הזה כנגד אן רומני, אישתו של מיט, שהיא "לא עבדה יום בחייה" - ובכך נתנה סיבה לרפובליקאים להתרעם על הדמוקרטים שמזלזלים בעקרות בית. (חיפשתי ביו טיוב את הקטע מהפרק "20 שעות באמריקה" של הבית הלבן שמתאר בדיוק התרחשות כזו, ולא מצאתי, אז הנה התסריט. לפני שתאשימו אותי במיזוגניה, אני לא באמת מסכים עם הנקודה, אבל הנסיוח מצויין, והעובדה שהרפובליקאים מתעקשים לחקות, אחד לאחד, את הדמיון של ארון סורקין פשוט מדהימה)
ואחרי כל זה, יכול להיות שיש סיבה הרבה יותר פשוטה שהבחירות האלה נראות לי נוטות יותר לטובת הדמוקרטים: מאז 2000, אז התחלתי לעקוב, ועד לפני כשנתיים הכלי המרכזי שלי לחדשות מתוך ארה"ב היה פוקס ניוז. בשנתיים האחרונות התנקתי מהכבלים והתחלתי למלא את הreader שלי בבלוגים פוליטיים, בעיקר מהצד השמאלי של המפה. סגירות קוגניטיבית כבר אמרנו?
ועדיין to put my money where my mouth is, אני מהמר מעכשיו: אובמה יזכה בבחירות האלה כמו ב2008, בערך ב7%, עם פחות או יותר אותן מדינות.אולי ללא אידיאנה.
(זה לא שיש לי הרבה רקורד לסכן, כבר ראינו מה שוות החזיות שלי. מאידך, אם התחזית הזו תתגשם, אז אני יכול להתגאות שחיזיתי את המהלך הגדול של העניינים, מגובה 30,000 רגל, כבר לפני שנה וחצי).
והנה החידוש המרענן, לפחות כפי שנראה עד כה, בבחירות 2012: סקירת המצב ביום פרישתו של ריק סנטורום מהפריימריז הרפובליקאים השבוע, ולפיכך יום הפתיחה הרשמי של מערכת הבחירות הכלליות, מראה שנראה שהפעם הדמוקרטים פשוט טובים יותר, והיתרון לתטובתם. האינדקציה המרשימה ביותר לכך היא סקר של ABC וושינגטון פוסט שיצא ביום שני (יום לפני שסנטורום פרש) ובו אובמה מוביל על רומני ב7%, ואף חשוב מכך, אובמה מוביל על רומני בשאלה "על מי אתה סומך יותר בנושא X" בכל הנושאים פרט לכלכלה באופן כללי (שם זה תיקו) ובטיפול בגרעון; זה כולל נושאים שבדרך כלל נחשבו כנושאים טובים לרפובליקאים, כמו מסים, מדיניות חוץ והתמודדות עם טרור. זה כמובן סקר אחד (למרות שגם בממוצע אובמה מוביל - לפי ממוצע הסקרים של real clear politics אובמה מוביל ב4.3%) אבל הנה הסיבות שלי לחזות שבחירות 2012 הולכות לנטות לכיוון הדמוקרטי.
א. קודם כל, והחשוב מכל, נראה שהכלכלה האמריקאית מתאוששת. צריך להזהר בתחזיות האלה כי כבר ב2010 היו סימני התאוששות (שהביאו את הממשל להכריז על הsummer of recovery) שאח"כ התבדו והכלכלה חזרה לקרטע, אבל נראה לפי רוב המשקיפים שאני קורא שהפעם יש סכוי שההתאוששות תמשך - ולו מתוקף חוקי המחזוריות של השוק, כל משבר נגמר מתישהו - ולמרות שיכולת הנשיא להשפיע על הכלכלה הרבה יותר מוגבלת ממה שנדמה, עדיין האמריקאים מטילים את האחריות למצב הכלכלי - לטוב ולרע - על הנשיא. לכן, אגב, אם הכלכלה תחזור לקרוס כל הגורמים שאביא בהמשך יהיו הרבה פחות משמעותיים ואובמה יאבק מאבק קשה כדי להבחר מחדש.
ב. המפלגה הרפובליקאית עשתה מאמץ מאוד מרשים להרוס את הדמוי שלה בקרב הציבור. הרפובליקאים חתכו ימינה בחדות דרמטית כמעט בכל תחום, והגיעו למצב שעמדותיהם ברוב התחומים פשוט במיעוט בציבור: התקציב של פול ראיין, שהוא ההצעה התקציבית המרכזית של המפלגה הרפובליקאית (ושרומני תומך בו) מקצץ באכזריות בתמיכה בעניים ובתוכניות פופולאריות כמו מדיקייר, עמדות שהציבור מתנגד להם; מלחמות התרבות בנושאים כמו הפלות, אמצעי מניעה וכד' - שהדמוקרטים הצליחו למסגר כ"מלחמה בנשים" - הוכיחו את עצמן ככשלון ציבורי (כתבתי על זה כאן); עמדותיהם בנושא מסוי - סירוב להעלות כל מס על כל אחד, גם במקרים קיצוניים כמו "כלל באפט", שבא לסגור עיוות מס שמאפשר למיליונרים לשלם פחות מס ממזכירותיהם אם הרווחים שלהם באו מרווחי הון ולא מרווחי עבודה - זוכים לכתף קרה מהציבור, שמאמין ברוב של כמעט 60% שהבעיה העיקרית בחקיקה הכלכלית היא מסוי לא הוגן ולא רגולציה עודפת (השעיר לעזאזל הקבוע של הרפובליקאים); ולבסוף, קרבות ההשהיה והנסיגה בכל תחום, והסירוב להתפשר עם הממשל בכל נושא (סירוב ששיאו בסאגת תקרת החוב) - אלה אמנם לא נורא השפיעו על מעמדם בציבור (רוב הציבור כן סבור שהדמוקרטים נוטים יותר להתפשר, ומעריך את זה, אבל לא יותר מדי) אלא השפיעו בעיקר על הלך הרוחות בבית הלבן: אובמה ירד מההיבריס שלו, שהניח שעצם בואו לבית הלבן ישנה את המציאות הפוליטית ויפתח עידן חדש של שותפות בין מפלגתית וקומבאיה אחת גדולה, נטש את נסינותיו הארוכים והמייגעים לנסות להגיע לפשרה בנושאים שונים (נסיונות שלמשל האריכו את הדיון על חוק הבריאות, הארכה שסייעה לרפובליקאים לתקוף מספיק את החוק ולהופכו ללא פופולארי בעליל) והחל במאבק פופוליסטי עקבי נגד הרפובליקאים. והמפתיע הוא שהמאבק הזה מצליח, ועל כך בסעיף הבא.
ג. והנקודה השלישית היא שמיט רומני פשוט מצטייר כמועמד מאוד חלש. אולי האינדיקציה הטובה ביותר לכך היא שהרבה רפובליקאים מליגת העל (מושל ניו ג'רזי כריס כריסטי, מושל פולרידה לשעבר, והאח של, ג'ב בוש, הסנטור מפלורידה מרקו רוביו) הבהירו באופן נחרץ (וכזה שנראה אמיתי ולא סתם ההצטנעות המתבקשת משאלות מסוג זה) שהם אינם מעוניינים להבחר למועמדות לסגן נשיא, מה שמעיד על הערכתם שרומני עומד להפסיד. ואפשר לראות כמה תחומים של חולשה:
1. העושר הבלתי נתפס של רומני, וההתיחסויות הקבועות שלו לעושרו, שמציירות אותו כאליטיסט שלא מסוגל להבין את קשייו הכלכליים של האמרקאי הממוצע (זו בדרך כלל האשמה של הרפובליקאים את הדמוקרטים)
2. העובדה שרומני כנראה פשוט שקרן פתולוגי; סטיב בנן עורך רשימה שבועית של שקריו של רומני, האחרונה שבהן כאן; הנקודה היא לא שרומני משקר מדי פעם, את זה עושים כל הפוליטיקאים; הנקודה היא שרומני משקר המון, גם בדברים שמאוד פשוט לתפוס אותו - כמו הטענה שלו שאובמה הכפיל את הגרעון, טענה שקצת קשה ליישב עם המציאות לאור העובדה שהגרעון (כלומר הפער בין הוצאות והכנסות שנתיות של הממשלה) למעשה ירד בתקופת אובמה, וגם החוב (כלומר החוב המצטבר) לא כפול; או בטענה שאובמה מסתיר את תוכניותיו לאחר הבחירות בעוד שהוא (רומני) מבהיר מה הוא מתכוון לקצץ, כשבראיון ברדיו הוא הודה בפירוש שמה שהוא למד מכשלונו במירוץ לסנט נגד טד קנדי בתחילת הקריירה שלו הוא לא להגדיר באופן ספציפי מה הוא עומד לקצץ כי בוחרים לא אוהבים את זה, ואכן אין בשום מקום בתוכניות הכלכליות הגדרות ברורות מה הוא יקצץ; וגם בדברים שטותיים, שאין שום צורך להכנס אליהם בכלל ולהגרר לשקר - כמו העובדה שהוא טען שהוא זוכר את התהלוכה לכבוד חגיגת היובל לתעשיות המכוניות האמריקאית בדטרויט ב1946, שעליה ניצח אביו - זכרון שיכול להיות קצת בעייתי לאור העובדה שרומני טרם נולד אז. (רק לי זה מזכיר ראש ממשלה שזוכר את הכלניות מסתובבות ברחובות ירושלים, רק שהוא נולד אחרי קום המדינה?). שקריו של רומני עוד לא גרמו לו לבעיות עם העיתונות, אבל יתכן שהמצב הזה מתחיל להשתנות.
3. ולבסוף, נראה שפשוט הקמפיין של רומני לא טוב מספיק. ושרומני לומד בדרך הקשה שמה שהספיק כדי להתגבר על שורת מתמודדים מאוד חלשים ובעייתיים בפריימריז (בעיקר על ידי ניצול היתרון הכלכלי האדיר שהיה לרומני על פני כל מתחריו) עלול להיות קשה יותר בליגת העל של תחרות מול אובמה, קמפיין שנראה חזק למדי (לפחות בשלב זה) ובעל משאבים דומים לזה של רומני. והדוגמה הטובה ביותר לכך התרחשה יום לאחר שסנטורום פרש.
הרקע לסאגה הוא העובדה שאוסף יוזמות החקיקה הרפובליקאיות בנושאי נשים, ויכולתם של הדמוקרטים למסגר את הדיון הפוליטי בנושא בתור ה"מלחמה של המפלגה הרפובליקאית בנשים" הביאו לפער אדיר בתמיכה באובמה בין נשים לגברים. באופן מסורתי נשים נוטות לתמוך יותר בדמוקרטים (התופעה הזו מכונה the gender gap). בהערת אגב - זה הפוך מהמצב באירופה, שם דווקא גברים נוטים יותר למוך בשמאל ונשים בימין; השאלה למה יכולה להיות נושא מעניין למסטר. בכל מקרה, המצב היום הוא שהפער הזה פשוט דרמטי. באותו סקר של וושינגטון פוסט התברר שרומני מוביל ב8% בקרב גברים, אובמה מוביל ב19% (!) בקרב נשים (לשם השואה, בבחירות 2000, שהסתיימו בתיקו דה פקטו, בוש הויל על גור ב11% בקרב גברים וגור הוביל על בוש ב11% בקרב נשים; בבחירות 2008, אותם ניצח אובמה ב7%, מקיין הוביל ב1% בקרב גברים ואובמה הוביל ב13% בקרב נשים). אז הקמפיין של רומני החליט לתקוף את הבעיה חזיתית, ובגישת "הכל חוזר עליך ו--- בידך" החלו לפמפם את המסר שדווקא ממשל אובמה הוא זה שמנהל "מלחמה נגד נשים" מכיוון שהמדיניות הכלכלית שלו הביאה לפיטורי נשים יותר מגברים - 93% ממקומות העבודה שאבדו, טען מחנה רומני, היו של נשים (כמובן, שבדיקה של מקורות עצמאיים העלתה שהטענה הזו מבוססת על משחק מניפולטיבי למדי בנתונים). הם אפילו כינסו מסיבת עיתונאים טלפונית (באמצעות שיחת ועידה) כדי לפמפם את המסר. אלא שאז, עיתונאי אחד שאל מה רומני מתכוון לעשות כדי לשנות את תמונת התעסוקה, שלטענתו (של רומני) מעדיפה גברים, והקמפיין התחמק; אבל זה כלום לעומת השאלה הבאה: עיתונאי אחר שאל האם רומני תומך בחוק "לילי לידבקר" - החוק הראשון שאובמה חתם בנשיאותו, ושמבטל בחקיקה ראשית פסיקה של ביהמ"ש העליון שמנעה מנשים לתבוע את מקומות העבודה שלהם על אפליה בשכר. 6 שניות ארוכות של שקט השתררו בשיחה עד שדובר הקמפיין ענה "We'll have to get back to you on that".
אין ספק שזו שאלה מכשילה לרומני: זה חוק מאוד מאוד פופולארי, ואם הוא היה עונה שהוא מתנגד לחוק אז הוא היא מצטייר כמי שתומך באפליית נשים במקום העבודה, אה-לה-מד מן. אבל מאידך, אם הוא תומך בחוק הוא מודה במשתמע שאובמה עשה צעדים שקידמו נשים (בניגדו למסר שאובמה הוא הנלחם את המלחמה כנגד נשים); הוא נוקט עמדה מנוגדת לכל חברי הקונגרס הרפובליקאים פרט לשבעה, שהתנגדו לחוק; והוא מסתבך עם האגף הימני שמאוד מתנגד לחוק (אגב, בטיעונים שיש בהם משהו: הם סבורים שהחוק בעיקר יסייע לעו"ד המתמחים בליטיגציה - קבוצה מהשנואות על בימין האמריקאי - שיחפשו לדפוק את העסקים הגדולים ולא באמת יסייע לנשים). אבל, התמודדות עם שאלות מכשילות הוא מה שמפריד בין קמפיין חובבני למקצועני: מקמפיין מקצועני מצופה שאם הוא מכנס מסיבת עיתונאים בנושא הרקורד של ברק אובמה בענייני נשים, שיהיה מוכן עם תשובה בנושא חוק לדבקר.
ההתמודדות בהמשך היום עם התוצאות היתה גם היא מביכה עבור קמפיין רומני, אבל לא נייגע אתכם בפרטים. גם אי אפשר לזלזל ביכולות הדמוקרטים להכשיל את עצמם, כאשר אחת הפרשיות הדמוקרטיות התבטאה בCNN בהקשר לדיון הזה כנגד אן רומני, אישתו של מיט, שהיא "לא עבדה יום בחייה" - ובכך נתנה סיבה לרפובליקאים להתרעם על הדמוקרטים שמזלזלים בעקרות בית. (חיפשתי ביו טיוב את הקטע מהפרק "20 שעות באמריקה" של הבית הלבן שמתאר בדיוק התרחשות כזו, ולא מצאתי, אז הנה התסריט. לפני שתאשימו אותי במיזוגניה, אני לא באמת מסכים עם הנקודה, אבל הנסיוח מצויין, והעובדה שהרפובליקאים מתעקשים לחקות, אחד לאחד, את הדמיון של ארון סורקין פשוט מדהימה)
ואחרי כל זה, יכול להיות שיש סיבה הרבה יותר פשוטה שהבחירות האלה נראות לי נוטות יותר לטובת הדמוקרטים: מאז 2000, אז התחלתי לעקוב, ועד לפני כשנתיים הכלי המרכזי שלי לחדשות מתוך ארה"ב היה פוקס ניוז. בשנתיים האחרונות התנקתי מהכבלים והתחלתי למלא את הreader שלי בבלוגים פוליטיים, בעיקר מהצד השמאלי של המפה. סגירות קוגניטיבית כבר אמרנו?
ועדיין to put my money where my mouth is, אני מהמר מעכשיו: אובמה יזכה בבחירות האלה כמו ב2008, בערך ב7%, עם פחות או יותר אותן מדינות.אולי ללא אידיאנה.
(זה לא שיש לי הרבה רקורד לסכן, כבר ראינו מה שוות החזיות שלי. מאידך, אם התחזית הזו תתגשם, אז אני יכול להתגאות שחיזיתי את המהלך הגדול של העניינים, מגובה 30,000 רגל, כבר לפני שנה וחצי).
שאלה - כאשר אתה מצטט סקרים, האם אלו סקרים ארציים?
השבמחקאני שואל כיוון שעד כמה שאני מבין את שיטת הבחירות האמריקאית, הדעות של תושבי טקסס או קליפורניה לא ממש משמעותיות לאור העובדה שהמרוץ בהם נגמר עוד לפני שהתחיל. משנה, למשל, מה חושבים באוהיו או בפלורידה - ואולי מערך השיקולים שלהם שונה ממה שמראים סקרים ארציים.
כן, הסקרים האלה הם ארציים.
מחקאם המירוץ הוא צמוד, אז אתה צודק, אין הרבה משמעות לסקר ארצי וצריך לבדוק את המצב במדינות המתנדנדות. אבל כאשר יש פער משמעותי (נגיד, 5% או יותר) זה כמעט תמיד אומר שגם במדינות המתנדנדות מוביל מי שמוביל בסקר הארצי (בבחינת The rising tide raises alll boats).
כמובן, צריך לקחת בערבון מוגבל כל סקר כל כך הרבה זמן לפני הבחירות; אבל כאינדיקציה, יש לפער של 7% משמעות.