לפני כשנה וחצי שמעתי ערב עיון באונ' ת"א לזכרו של וולטר גראב, מייסד המכון להסטוריה גרמנית באוניברסיטה, שנושאו "לכתוב הסטוריה גרמנית בישראל" (מעניין, שמכל תחומי ההסטוריה הלא יהודית, דווקא הסטוריה גרמנית היא מהתחומים הכי חזקים באוניברסיטאות ישראליות). בין השאר, פרופ' משה צוקרמן ציין שגראב (שכולם ציינו שהתחיל את הקריירה שלו כסוחר כובעים) אהב "להבריש כנגד כיוון השערות של ההסטוריה", כלומר להאיר את המקומות בהם הכיוון שההסטוריה פנתה אליו לא היה דווקא הכרחי - למשל, את הגורמים שהביאו לאפשרות סבירה ביותר שגרמניה היתה נהפכת דווקא למדינה הסוציאליסטית הראשונה באירופה ולא לנאצית.
מכל מקום, עיקר הערב היה על יחסיהם של היסטוריונים ישראלים לגרמניה, והרוח העולה מרוב ההרצאות היתה של חלוקה דורית: דור המייסדים של ההסטוריה הגרמנית בארץ - למשל של גראב - התעלם לחלוטין מהשואה, היא היתה חור שחור, כואב מדי, עבורו; הדור הזה היה מוכן לדון לכל המאוחר בביסמרק. הדור השני - של שולמית וולקוב, משה צימרמן וחבריהם - היה דור שנמשך לתחום דווקא בגלל השואה, ולכן בעצם עסק בה באובססיביות; גם כאשר דנו בהסטוריה גרמנית שאיננה קרובה בזמן לאמצע המאה ה20, המבט היה תמיד אל הסוף הנורא והבלתי נמנע של הנאציזם. הדור השלישי, שיוצא כעת (נניח, בועז נוימן הוא מייצג שלו) מתיחס בצורה הרבה יותר "נורמלית" להסטוריה גרמנית, במידה מסויימת כהסטוריה של כל מדינה אחרת.
בשלב השאלות, אחת הדוקטורנטיות בקהל שאלה האם הם לא רואים אפשרות שהדור השלישי - או שלישי-רביעי - כותב הסטוריה של הנאציזם במידה מסויימת של הזדהות עם מבצעיה (כלומר, עם הנאצים). במבט לאחור אני אפילו לא חושב שהיא ניסתה לשאול בפרובוקציה, אלא יותר מתוך ראיה של הדור הזה כדור שרגיל להיות חברת הרוב, ושכנראה לפחות חלקו מוצא את עצמו מתנגד במידה משתנה של נחרצות למדיניות הממשלה שלו, ולכן שואל את עצמו מה הוא היה עושה אם הוא היה ליברל גרמני של שנות ה30. מכל מקום, צוקרמן פנה לענות, והתפיסה שישראלים יזדהו עם הנאצים היתה כל כך לא מובנת לו - אחרי הכל, הוא יליד 49, דור שני לנצולי שואה שהשואה, סביר להניח, היתה הרבה יותר נוכחת בחייו מאשר בחיי ישראלי בן 30 בימנו - שהוא בהתחלה לא הבין שלכך מתכוונת השואלת. כשהבין, הפטיר: "מזדהים עם הנאצים? נו, זה באמת להבריש כנגד כיוון השערות של ההסטוריה".
לא שהיו חסרים מי שיעשו את ההשוואה הפרובוקטיבית: אחרי הכל, משה צימרמן היה אחד המרצים והוא לא יכול להעביר הרצאה מבלי להשוות את ישראל לגרמניה של שנות ה30. הוא גם לא חדש בזה, ישעיהו ליבוביץ' עשה את ההשואה הזו לפני שנים (אחת הנקודות שבגללה אישית אני מסרב לקבל אותו כאורים ותומים). אבל תמיד העמדה הזו באה מעמדה מאשימה: תראו, ישראלים, הפכתם לנאצים. מעודי לא חשבתי שנראה ישראלי שמשוה את עצמו לנאצי וגאה בזה.
עד ששלח לי מיכאל היום את המאמר המזוויע הבא, של רבקה שמעון, על פרשת אייזנר. ובקצרה, המאמר אומר: איזה יופי של מתנה נתן לנו אייזנר ליום השואה. הוא הראה שאנחנו לא רק קורבנות, אנחנו יכולים להיות גם נאצים. ברוך ה'. אין טיפה של ציניות בתיאור הזה, היא באמת שמחה בהשוואה.
אני לא יודע מי זו הרבקה שמעון הזו. חיפוש גוגל פשוט מראה שהיא מדריכת כלות שכותבת לא מעט פובליצסטיקה באתרים הדתיים. אפשר לומר שהיא שולית, אולי לא; עדיין זו כתבה שעלתה באתר דתי מרכזי למדי, ככתבה שגרתית. אתר כיפה מכריז, שהעמדה: "אנחנו נאצים ואנחנו גאים בזה" מקובלת עליו.
התגובה הראשונה שלי היתה באמת ובתמים של זעזוע. אני חושב שהייתי חוזר בתשובה רק כדי להוריד שוב את הכיפה. אבל אחרי קצת מחשבה, זה סוף - מזוויע אולי - של תהליך שאנחנו רואים כבר זמן. אני חושב שכתבתי מתישהו אבל אני לא מוצא את הפוסט, על התיאוריה של תומר פרסיקו על כך שבניגוד למצב הטרום מודרני, בו המוסר הטבעי והאוניברסלי היה חלק משמירת הלכה, בעולם המודרני המוסר האוניברסלי הפך - באופן טאוטולוגי משהו - לאוניברסלי ולכן כדי לבדל עצמה האורתודוקסיה נאלצת להתהדר במצוות הטקסיות, הלא רציונאליות; לכן "להיות דתי" מתבטא לא בלא לרצוח אלא בלשמור כשרות ושבת; ככה אפשר לומר על יגאל עמיר שהוא דתי. אלא שהענף החרד"לי-קוקניקי של הציבור הדתי עשה עוד פניה חדה בתהליך הזה: האורתודוקסיה עבורו לא רק מתגדרת באיזורים שהם מחוץ למוסר האוניברסלי, אלא היא מקדשת את מה שהמוסר האוניברסלי מתנגד לו. המוסר האוניברסלי הוא מוסר "נוצרי", והגיע הזמן שאנחנו ניפטר מתסביכי הגלות ונחזור למוסר היהודי האותנטי, בו אנחנו לא רק מוכים אלא גם מכים. תמשיכו את ההגיון הזה עד סופו, ותגיעו למסקנה שאם המוסר הנוצרי הרכרוכי מגנה את הנאציזם, אשרינו מה טוב חלקנו שאנחנו סוף סוף יכולים להיות נאצים, ולא רק קורבנות. אחרי כל הפסקים של זלמן מלמד ושמואל אליהו וחבריהם, הגאוה של רבקה שמעון בהשואה לא צריכה להפתיע אותי. We should have seen it coming.
אז נשאר לי רק לסיים עם ציטוט מהכוזרי, א; קי"ג-קט"ו, האסוציאציה הראשונה שעלתה לי בראש כשקראתי את המאמר:
ולמען הסר ספק: אני אישית חושב שכל מחשבה להשוואה בין אייזנר לנאצים מגוחכת והיא עלבון לזכר השואה. זה מעשה חמור, אבל בינו לבין נאציזם פעורה תהום עמוקה. הזעזוע שלי הוא שהעובדה ששמעון לא רק שמשווה, אלא גאה בהשוואה.
מכל מקום, עיקר הערב היה על יחסיהם של היסטוריונים ישראלים לגרמניה, והרוח העולה מרוב ההרצאות היתה של חלוקה דורית: דור המייסדים של ההסטוריה הגרמנית בארץ - למשל של גראב - התעלם לחלוטין מהשואה, היא היתה חור שחור, כואב מדי, עבורו; הדור הזה היה מוכן לדון לכל המאוחר בביסמרק. הדור השני - של שולמית וולקוב, משה צימרמן וחבריהם - היה דור שנמשך לתחום דווקא בגלל השואה, ולכן בעצם עסק בה באובססיביות; גם כאשר דנו בהסטוריה גרמנית שאיננה קרובה בזמן לאמצע המאה ה20, המבט היה תמיד אל הסוף הנורא והבלתי נמנע של הנאציזם. הדור השלישי, שיוצא כעת (נניח, בועז נוימן הוא מייצג שלו) מתיחס בצורה הרבה יותר "נורמלית" להסטוריה גרמנית, במידה מסויימת כהסטוריה של כל מדינה אחרת.
בשלב השאלות, אחת הדוקטורנטיות בקהל שאלה האם הם לא רואים אפשרות שהדור השלישי - או שלישי-רביעי - כותב הסטוריה של הנאציזם במידה מסויימת של הזדהות עם מבצעיה (כלומר, עם הנאצים). במבט לאחור אני אפילו לא חושב שהיא ניסתה לשאול בפרובוקציה, אלא יותר מתוך ראיה של הדור הזה כדור שרגיל להיות חברת הרוב, ושכנראה לפחות חלקו מוצא את עצמו מתנגד במידה משתנה של נחרצות למדיניות הממשלה שלו, ולכן שואל את עצמו מה הוא היה עושה אם הוא היה ליברל גרמני של שנות ה30. מכל מקום, צוקרמן פנה לענות, והתפיסה שישראלים יזדהו עם הנאצים היתה כל כך לא מובנת לו - אחרי הכל, הוא יליד 49, דור שני לנצולי שואה שהשואה, סביר להניח, היתה הרבה יותר נוכחת בחייו מאשר בחיי ישראלי בן 30 בימנו - שהוא בהתחלה לא הבין שלכך מתכוונת השואלת. כשהבין, הפטיר: "מזדהים עם הנאצים? נו, זה באמת להבריש כנגד כיוון השערות של ההסטוריה".
לא שהיו חסרים מי שיעשו את ההשוואה הפרובוקטיבית: אחרי הכל, משה צימרמן היה אחד המרצים והוא לא יכול להעביר הרצאה מבלי להשוות את ישראל לגרמניה של שנות ה30. הוא גם לא חדש בזה, ישעיהו ליבוביץ' עשה את ההשואה הזו לפני שנים (אחת הנקודות שבגללה אישית אני מסרב לקבל אותו כאורים ותומים). אבל תמיד העמדה הזו באה מעמדה מאשימה: תראו, ישראלים, הפכתם לנאצים. מעודי לא חשבתי שנראה ישראלי שמשוה את עצמו לנאצי וגאה בזה.
עד ששלח לי מיכאל היום את המאמר המזוויע הבא, של רבקה שמעון, על פרשת אייזנר. ובקצרה, המאמר אומר: איזה יופי של מתנה נתן לנו אייזנר ליום השואה. הוא הראה שאנחנו לא רק קורבנות, אנחנו יכולים להיות גם נאצים. ברוך ה'. אין טיפה של ציניות בתיאור הזה, היא באמת שמחה בהשוואה.
אני לא יודע מי זו הרבקה שמעון הזו. חיפוש גוגל פשוט מראה שהיא מדריכת כלות שכותבת לא מעט פובליצסטיקה באתרים הדתיים. אפשר לומר שהיא שולית, אולי לא; עדיין זו כתבה שעלתה באתר דתי מרכזי למדי, ככתבה שגרתית. אתר כיפה מכריז, שהעמדה: "אנחנו נאצים ואנחנו גאים בזה" מקובלת עליו.
התגובה הראשונה שלי היתה באמת ובתמים של זעזוע. אני חושב שהייתי חוזר בתשובה רק כדי להוריד שוב את הכיפה. אבל אחרי קצת מחשבה, זה סוף - מזוויע אולי - של תהליך שאנחנו רואים כבר זמן. אני חושב שכתבתי מתישהו אבל אני לא מוצא את הפוסט, על התיאוריה של תומר פרסיקו על כך שבניגוד למצב הטרום מודרני, בו המוסר הטבעי והאוניברסלי היה חלק משמירת הלכה, בעולם המודרני המוסר האוניברסלי הפך - באופן טאוטולוגי משהו - לאוניברסלי ולכן כדי לבדל עצמה האורתודוקסיה נאלצת להתהדר במצוות הטקסיות, הלא רציונאליות; לכן "להיות דתי" מתבטא לא בלא לרצוח אלא בלשמור כשרות ושבת; ככה אפשר לומר על יגאל עמיר שהוא דתי. אלא שהענף החרד"לי-קוקניקי של הציבור הדתי עשה עוד פניה חדה בתהליך הזה: האורתודוקסיה עבורו לא רק מתגדרת באיזורים שהם מחוץ למוסר האוניברסלי, אלא היא מקדשת את מה שהמוסר האוניברסלי מתנגד לו. המוסר האוניברסלי הוא מוסר "נוצרי", והגיע הזמן שאנחנו ניפטר מתסביכי הגלות ונחזור למוסר היהודי האותנטי, בו אנחנו לא רק מוכים אלא גם מכים. תמשיכו את ההגיון הזה עד סופו, ותגיעו למסקנה שאם המוסר הנוצרי הרכרוכי מגנה את הנאציזם, אשרינו מה טוב חלקנו שאנחנו סוף סוף יכולים להיות נאצים, ולא רק קורבנות. אחרי כל הפסקים של זלמן מלמד ושמואל אליהו וחבריהם, הגאוה של רבקה שמעון בהשואה לא צריכה להפתיע אותי. We should have seen it coming.
אז נשאר לי רק לסיים עם ציטוט מהכוזרי, א; קי"ג-קט"ו, האסוציאציה הראשונה שעלתה לי בראש כשקראתי את המאמר:
אמר החבר: רואה אני כי אתה מגנה אותנו על גלותנו ועל רוע מצבנו. האין טובי אנשי הדתות מתפארים בכמו אלה? כך, אין הנוצרים מתגאים כי אם במי שאמר "האיש אשר הכך בלחי ימינך הושט לו לחי שמאלך, ואשר אחז בטליתך תן לו גם את חלוקך!" ומאות בשנים באו עליו ועל בני עדתו וכן על כל ההולכים אחריו בוז ויסורים והרג, עד שעלו לגדולה נפלאה, ובאלה מתפארים כעת כל בני דתם. וכדבר הזה קרה גם למיסד דת האיסלאם ולחבריו עד אשר נתעלו וגברו - אכן רק בהם יתפארו בני דתם וישתבחו, לא באותם מלכים אשר גדל שמם ופרצה מלכותם ונפלאו מרכבותיהם. אף אנחנו יחסנו אל האלוה במצבנו היום קרוב יותר מאשר אלו היתה לנו גדולה בעולם הזה.(הציטוט מתרגום אבן שמואל, פרט לכך שהוא שינה את המקור "וקלטתם" ל"תהרגו אף אתם בשונאיכם". אני החזרתי למקור. משום מה המשפט האחרון זכור לי כ"הובשתני מלך כוזר, גילית מקום חרפתי" אבל לא מצאתי שום מקום שמתרגם כך. רן הזכיר לי בזמנו שההתיחסות של החבר לכך שמלך כוזר בייש אותו נמצאת דווקא במקום אחר בספר, בו מלך כוזר שואל אותו מדוע לא עלה לארץ ישראל, אז כנראה שעירבתי בין הדברים).
אמר הכוזרי:כך היה אמנם הדבר, אילו היתה ענותכם דבר אשר בחרתם בו, אבל היא אינה כי אם דבר שבהכרח, וכאשר תשיג ידכם תהרגו אף אתם.
אמר החבר: מצאתי מקום כאבי, מלך הכוזרים!...
ולמען הסר ספק: אני אישית חושב שכל מחשבה להשוואה בין אייזנר לנאצים מגוחכת והיא עלבון לזכר השואה. זה מעשה חמור, אבל בינו לבין נאציזם פעורה תהום עמוקה. הזעזוע שלי הוא שהעובדה ששמעון לא רק שמשווה, אלא גאה בהשוואה.
תודה, אור, זה היה רהוט ומחכים כרגיל. את טורה של האדמו"רית שמעון כבר גיליתי בכוחות עצמי (אל תשאל..) לפני כן, ונזעזעתי על חרפת טמטומו שאין כדוגמתה. לפחות שם, להבדיל מאשר בבימות אחרות שעסקו בכתבות על תקרית אייזנר, לא נמצאה תמיכה גורפת באלימות אצל הטוקבקים.
השבמחקתיקון : "מצאת מקום כאבי", לא מצאתי.
מחק