ברגע האחרון - למעשה, קצת אחרי הרגע האחרון כי למעשה כבר עברנו את הצוק הפיסקלי ועוד אין חוק - התגבשה עסקה בין מנהיגי הסנאט והבית הלבן. המסים על העשירים אכן יעלו חזרה לרמתם מימי קלינטון - אם כי ההגדרה לעשירים היא מצומצמת ממה שהדמוקרטים היו רוצים. שיעורי המס הן לעניים והן לעשירים יקובעו ולא ישארו שוב רק ל10 שנים; רוב שאר הטבות המס גם כן יתקבעו. הקיצוצים האוטומטיים בתקציב נדחו בחודשיים. שאר הנושאים - תקרת החוב, עוד חבילת תמריצים - לא נכנסו לעסקה.
יש כאן הישג לדמוקרטים - שיעורי המס עלו באופן משמעותי למדי על העשירים לראשונה מאז ימי בוש האב, מבלי שנכנסו קיצוצים בתוכניות הרווחה, כפי שהרפובליקאים רוצים. מאידך, הם איבדו את אמצעי המינוף העיקרי שלהם, כאשר הצבעה על תקרת החוב מחכה מעבר לפינה בעוד כמה חודשים. כאן עולה השאלה מה יקרה אז. הממשל החליט באופן גורף שהוא לא נושא ונותן יותר על תקרת החוב, ואם הקונגרס לא יעלה אותה זה יהיה על אחריותו. מאידך, ממשל אובמה כבר הכריז הכרזות גורפות בתחילת מו"מ והתקפל מאוחר יותר (גם בתחילת המו"מ הזה הוא הכריז שהוא לא יתפשר על העלאת מסים לכל מי שמרויח מעל 250,000$ לשנה, ובסוף הרף הוא 400,000$).
עכשיו יש את העניין הקטן של להעביר את הפשרה הזו בשני בתי המחוקקים. בסנט כנראה לא תהיה בעיה, אחרי הכל זו הסכמה בין ראשי הסנט. בבית הנבחרים זה כבר פחות ברור, שכן ננסי פלוסי - שתומכת בעסקה - יכולה להביא את הקולות הדמוקרטים אבל אף אחד לא יכול להאמין לאיזושהי יכולת של ג'ון ביינר ביחס למחוקקים הרפובליקאים, כפי שראינו בפיאסקו plan B לפני שבועיים. עם זאת, רוב הפרשנים מעריכים שההצעה תעבור גם בבית הנבחרים בעוד כמה ימים. בכל מקרה, שני דברים ברורים עומדים להחוור כאן ביחס לבית הנבחרים:
א. לראשונה מאז הרפובליקאים זכו לרוב ההית ב1995, הם עומדים לשבור את הכלל שקבע דניס הסטררד, ולפיו יו"ר בית הנבחרים הרפובליקאי לא מעלה להצבעה הצעה שיכולה לעבור את הבית אבל מבלי שרוב הרפובליקאים תומכים בה (מה שנקרא majority of the majority rule).
ב. די בבירור בית הנבחרים הפך להיות גורם לא רלוונטי בגיבוש מדיניות. פורמלית, הוא עדיין יכול לסרב ולא להעביר את החוק, אבל למעשה זה לא ממש ריאלי, לא אחרי שהסנט יאשר אותה ברוב דו-מפלגתי גדול, ומבלי שבית הנבחרים עצמו הצליח להביא איזושהי הצעה לשולחן. התוצאה היא שמעתה לא ישאו ויתנו יותר עם ביינר כי הוא לא רלוונטי, ובית הנבחרים לא מסוגל לתרום רעיונות משלו לאיזשהו חוק.
אחד הפרשנים סיכם בפשטות את הבעיה של הרפובליקאים: הם רוצים לקצץ בחדות בתוכניות הרווחה. אבל קיצוץ כזה לא פופולארי, בעיקר שחלק עיקרי מהקואליציה הרפובליקאית הם בוחרים מבוגרים. אז הם רוצים שהדמוקרטים יציעו את הקיצוצים, והם יוכלו גם לקבל את התוצאה שהם רוצים - קיצוץ - וגם לתקוף את הדמוקרטים על הקיצוץ הזה (זה בדיוק מה שקרה עם הקיצוץ במדיקייר לטובת אובמקייר). הבעיה היא שהאסטרטגיה הזו עובדת רק עם הדמוקרטים ממש ממש מטומטמים, או שלרפובליקאים יש מינוף מאוד מאוד משמעותי - כמו האיום להפוך את ארה"ב לחדלת פרעון. ברגע שהדמוקרטים מחליטים שהם לא משחקים את המשחק הזה יותר, כמו שקרה עכשיו, הרפובליקאים בבעיה.
יש כאן הישג לדמוקרטים - שיעורי המס עלו באופן משמעותי למדי על העשירים לראשונה מאז ימי בוש האב, מבלי שנכנסו קיצוצים בתוכניות הרווחה, כפי שהרפובליקאים רוצים. מאידך, הם איבדו את אמצעי המינוף העיקרי שלהם, כאשר הצבעה על תקרת החוב מחכה מעבר לפינה בעוד כמה חודשים. כאן עולה השאלה מה יקרה אז. הממשל החליט באופן גורף שהוא לא נושא ונותן יותר על תקרת החוב, ואם הקונגרס לא יעלה אותה זה יהיה על אחריותו. מאידך, ממשל אובמה כבר הכריז הכרזות גורפות בתחילת מו"מ והתקפל מאוחר יותר (גם בתחילת המו"מ הזה הוא הכריז שהוא לא יתפשר על העלאת מסים לכל מי שמרויח מעל 250,000$ לשנה, ובסוף הרף הוא 400,000$).
עכשיו יש את העניין הקטן של להעביר את הפשרה הזו בשני בתי המחוקקים. בסנט כנראה לא תהיה בעיה, אחרי הכל זו הסכמה בין ראשי הסנט. בבית הנבחרים זה כבר פחות ברור, שכן ננסי פלוסי - שתומכת בעסקה - יכולה להביא את הקולות הדמוקרטים אבל אף אחד לא יכול להאמין לאיזושהי יכולת של ג'ון ביינר ביחס למחוקקים הרפובליקאים, כפי שראינו בפיאסקו plan B לפני שבועיים. עם זאת, רוב הפרשנים מעריכים שההצעה תעבור גם בבית הנבחרים בעוד כמה ימים. בכל מקרה, שני דברים ברורים עומדים להחוור כאן ביחס לבית הנבחרים:
א. לראשונה מאז הרפובליקאים זכו לרוב ההית ב1995, הם עומדים לשבור את הכלל שקבע דניס הסטררד, ולפיו יו"ר בית הנבחרים הרפובליקאי לא מעלה להצבעה הצעה שיכולה לעבור את הבית אבל מבלי שרוב הרפובליקאים תומכים בה (מה שנקרא majority of the majority rule).
ב. די בבירור בית הנבחרים הפך להיות גורם לא רלוונטי בגיבוש מדיניות. פורמלית, הוא עדיין יכול לסרב ולא להעביר את החוק, אבל למעשה זה לא ממש ריאלי, לא אחרי שהסנט יאשר אותה ברוב דו-מפלגתי גדול, ומבלי שבית הנבחרים עצמו הצליח להביא איזושהי הצעה לשולחן. התוצאה היא שמעתה לא ישאו ויתנו יותר עם ביינר כי הוא לא רלוונטי, ובית הנבחרים לא מסוגל לתרום רעיונות משלו לאיזשהו חוק.
אחד הפרשנים סיכם בפשטות את הבעיה של הרפובליקאים: הם רוצים לקצץ בחדות בתוכניות הרווחה. אבל קיצוץ כזה לא פופולארי, בעיקר שחלק עיקרי מהקואליציה הרפובליקאית הם בוחרים מבוגרים. אז הם רוצים שהדמוקרטים יציעו את הקיצוצים, והם יוכלו גם לקבל את התוצאה שהם רוצים - קיצוץ - וגם לתקוף את הדמוקרטים על הקיצוץ הזה (זה בדיוק מה שקרה עם הקיצוץ במדיקייר לטובת אובמקייר). הבעיה היא שהאסטרטגיה הזו עובדת רק עם הדמוקרטים ממש ממש מטומטמים, או שלרפובליקאים יש מינוף מאוד מאוד משמעותי - כמו האיום להפוך את ארה"ב לחדלת פרעון. ברגע שהדמוקרטים מחליטים שהם לא משחקים את המשחק הזה יותר, כמו שקרה עכשיו, הרפובליקאים בבעיה.
אם אני מבין נכון, אם כל הדמוקרטים בבית הנבחרים יצביעו בעד, מספיק ש-26 מהרפובליקנים (קצת יותר מ-10%) יצביעו בעד כדי להעביר את ההחלטה. ההרכב הרפובליקני הוא עד כדי כך קיצוני?
השבמחקהוא לא כל כך קיצוני, ולכן לפי רוב ההערכות באמת ההצעה תעבור. אבל אין את הודאות שבדרך כלל בקונגרסים קודמים היתה, כיבדרך כלל בבית הנבחרים מנהיג הסיעה חזק למיד ויכול לשלוט בקולות (בניגוד לסנט, ששם לכל סנטור בודד יש יותר השפעה).
מחקבנוסף, אני לא חושב שמניחים שכל הדמוקרטים יצביעו בעד, החלקים היותר שמאליים יצביעו, סביר להניח, נגד (ופלוסי לא תעובד בטירוף להביא את כל הסיעה הדמוקרטית אם לא יהיה מאמץ רפובליקאי כלשהו). בנוסף, אני לא חושב שהם רוצים שזה יעבור בכל כך הרבה קולות דמוקרטים וכל כך מעט רפובליקאים - זה מאוד יביך את המנהיגות הרפובליקאית בבית הנבחרים, מעבר למה שהיא מובכת עד כה (ויכול לעלות לביינר בתפקיד יו"ר הבית)