בלוג על פוליטיקה אמריקאית, ופוליטיקה של מדינות אחרות; מחשבות על דת, על המגזר, ועל דתל"שות; וגם על כל מיני דברים אחרים.

יום שלישי, 1 במרץ 2016

יום שלישי הגדול

הבטחתי עוד סקירה על הרפובליקאים לפני סופר טיוזדיי אבל האמת היא שאין הרבה מה לומר. נראה שטראמפ הולך לנצח בכמעט כל המדינות ולצבור כמות נכבדה של נציגים. קרוז אולי ינצח בטקסס, אבל זה די חסר משמעות כי כל המועמדות שלו התבססה על נצחונות במדינות הדרום, ובכל שאר מדינות הדרום שמצביעות היום (ואלו רוב מדינות הדרום) טראמפ ינצח. רוביו יצבור כנראה הרבה מקומות שניים, ויצבור נציגים (מכיוון שכל המדינות היום מקצות נציגים בצורה יחסית כזו או אחרת), אבל כרגע הסקרים מראים שהוא מפסיד בפלורידה, ואם אכן כך יהיה בעוד שבועיים קשה מאוד לראות איך טראמפ לא מגיע לרוב של נציגים עד הועידה, כי מכאן ואילך הרבה מדינות מקצות נציגים בwinner takes all.

הרעיון שטראמפ הולך להיות המועמד הרפובליקאי מחלחל ברחבי המפלגה. הוא התחיל לזכות מחד לכמה תמיכות (endorsements), הבולטת שבהן מכריס כריסטי, מושל ניו-ג'רזי (מה שלא כ"כ מפתיע בעצם כי הרבה מהמשיכה של כריסטי נובעת ממקום דומה לזה של טראמפ - הבוטות שלו, לעתים על גבול הוולגריות). מאידך, גורמים אחרים במפלגה מתחילים לדבר על הימנעות מתמיכה בטראמפ בבחירות הכלליות - שני האירועים המשמעותיים ביותר בהקשר הזה היו שיחה של מיץ' מקונל, מנהיג הרוב הרפובליקאי בסנט, עם הסנטורים הרפובליקאים בה קרא להם להריץ מודעות כנגד טראמפ אם זה יועיל להם במסעות הבחירות שלהם, ושיחה של המושלים הרפובליקאים בניסיון אחרון לעצור את טראמפ. לא ברור כמה זה יחזיק; ההערכה הכללית היא שנכנסו לארץ לא ידועה, ואף אחד לא יודע להעריך מה יקרה בהמשך.

בהקשר הזה צריך לזכור, שהמערכת המפלגתית האמריקאית אמנם נראית קבועה, אבל אחת לכמה עשורים היא עוברת טלטלה מהותית.
ב1796, לראשונה נבנתה מערכת דו-מפלגתית עם הרפובליקאים-דמוקרטים של ג'פרסון (בגדול, תומכי ממשל ריכוזי חלש, ונתמכים בעיקר בדרום) מול הפדרליטסים של המילטון ואדמס (תומכי ממשל ריכוזי חזק, נתמכים בצפון ובקרב הסוחרים). בגדול רוב הנשיאים בתקופה זו באו משכבה דקה יחסית של משפחות בוירג'יניה ובמסצ'וסטס.
ב1828 אנדרו ג'קסון פרק לחלוטין את המפלגה הרפובליקאית-דמוקרטית ויצר במקומה את המפלגה הדמוקרטית; הוא בא עם תמיכה רבה מהמערב ומהחקלאים הקטנים יחסית, ותמך מחד בממשל ריכוזי חלש אבל בנשיא חזק. מול התגבשה המפלגה הוויגית, עם תמיכה בעיקר מהמעמדות הגבוהים יותר. על אף שמבחינה אידיאולוגית לא היה הבדל משמעותי מאוד בין המערכת הראשונה לשניה, כניסתו של ג'קסון היוותה לראשונה כניסה של מעמדות נמוכים יותר לפוליטיקה האמריקאית, ואת קריסתה של "אצולת וירג'יניה". יש סיפור ידוע על הזעזוע של הגברת הראשונה היוצאת, גברת מונרו, מכניסתו של ג'קסון וחבריו עם מגפים מלאי בוץ לבית הלבן. רוב השנים הדיון הפוליטי בתקופה הזו היה בנושא מיסוי וכלכלה - הוויגים בעד מיסי מגן והשקעה ממשלתית בתשתיות (נושאים שסייעו לסוחרים ולתעשיינים), הדמוקרטים נגד.
ב1856, בעקבות חוק קנזס-נברסקה ועליית נושא העבדות לראש סדר היום הלאומי, קמה המפלגה הרפובליקאית, מאוחדת סביב נושא אחד: התנגדות להתפשטות העבדות לטריטוריות במערב. המפלגה הוויגית התפוררה בתחילת העשור (למעשה, במהלך העשור גם היתה עליה קצרה של מפלגת הknow-nothing, שהנושא העיקרי שלה היה התנגדות להגירה ולהשפעה קתולית, אבל היא דעכה עם עליית המפלגה הרפובליקאית). המפלגה הדמוקרטית התפצלה למפלגה צפונית ודרומית ב1860, אבל חזרה להתאחד אחרי המלחמה. גם אחרי המלחמה המפלגות נשארו בעיקרן איזוריות - המפלגה הרפובליקאית עם תמיכה בצפון והדמוקרטית עם תמיכה בצפון; לא היו הבדלי מדיניות משמעותיים ביניהן לאחר המלחמה, אבל היתה נאמנות אדירה של הבוחרים לכל מפלגה, בשל הזהות האזורית-מעמדית המלווה לכל מפלגה - הרפובליקאים מפלגת החקלאים העצמאיים בצפון, התעשיינים והמעמד הגבוה, הדמוקרטים מפלגת הדרום והמעמדות הנמוכים בערים.
החל בשנות ה70 החל להתפתח משבר חברתי בארה"ב שהגיע לשיאו בשנות ה90, עם עליית המפלגה הפופוליסטית. בתקופה זו המהפכה התעשתיית הפכה את החקלאות, שהיתה הבסיס לחיים האמריקאים עד אז, למאוד לא רווחית, ותהליכי מודרניזציה השאירו חקלאים רבים מאחור. בתגובה הם הקימו את המפלגה הפופוליסטית, שהצליחה בשנות ה90 להגיע ללא מעט הישגים ברמה המדינתית ואפילו בבית הנבחרים. ב1896 היא העמידה בראשה מנהיג צעיר, פופופליסט, נואם בחסד, בשם וויליאם ג'נגינס בריאן, והצליחה להתאחד עם המפלגה הדמוקרטית ולהביא לבחירתו של בריאן כמועמד המפלגה לנשיאות. בריאן רץ ב1896 על מצע אחד עיקרי: נטישת סטנדרט הזהב והעברת בסיס המטבע לכסף, מדיניות שמשמעותה העלאת האינפלציה. זו היתה מדיניות שתיטיב עם החקלאים, שהיו שרויים בחוב תמידי, ומאידך המיינסטרים העירוני ראה בה טירוף מוחלט - מדיניות שתביא לקריסת הדולר ולהרס הכלכלה האמריקאית. בריאן הפסיד אחרי מערכת בחירות סוערת, אבל למרות שהמבנה המפלגתי לא התשנה המערכת המפלגתית כן. נושאי גזע, שיקום מהמלחמה וכד' ירדו מסדר היום, והמערכת התבססה על רקע כלכלי - כשהרפובליקאים בימין הכלכלי והדמוקרטים בשמאל; והתנועה הפרוגרסיבית, שקראה לתיקונים רבים בתחום הכלכלי והחברתי הצליחה לטעת תשורש בשתי המפלגות. לאורך התקופה הזו הרפובליקאים היוו מפלגה דומיננטית והחזיקו בנישאות ברץ פרט לווילסון, שנבחר בעקבות פיצול במפלגה הרפובליקאית ב1920.
ב1932 השפל הגדול הביא לשידוד מערכות נוסף. רוזבלט הדמוקרט ייצר קואליציה של עניים (כולל שחורים) ומעמד בינוני וליברלי בצפון ולבנים בדרום, והקואליציה הזו ביססה עליונות דמוקרטית בנשיאות (פרט לאייזנאוור) ובקונגרס. גם ברמת המדיניות, הניו דיל והשנים שאחריו היוו קפיצה משמעותית בהתערבות הממשלה בכלכלה.
ב1968, חוק זכויות האזרח של ג'ונסון והמדיניות הדרומית של ניקסון הביאה לשידוד מערכות נוסף ולמערכת שאנחנו מכירים: המפלגה הרפובליקאית עם המעמד הבינוני-גבוה והגבוה, עם האיזורים החקלאיים ועם הדרום, המפלגה הדמוקרטית עם המעמד הנמוך, עם העירוניים ועם הליברלים.

כל ההיסטוריה הזאת כדי לומר שבהחלט יכול להיות שאנחנו צופים בשידוד מערכות נוסף. דונלד טראמפ מאוד שונה מהקואליציה הרפובליקאית הקלאסית. במדיניות חברתית ואפילו במדיניות כלכלית הוא מאו חורג מעיקרי האמונה השמרניים, ועדיין לא ברור איזו קואליציה הוא ייצר (תוצאות פריימריז, שבהן מספר מצביעים קטן יחסית, מאוד שונות מתוצאות בבחירות הכלליות). יש משהו שמאוד מזכיר כאן את בחירות 1896 - אחרי עשור של אי שקט כלכלי וחברתי,אלמנט חריף של שנוי תרבותי ופופוליזם, ומאידך האימה של כל מי שעיניו בראשו אל מול האפשרות של נשיאות טראמפ - כל אלה מזכירים מזכירים את ברייאן ו1896. אז זה נגמר בנצחונו של מקינלי, ובטווח הארוך בעלייתה של התנועה הפרוגרסיבית. כיום? מי יודע.

8 תגובות:

  1. Know nothing, not "no nothing"

    השבמחק
  2. גברת מונרו לא מסתדרת מבחינת סדר הנשיאים. גברת אדמס, אולי?

    שווה להזכיר גם שבריאן היה התובע במשפט הקופים.

    שמת לב שרוב נשיאי ארה"ב נחשבים די גרועים? הרעיון של טראמפ בתור נשיא נראה לי מזעזע, אבל לא יותר מזעזע מאשר ג'יימס ביוקנן בתור נשיא, ואת הכהונה שלו הם שרדו (בקושי).

    השבמחק
    תשובות
    1. א. צודק לגבי גברת אדמס. האמת שזכרתי את הסיפור כגברת אדמס אבל היה תקוע לי בראש שמונרו היה הנשיא האחרון לפני ג'קסון, מה שכמובן טעות. ג'ון קווינסי אדמס כיהן בין 1824 ל1828.
      ב. כמובן. זו היתה שירת הברבור שלו. הוא כבר היה מבוגר - המשפט התקיים ב1925, וברייאן היה בן 65 וחולה, ומת 5 ימים לאחר סוף המשפט.
      ג. צריך להגדיר למה הכוונה בגרועים. אם אני חושב על 100 השנים האחרונות, כיהנו בהן 16 נשיאים. מתוכם אני יכול לחשוב על 3 שהותירו בעיקר נזק משמעותי - קוליג' והובר (השפל הגדול) ובוש 2 (עיראק ומשבר 2008); אחד שהותיר נזק אבל לא כ"כ משמעותי - קרטר (האינפלציה, איראן), ושניים שהותירו נזק משמעותי אבל גם מורשת חיובית משמעותית - ג'ונסון (ויאטנאם מחד, זכויות האזרח ו"החברה הגדולה" מאידך) וניקסון (ווטרגייט מחד, ויאטנאם, סין והדטאנט מאידך). אלה חמישה נשיאים מתוך 16. כל השאר אני חושב שאפשר לומר שהיו לפחות בינוניים. כך שאני לא בטוח שאני מכים איתך.
      מעבר לכך צרילך לזכור שתפקיד הנשיא גדל בעוצמתו עם השנים. בזמן ביוקנן, הממשל הפדרלי כלל בעיקר את הדואר. הנשיא טראמפ ישלוט בארסנל הנשק הגרעיני הגדול (או אולי השני? אני לא יודע את הנתונים המדוייקים על קוסיה בימנו...) בעולם, ולמעשה לא יהיה שום בלם מוסדי להחלטה שלו לצאת למלחמה (המלחמה האחרונה שאושרה בסנט בהתאם לחוקה היתה מלחה"ע השנייה). זה די מפחיד. מצד שני, ההסטוריה תמיד ממשיכה, סביר להניח שגם את הנשיא טראמפ ישרדו.

      מחק
    2. שישה נשיאים מתוך 16, לא חמישה. קצת מביך, אני אתלה את זה בחוסר השינה שלי מהלילה...

      מחק
    3. הארדינג נחשב לנשיא הכי מושחת בהיסטוריה, אז נראה לי שגם הוא מצטרף לרשימת הגרועים של המאה ה- 20. וכן, הנשיאים של המאה ה- 20 היו בממוצע טובים מאלה של המאה ה- 19. למשל, טיילור, פילמור, פירס וביוקנן שקדמו ללינקולן, וג'ונסון (אנדרו) וגרנט שבאו אחריו, נחשבים כולם נשיאים איומים. אילו היה לגרנט נשק גרעיני, הוא בטוח היה יורה אותו על מישהו בעודו שיכור.

      מחק
    4. הארדינג נחשב לנשיא הכי מושחת בהיסטוריה, אז נראה לי שגם הוא מצטרף לרשימת הגרועים של המאה ה- 20. וכן, הנשיאים של המאה ה- 20 היו בממוצע טובים מאלה של המאה ה- 19. למשל, טיילור, פילמור, פירס וביוקנן שקדמו ללינקולן, וג'ונסון (אנדרו) וגרנט שבאו אחריו, נחשבים כולם נשיאים איומים. אילו היה לגרנט נשק גרעיני, הוא בטוח היה יורה אותו על מישהו בעודו שיכור.

      מחק
    5. מסכים, אם כי הנשיאים במאה ה19 היו עם הרבה הרבה פחות כח. והרפובליקה אמנם שרדה את טיילור עד ביוקנן, אבל זה דרש את לינקולן ו750,000 הרוגים...

      מחק