בלוג על פוליטיקה אמריקאית, ופוליטיקה של מדינות אחרות; מחשבות על דת, על המגזר, ועל דתל"שות; וגם על כל מיני דברים אחרים.

יום שישי, 29 באוקטובר 2010

ערב שקופיות

הבטחתי להזניח את הבלוג במהלך החופשה, ועמדתי במילתי. אי אפשר לומר שאין לי אמינות. אז במקום ההתחלה הנדושה "ממש מזמן לא כתבתי בבלוג אבל עכשיו אכתוב, מבטיח" אני יכול רק לציין ש:
א. ניו יורק היתה מצויינת, תודה ששאלתם. (ותודה לכ חברי על השהות הנהדרת!)
ב. יש לי בראש עכשיו כל מיני פוסטים, אז יש פיצוי בעתיד הקרוב.
אז הפוסט הראשון הוא הקליל ביותר: כמו כל ישראלי טוב שחוזר מחופשה, הגיע הזמן לערב שקופיות. כלומר - הנה סדרה של תמונות שצילמתי הכרוכות בטריוויה של הסטוריה או פוליטיקה אמריקאית. ומכאן מושלמות עבורכם, קוראי הנאמנים...

א.
השלט הזה ביוניון סקוור מציין את מצבו הנוכחי של החוב הלאומי האמריקאי. הזה נראה מספר ענק כי הוא, ובכן, ענק. המספר גם גדל בקצב מסחרר - השלט מתעדכן כל שניה. זה אולי גם על רגל אחת כל הסיפור של המשבר הכלכלי - פשוט כל השגשוג המדומה של שנות בוש היה מבוסס על לקיחת חובות מהסינים ושימוש בכסף הזה כדי לגלגל את הכלכלה (אני אחרת לא מבין מה המשמעות של consumer based economy). ועכשיו הגיע הזמן לשלם את החשבון, וזה יקח הרבה זמן לשלם אותו...
ב.

מזהים את הבנין? לא? הכתובת שלו היא: פארק פלייס 51, ניו יורק. עדיין לא?
זה הבניין, במרחק שני בלוקים (בלבד או שלמים, תלוי מי הדובר) מאתר התאומים, הולך להיות מוקם מרכז קורדובה לתרבות איסלאמית, או אם אתה אמריקאי ימני "המסגד של גראונד זירו". גם אתם רואים צללית של ארכידוכס אוסטרי בצד?

ג.

התמונה הזו של מפרץ ניו יורק ושפך ההדסון (משמאל. כן, קצת נדושה, אבל נתגבר) היא הזדמנות לדון טיפה בסיבה לכך שניו יורק נהייתה עיר גדולה. לכאורה, מבניהו המושלם של מפרץ ניו יורק היה צריך להפוך אותה לנמל גדול, ומכאן לעיר אידיאלית למסחר - וממילא למרכז האורבני הגדול בצפון אמריקה. אלא שלא כך היה: במשך כל התקופה הקולוניאלית ואף בעשורים הראשונים של ארה"ב המרכז העירוני והמסחרי הגדול ביבשת היה בוסטון, שגם לה נמל טבעי מושלם והיא היתה עיר ותיקה הרבה יותר.  ניו יורק היתה עיר, אבל בפירוש לא העיר המשמעותית והגדולה - ב1790 למשל אוכלוסיית מדינת ניו יורק היתה החמישית בגודלה, אחרי וירג'יניה, מסצ'וסטס, פנסילבניה וצפון קרוליינה (הנתונים מכאן).
אז מה השתנה? ניו יורק נהפכה לעיר גדולה בעקבות מאורע שקרה בשנות ה20 של המאה ה19 במרחק 500 קילומטר ממנה: עד לתקופה זו, היו שתי דרכים ימיות תיאורטיות להגיע למערב האמריקני דאז - מדינות המישורים הגדולים: האחת היא דרך מפרץ מקסיקו ונהר המיסיסיפי - שהיתה דורשת עיקוף גדול ומסע ארוך במיסיסיפי שלעיתים יכול להיות רדוד - או להגיע לאגמים הגדולים, אלא שזו היתה דרך תיאורטית בלבד שכן שפך הסט. לורנס קופא בחלקו בחורף ומכל מקום בחלקים ממנו - למשל במפלי הניאגרה - לא עביר לספינות. ואז באו פרנסי מדינת ניו יורק עם רעיון מבריק, וכרו את תעלת אירי, מתחילת נהר ההדסון לאגם אירי, מדרום לבאפאלו (ממש לפני מפלי הניאגרה). תעלה זו אפשרה מעבר ספינות במסלול קצר ונוח יחסית לאגמים הגדולים ומכאן לסחר ימי רחב היקף עם המערב האמריקאי. אגב כך, כל הסחר הזה עבר דרך עיר הנמל הנוחה שלשפך ההדסון - ניו יורק - בעוד העורף המסחרי של בוסטון היה ונותר רק מדינות ניו אינגלנד (שכן התנאים הגיאוגרפים לא אפשרו יצירת מעברים ימיים מערבה מבוסטון). השאר הוא היסטוריה. עוד תזכורת קצרה לטענה הידועה כי "מי שישלוט במערב ישלוט באמריקה" (יש גם טענה הסטורית שהמאבק על שליטה במערב הוא הוא הגורם למלחמת האזרחים, אבל על כך בפוסט אחר).

ד.


בצידו הברוקלינאי של גשר ברוקלין יש פארק: יש שם נופים מאוד יפים של מנהטן, ולדעתי גם כמה סצנות מספיידרמן צולמו שם, אבל זה גם האתר של אחד המאורעות החשובים במלחמת העצמאות האמריקאית - והסיפור הוא זה: לאחר שנכשלו בנסיון לכבוש את בוסטון, פנו הכוחות הבריטים לכבוש את ניו יורק ווושינגטון העמיד כוח של 20,000 חיילים להגן על העיר, במנהטן ובברוקלין. הבריטים נחתו בלונג איילנד ובסדרה של נצחונות הדפו את הכוחות האמריקאים לפינה קטנה בצידו המערבי של האי בברוקלין, והמצב נראה עגום - מה גם שהשמדת הצבא האמריקאי שם, שנראתה מאוד אפשרית, היתה מהווה מכה אנושה למאמץ האמריקאי כולו. ואז בלילה אחד באוגוסט 1776 הצליח וושינגטון להעביר את כל הכוחות שהיו בברוקלין מעבר לאיסט ריבר לעבר מנהטן מבלי שהבריטים גילו זאת וללא אבדות משמעותיות, ובכך הציל את המאמץ המלחמתי האמריקאי - מעין דנקירק קטנה. אז מתחת לגשר ברוקלין זה המקום שממנו יצא המבצע הזה.

ה.

יש אמירה קבועה של ספרי תיירים ש"יש בניו-יורק יותר מרק מהנהטן" והם כמובן טועים. אבל זו לא הנקודה, אלא רק הקדמה, שכן המשפט השני שאומרים בהקשר הזה הוא ש"רוב אוכלוסיית ניו יורק בכלל באה מהרובעים האחרים. אם ברוקלין היתה עיר נפרדת היא היתה העיר הרביעית בגודלה בארה"ב". ובכן, זו לא תפיסה כל כך תיאורטית - שנים רבות ברוקלין וניו יורק היו ערים נפרדות. רק הקמתו של גשר ברוקלין באמצע המאה ה19 הביאה לתנועה כה רבה של אנשים בין הערים שהן התאחדו. אבל הגשר עצמו - כפי שרואים בכתובת ההקדשה - נוסד ביוזמת "הערים ניו יורק וברוקלין". (ואגב, עד שנות ה60 של המאה ה20 החזיקה ברוקלין כקבוצת בייסבול עצמאית, הדוג'רס. הדוג'רס עזבו בשנות ה60 ללוס אנגלס וזו עד היום טראומה אדירה בברקולין).

ו.

 
האי במרחק (לא הקרוב - זה גוברנרס איילנד) הוא סטאטן איילנד. הוא קרוי כך מכיוון שהיתה מחלוקת עליו בין שתי מדינות - ניו יורק וניו ג'רסי. הגבול בין השתים נקבע בנהר ההדסון, אבל אז התעוררה שאלה מה קורה בתוך מפרץ ניו יורק - האם הגבול הוא בנקודה העמוקה ביותר - כמו בגבול בין ישראל לירדן - כטענת ניו ג'רסי, ואז סטאטן איילנד שייך לניו ג'רסי, או שהגבול הוא לאורך הגדה המערבית של ההדסון, כטענת ניו יורק, ואז האי שייך לניו יורק. המחלוקת הוכרעה בתחרות חתירה, שבה נצחה ניו יורק ומאז האי שייך לה.
זו אגב לא המחלוקת הגיאוגרפית הכי ביזארית בתולדות ארה"ב. לאחר נצחונן במלחמת העצמאות זכו המדינות האמריקאיות החדשות בשטחים בין האפאלצ'ים לנהר המיסיסיפי, שקודם לכן הוחזקו בידי הבריטים ולא חולקו למושבות, ומיד תבעו מדינות שונות שטחים שונים (לבסוף הוחלט לא להעניק שטח לשום מדינה וליצור מהשטחים הללו טריטוריות ולאחר מכן מדינות חדשות). התביעה הכי מצחיקה בדיעבד היתה של דרום קרוליינה: היא תבעה את כל השטחים שבין קו הרוחב של מוצא נהר הסאוונה מדרום לקו הרוחב שמהווה את גבולה עם צפון קרוליינה מצפון. בדיעבד התברר שנהר הסוונה יוצא מנקודה שהיא בתוך צפון קרוליינה, כך שלמעשה השטחים הללו לא קיימים בכלל.
מכל מקום, סטאטן איילנד הוא הרובע השכוח של ניו יורק וכנראה שבצדק, כי אין שם הרבה מה לראות; זו שכונה פרברית לא עשירה במיוחד ודי משעממת ובה ריכוז גבוה של איטלקים. הוא בעיקר ידוע בזכות המעבורת בינו לבין הקצה הדרומי של מנהטן, שהיא תדירה, נוחה, ובחינם, ואגב כך גם מאפשרת מצפיה בנופים מרהיבים של דרום מנהטן ופסל החירות. למה היא חינם, אתם שואלים? זאת מכיוון סטאטן איילנד הוא האיזור הרפובליקאי ביותר בעיר ניו יורק (הוא אפילו בחר חבר קונגרס רפובליקאי, אחד מחברי הקונגרס הרפובליקאים הבודדים מתוך כלל חברי הקונגרס של ניו יורק); כאשר נבחר רודי ג'וליאני לראשות העיר - רפובליקאי כזכור - הוא החליט לצ'פר את המחוזות שבחרו אותו והפך את הנסיעה במעבורת לסטאטן איילנד לחינם - החלק היחיד בתחבורה הציבורית בעיר שלא צריך לשלם עליו כלל.

ז.

אם הימין יכול להפחיד את הציבור בגודל החוב של האמריקאים, גם השמאל יכול - בכמות פליטות הפחמן שמתווספות לאטמוספרה בכל רגע (השלט הזה מוצב ליד מדיסון סקוור גרדן).

ח.
העובדה שבסוף המאה ה18 ניו יורק היתה עיר אבל לא גדולה מדי, ובעיקר העובדה שלא היתה מזוהה במיוחד לא עם מדינות הצפון (כמו בוסטון) ולא עם הדרום (כמו ריצ'מונד למשל) אפשרה לה להיות לעיר הבירה של ארה"ב בשנים 1785-1790, ובנקודה הזו הושבע ג'ורג' וושינגטון לנשיא ארה"ב הראשון. (היום יש מוזיאון בבנין, שנמצא בצידה השני של הפינה הידועה של הרחובות wall וbroad בדרום מנהטן).

ט.
זה כבר באמת פטיש למתקדמים: בסדרה המצויינת "הבית הלבן" הנשיא, ג'ד ברטלט, מתואר כצאצא של משפחת ברטלט שאחד מאבות אבותיו חתם על הכרזת העצמאות. הנשיא הוא כמובן דמות פיקטיבית, אבל התסריטאים עשו את התחקיר כמו שצריך: ג'וזיה ברטלט אכן חתום על הכרזת העצמאות (העותק הזה באנדרטה ביוניון סקוור)

י.
וקצת ציונות לסיום: יש משהו די מרגש ללכת בניו יורק ופתאום להיתקל במקום שבו החליט העם היהודי לדרוש במפורש מאומות העולם מדינה. 

7 תגובות:

  1. הי אור,

    אני די בטוח שאתה טועה לגבי המספר ביוניון-סקוור. הסתכלתי עליו במשך די הרבה זמן והגעתי למסקנה שהוא פשוט מורה את השעה. (ואני מניח שצילמת את התמונה הנ"ל בשעה 11:43:00 ו- 56 מאיות השניה באותו בוקר.

    פודרה

    השבמחק
  2. והנה הראייה:
    http://gothamist.com/2005/03/11/whats_the_deal_with_that_union_square_clock_thing.php

    מסתבר ששש הספרות השמאליות הן השעה ביום.
    שש הספרות הימניות מורות את הזמן שנותר עד חצות (שניות, דקות ואז שעות), ושלוש הספרות באמצע הן סתם רעש (אולי איזה אוגר...)

    השבמחק
  3. הובשתני מלך כוזר, גילית מקום חרפתי... אבל לפחות בענייני פוליטיקה אני משתדל לדייק.
    המפר די מסתדר אגב, כי החוב הלאומי הוא סביב ה14 טריליון דולר. אז אלו נסיבות מקלות...

    השבמחק
  4. אתה יודע שיש לך שני שליש מתוצאות החיפוש של הביטוי "הובשתני מלך כוזר, גילית מקום חרפתי" ?
    מה משמעותו?

    השבמחק
  5. אכן. מעניין. וגם מעורר אצלי את החשש שציטטתי לא במדוייק...

    מכל מקום, הציטוט הוא מספר הכוזרי של ר' יהודה הלוי. במסגרת הסיפורית של הספר, מלך כוזר חולם חלום בו נאמר לו "כוונתך רצויה אך מעשיך אינם רצויים". הוא מבין שעליו לחפש את הדת האמיתית, ומזמין בזה אחר זה פילוסוף (פילוסוף אריסטוטלי ימי-ביניימי), נוצרי ומוסלמי שישכנעו אותו באמיתות דתם/אמונתם. לאחר שאף אחד מהם לא מצליח, המלך מזמים חכם יהודי - המכונה בספר ה"חבר" - שמשכנע את המלך באמיתות הדת היהודית. רוב הספר הוא דיאלוג בין המלך לחבר ובו פורש ריה"ל את השקפתו על היהדות.
    במהלך הדיאלוג הזה, ישנה פעם אחת בה החבר מודה בנחיתות טיעונו מול המלך: בשלב מסויים החבר טוען כי אחת ההוכחות למוסריותם הנעלה של היהודים - הנובעת ממוסריות התורה - היא שהיהודים אינם אלימים כשאר אומות העולם, הם קורבנות אך אינם נוקמים. על כך עונה לו המלך שזה המצב רק מכיוון שהיהודים כעת בגלות ונשלטים על ידי העמים, ו"כאשר תהיינה חרבות בידכם תקטלום" (ציטוט לא מדוייק). ועל כך עונה החבר "הובשתני מלך כוזר, גילית מקום חרפתי" - כלומר, אתה צודק, ואין לי מה לענות על כך.

    השבמחק
  6. מרתק!

    אנצל הזדמנות זו להודות לך על הבלוג המעולה שלך!
    אנא המשך כך :)

    השבמחק