בלוג על פוליטיקה אמריקאית, ופוליטיקה של מדינות אחרות; מחשבות על דת, על המגזר, ועל דתל"שות; וגם על כל מיני דברים אחרים.

יום שישי, 21 באוקטובר 2011

ארס בלוגיקה

בגדול, אני חושב שאני יכול לחלק את הפוסטים שלי לחמש קבוצות: פוליטיקה אמריקאית, פוסטים על המגזר, ענייני דיומא בישראל, ערמות לינקים, ושאר הפוסטים. הפוסטים הפחות פופולארים הם "ערמות הלינקים" - וזה נראה לי הגיוני. אבל אם משווים בין הקבוצה הראשונה לשתי הבאות אחריה - הפוסטים על נושאים ישראליים(על במגזר וסתם על פוליטיקה)  משמעותית יותר פופולאריים (כמובן, הכל יחסי; התעבורה בבלוג מכובדת, אבל יש עוד פער עד להאפינגטון פוסט), והמצב הזה מותיר אותי מעט במבוכה. מחד, די הגיוני בעיני שנושאים ישראליים יהיו יותר מעניינים לקהל הקוראים - אחרי הכל, זה בלוג בעברית וכמה אנשים בישראל כבר חולקים את הפטיש שלי לפוליטיקה  אמריקאית? מאידך, בפוסטים הישראליים לרוב יש לי תחושה שאני לא ממש מוסיף להררי המלים שמסתובבות באינטרנט עליהם (כמו בנושא גלעד שליט, ברוב המקרים הללו הנפט שנדרש כדי לייצר חשמלמספק להחזיק את הסרברים עם כל הפוסטים על הדיון אפשר לאיראן לקנות לחזבאללה איזו קטיושה או שתיים) ולרוב אני כותב בעיקר כי זה תחליף ללצעוק על מישהו את הטיעון שלי; יותר תרפיה מכל דבר אחר; ולכן אני חש צורך להתנצל כל פעם שאני מפרסם פוסט כזה (בהתחלה אפילו התחייבתי שלא יהיו כאלה; אחר כך התפשרתי והחלטתי להוסיף אזהרת נתן זהבי, ובזמן האחרון גם אזהרות אלה נעלמו). מאידך - זה כמסתבר מה שהציבור רוצה... אז כדי לספק את שני הצדדים, הבוקר גם על אמריקה וגם עם ישראל. אני אפריד בין השניים בשורת כוכבים (אמריקה או לא אמריקה?), ואתם יכולים לבחור מה מתוכם אתם רוצים לקרוא (ואם כבר, אז בדרך אגב, דווקא הפוסט האהוב עלי בנושא ישראלי לא תפס, אז הנה הזדמנות ללנקק אליו ולהחזירו מהנשיה). יצא לי אפוא פוסט ארוך, סליחה, הראל.
*********************************************************************************
במה שנראה כמו פתיחה קבועה לפוסטים אמריקאיים לאחרונה, אתמול שוב התקיים דיבייט רפובליקאי, והפעם (למרבה ההפתעה) עיקר העניין הגיע מהמועמדים עצמם ולאו דווקא מהקהל. הרמן קיין, ראש רשת הפיצריות השחור שהוא הממריא האחרון בסקרים, ספג לא מעט ביקורת כאשר כל שאר המועמדים פרקו את תוכנית המסוי שלו, ה"9-9-9" לחתיכות. זה לא כל כך קשה; גם אם קיין לא קיבל את ההשראה לתוכנית ממשחק המחשב סים-סיטי (הוא נאלץ שלשום להכחיש בקולו בפני עיתונאים שהוא קיבל את ההשראה ממשחק מחשב; זו צריכה להיות אחת התשובות הכי מביכות שמועמד נאלץ להשיב), התוכנית בעייתית ביותר בלשון המעטה - כפי שהיית מצפה מנסיון לפשט את חוקי המסוי לסאונדבייט. אז בין השאר, התברר שהתוכנית תעלה את נטל המס האפקטיבי על לא פחות מ84% מהאמריקאים - אמנם אלה 84% העניים יותר אבל אפילו עבור הרפובליקאים, אוהבי מסוי העניים, זה קצת יותר מדי; התוכנית מציגה מס קניה פדראלי, בעוד שמס קניה הוא עד היום רק מדינתי ולכן במדינות מסוימות - כמו ניו המפשייר - אין כלל מס קניה, והצגת מס כזה עבור תושביה תהיה מאוד לא פופלארית; רכיב ה"9" השלישי התברר למעשה כמע"מ, שמאוד לא פופולארי בקרב רפובליקאים (בניגוד למס קניה, שבארה"ב מחושב בנפרד מהמחיר ולכן קל להיות מודע לו, מע"מ מובלע בתוך המחיר ולכן הוא מס "נעלם" שקשה להמריד את הציבור נגדו); ובימים שבהם הרעיון הפופולארי ביותר לכסוי הגרעון בקרב הציבור האמריקאי הוא העלאת מסים על העשירים (כן! גם באמריקה! הייתם מאמינים?), הגרף הזה יהפוך את התוכנית קשה להגנה.
קיין לא כל כך הצליח להגן כראוי על תוכניתו, ובעיקר הפנה את הצופים לאתר שלו; זו לא הגנה כל כך אפקטיבית כי ההאשמות נדבקות. וכאשר הוא ניסה להגן על תוכניתו, לאחר שריק פרי תקף אותו על הוספת מס קניה, רומני הצליח לעשות ממנו קרקס, שמעט מזכיר את ברטלט וcan we have it back please שלו (פרי בתחילת הסרטון, רומני בסופו):
לא ברור אם קיין יתחיל לקרוס בסקרים כפי שפרי קרס לאחר הופעותיו הגרועות בדיבייטים (מה שאגב, מוכיח את יכולת החזוי שלי, שכן פרי קורס בדיוק לאחר שאמרתי שלא הייתי מספיד אותו כל כך מהר), אבל הוא מתחיל לסבול, וזו יכולה להיות תחילת הנפילה. החזית השניה היתה בין רומני לפרי, כאשר פרי ניסה שוב ושוב לתקוף את רומני, ולעתים הביא אותו לעצבנות ממש; מאידך, נראה שמהדיון הזה דווקא רומני יוצא כשידו על העליונה (המשפט האהוב עלי בדיבייט הוא If you want to become president of the United States, you're going to let both people speak):
נראה לי שפרי ציפה שהתקפות חריפות שלו יהיו game changer, יוציאו את רומני מאיזון ויחזירו אותו (את פרי) לתמונה, אבל מה לעשות שמירוץ לנישאות הוא ליגת העל, ורומני רץ לנשיאות כבר 6 שנים, והוא פשוט מוכן ומאומן לזה יותר. סיפור פרי בעיקר מוכיח שצריך לחשוב טוב טוב לפני שנכנסים למירוץ, כי סכויים מדהימים בתיאוריה לא תמיד מחזיקים מים כשמגיעים למשחק האמיתי.
ההימור הרווח כרגע הוא שהמפלגה הרפובליקאית לאט לאט מתרגלת לכך שעליה לבחור ברומני; אלה חדשות רעות לאובמה, כי רומני מועמד מתון (תלוי כמובן במי הקהל שהוא מנסה לקנות כרגע; רומני הצליח לשנות עמדות בקצב שובר שיאים) ומכיוון שהכלכלה על הקרשים, הסיכוי העיקרי של אובמה הוא שהרפובליקאים יעמידו מולו מועמד בלתי בחיר. מאידך, לרומני יש שק גדול של בעיות: המפלגה הרפובליקאית מאוד לא נלהבת ממנו, וחוסר ההתלהבות הרבפוליקאי היה אחד הגורמים להפסדו של מקיין ב2008; ויכולתו הוירטואוזית להחליף עמדות (ג'ון סטוארט התבדח שאפשר לדעת שהפגנות occupy wall street הן עניין רציני כשמיט רומני הביע עמדה והיפוכה ביחס אליהן) תהיה בעייתית בבחירות הכלליות; צוות הקמפיין של אובמה חזק ומשופשף, והוא לא יעשה לרומני חיים קלים.
*********************************************************************************
הרבה זמן לא התעצבנתי כמו על סדרת מאמרי "היום שאחרי" החל בארי שביט וכלה בקרני אלדד - שנזכרו להתנגד לעסקת שליט יום אחריה, ולטעון כנגד "פסיכוזת ההמונים" ו"טירוף הריאליטי" שאפף את המדינה ביחס לשליט. צריך רמה מאוד מרשימה של העדר חוט שדרה כדי להזכר לומר את הדברים הללו יום אחרי, שהרי גם אתם הייתם כאן יום לפני, ואם זה מה שאתם חושבים אז איפה אתם הייתם? ומאידך - אם תמכתם בעסקה במהלך השמחה של יום שלישי (כפי שאני תמכתי) לפחות שיהיה לכם אומץ לעמוד מאחורי עמדתכם גם כשהיא עלולה לשאת מחיר (כמה שקשה לי לומר זאת, לזכותו של ביבי יאמר שהוא עומד מאחורי החלטתו בכל הכח). ודוק: המחיר אפילו לא נישא, מאמרים אלה נכתבים רק כדי שיוכלו לומר "אמרנו לכם".
אבל גופא, יש נקודה מאוד משמעותית שאלדד את שביט מפספסים. נכון, בעסקת שליט החברה הישראלית לקחה סיכון. החמאס יצא מחוזק (צריך גם לקחת בערבון מוגבל עד כמה; ההד התקשורתי יחלוף במהרה והדרעק בעזה ישאר. ומעבר לכך - איפה ארגונו של אחמד ג'יבריל היום, שהיה אמור לצאת כל כך מחוזק מהעסקה שעל שמו?), וייתכן שחלק מהמשוחררים יחזרו לעסוק בטרור (ולא שחסרים אחרים שמנסים לעסוק בטרור היום. הסטטיסטיקה של 48% ממשוחררי ג'יבריל חזרו לעסוק בטרור היא תירוץ נוח לימין, להניח שכל הסיבה לאינתיפאדה היתה עסקת ג'יבריל, ואם לא היתה יוצאת אל הפועל הפלסטינים היו משלימים לעד ולעולמי עולמים עם היותם נתונים לשלטון אפרטהייד דה פקטו). החברה הישראלית - כמו כל חברה אחרת - לוקחת סיכונים בהרבה תחומים. כ350 איש בשנה לא היו מתים מתאונות דרכים אם היינו מפסיקים את השימוש במכוניות, ועדיין אנחנו ממשיכים לנסוע. עשרות היו ניצלים מסרטן שנגרם מעישון פסיבי, ועדיין אנחנו לא אוסרים עישון סיגריות. וכמובן, בישראל עצמה, אנחנו לוקחים סיכון בעצם ישיבתנו כאן. השאלה היא האם בעבור ערך מסויים ראוי לקחת סיכון; והשבת חייל חי היא ערך שכזה.
מה ההבדל איפוא בין חייו של גלעד שליט לחייהם של המסתכנים? ההבדל הוא בודאות. שחרור המחבלים מעלה אולי את הסיכון לטרור (אם וכמה בדיוק זה ניחוש), ואילו סירוב לעסקה היה דן את שליט למוות. צבאות רבים בעולם - ובפרט צה"ל - דורשים מחייליהם להסתכן, אבל לעולם לא שולחים אותם למשימות התאבדות. ובמובן הזה, הערך שעמד כאן הוא סולידאריות במובנה הטוב ביותר: החברה הישראלית היתה מוכנה לקחת סיכון קולקטיבי כדי להציל אחד מבניה ממות בטוח. (אגב - זה מאוד מרענן שהערך העומד מול עיננו הוא השבת חייל חי. בעבור גופות אין שום סיבה שבעולם לעשות זאת ולכן אני חושב שעסקת רגב וגולדוואסר היתה טעות)
אבל מעבר לכך, היה מוטל כאן על הכף גורם חשוב אף יותר. אחד השנויים המשמעותיים ביותר בארה"ב בעקבות מלחמת ויאטנאם היה ביטולו של גיוס החובה בארה"ב; במהלך המלחמה הופעל גיוס החובה - למעשה, כ17,000 מהרוגי המלחמה היו מגוייסי חובה - והשילוב בין גיוס החובה לבין התחושה כי לפוליטיקאים המנהלים את המלחמה לא ממש אכפת היתה הדלק העיקרי מאחורי המחאה כנגד המלחמה, מחאה שהותירה את החברה האמריקאית עם פצעים מהם לקח לה עשורים להתאושש. הפקרתו של מדחת יוסוף בקבר יוסף היתה פצע שלקח לצה"ל זמן רב להתאושש ממנו, והפקרה של שליט היתה פוגעת פגיעה אנושה בצבא העם - בעיקר בתקופה בה אחוז המתגייסים הולך ויורד. במובן זה, דווקא העובדה ששליט הוא מחד לא פייטר, אבל כן חייל קרבי - חייל פשוט שהתגייס כי צריך והלך להיות תותחן בשריון - היא שיא הצידוק לשחרורו, כי הפקרתו היתה מערערת את הבסיס של הנכונות להתגייס לצה"ל. נכון, לא צריך לשחרר בכל מחיר, אבל יש מחיר - ומחיר גבוה - שצריך לשלם בעבור צבא העם (ולכן, אגב, השואה לארה"ב או למדינות המערב האחרות לא רלוונטית. מי שרוצה להשוות אותנו לארה"ב, שילך גם לעשות ברביקיו, לשחק בייסבול או לעשות קניות במהלך יום הזכרון, כי זה הבלוי האמריקאי הרווח ביום הזכרון האמריקאי בסוף מאי, בעוד משפחות השכולות עולות לקברי יקיריהן). 1000 מול אחד נראה הרבה, אבל מאידך יש עוד 4000 אסירים פלסטיניים בבתי הכלא בישראל; אנחנו שחררנו 20% והם שחררו את קלף המיקוח היחידי שהיה להם. אז מי אמר שדווקא 1000 זה יותר מדי?
אמר לי חברי אבי בהקשר הזה, שכמו שהעובדה שאתה פרנואיד לא אומרת שלא רודפים אחריך, הטיעון שלי, גם אם הוא נכון, לא סותר את העובדה שמה שעמד מאחורי שחרור שליט היה מהלך רגשני ולא רציונאלי; הערצת שליט דומה להערצת סלבריטאי. אז ראשית, התקשורת הישראלית רגשנית ורדודה - הפתעה!! - אבל זה עדיין לא סותר את נכונות העסקה; אבל מעבר לכך אני לא קונה ב100% את הנהי של תיאוריית "פסיכוזת ההמונים" של החברה הישראלית בהקשר של שליט. נכון, היתה בו התעניינות קיצונית, עשו ממנו סמל, ואפשר ללמוד קורס בתקשורת המונים מקמפיין שליט; אבל זה לא ממש שונה - ואולי אף טוב יותר -  מפסיכוזת ההמונים האנגלית סביב חתונת הנסיך וויליאם, פסיכוזת ההמונים הצרפתית סביב הריונה של קרלה ברוני-סרקוזי, פסיכוזת ההמונים האמריקאית סביב משפט או-ג'יי סימפסון. זה טבע האדם (ואגב, אני לא קונה את זה שזה גם המצאה חדשה: בשנות ה50 כל ישראל רעשה ושאלה "איפה יוסלה שומאכר"). גם אם האוירה הציבורית שתמכה בעסקה לא נוסחה בטיעונים רציונאלים, אני חושב שהאינטואיציה שעמדה מאחוריה באה מכיוון נכון; לא כל מניפולציה רגשית היתה עובדת, והעובדה ששלל נסיונות המניפלוציה הרגשית נגד ההתנתקות ב2005 (אגב - שם דרש הימין מהחברה הישראלית להסתכן כדי להגן על בתים, לא על חיים, אבל איכשהו קרני אלדד לא ראתה בזה בעיה) עוררו אמפתיה אבל לא תפסו את הציבור עד כדי התנגדות ציבורית להתנתקות בדומה לתמיכה הציבורית בעסקת שליט (76% בעד לפי סקר ידיעות).

ובקטנה: צריך חוצפה לא קטנה מצד קרני אלדד לטעון שהימין הוא "מבוגר אחראי" כאשר הוא לא מסוגל לתת פתרון ארוך טווח לעתידה של מדינת ישראל, ולכן מוצא את עצמו שוב ושוב מיישם את פתרונות השמאל. להיות מר "לא" לא הופך אותך למבוגר אחראי, אלא הופך אותך לחסר משמעות בדיון הציבורי. אבל מאידך, זו המחברת של ספר על פינוקים, יקבים וצימרים בשטחי יש"ע - ספר שצריך מנה קיצונית של דיסוננס קוגנטיבי כדי לכתוב אותו אל מול המציאות של השליטה הישראלית ביו"ש, אז מה כבר אפשר לצפות.

9 תגובות:

  1. נו, אחרי שהתייחסת אלי מפורשות אני מבטיח לקרוא גם פוסטים ארוכים מהיום ולהבא. עשית לי את השבת :)

    השבמחק
  2. אני מאד אוהב את הפוסטים שלך על נושאים אמריקאיים! המשך כך.

    בעניין הדיבייט - רומני ממש יצא טוב הפעם. אני לא זוכר שום דבר מהדיבייטים של אובמה, אבל מתוך הנחה שרומני ינצח, אני אשמח לראות אותו ראש בראש עם אובמה עם האנרגיות שהיו לו הפעם.

    ובאופן כללי, הרפובליקנים אכן מדגימים היטב את מה שכתבו עליהם באקונומיסט:
    "It is the penalty shoot-out. Barack Obama stands in a corner of the goal mouth, his leg shackled to a heavy anvil labelled “the economy”. One by one, the Republican presidential candidates line up to shoot at goal. One by one, they trip up and collapse in a heap even before they have had a chance to connect with the ball. The latest figure spread-eagled haplessly on the field is that of Rick Perry, the governor of Texas, who has managed to go from hero to zero after less than two months in the race."

    השבמחק
  3. תודה רבה לשניכם!
    אני מסכים, הדיבייטים עושים רק טוב לרומני, ובאחרון הוא היה ממש טוב. אובמה, אגב, היה ממש לא משהו בדיבייטים בתחילת דרכו, וזה אחד התחומים שבהם הפריימריז הממושכים בינו לבין הילרי (או, הילרי) עשו לו טוב - הוא השתפר בהם עם הזמן; כיום דיבייט בין אובמה לרומני יכול להיות מופע זיקוקים.
    אהבתי גם את הציטוט של האקונומיסט - לא ראיתי אותו עד כה ויש בו משהו מאוד מדוייק, למרות שאני חושב שיכול להיות שהבעיה של הרפובליקאים היא יותר ממועמדים לא מוכשרים, היא העדר מדיניות - אבל על זה בפוסט נפרד.

    השבמחק
  4. אישית, אני גם אוהב יותר את הפוסטים שלך על ארה"ב, אחרי הכל, כמה בלוגים בעברית יש על פוליטיקה אמריקאית?
    ואם כבר העלית את הנושא, אז הפוסטים שאני הכי אוהב בבלוג הזה הם "ערימות הלינקים" כהגדרתך. הם מרגישים ממש כמו האתר TIL (שניצן הראתה לי), שזה מצוין.
    בכל מקרה, תמשיך עם הפוסטים האלה, הם מעניינים כמו שאר הבלוג.
    ברצינות, מוצ"ש בלי "סדנא דארעא" משעמם יותר

    השבמחק
  5. תגובה זו הוסרה על ידי המחבר.

    השבמחק
  6. הבעיה של הרפובליקנים היא לא רק היעדר מדיניות, אלא היעדר שפה נכונה. הם היו המלכים של שליטה בשיח, החל מתקופת רייגן. הדמוקרטים ישבו על התחת בלי לדעת איך להתנסח עד אמצע-סוף שלטון בוש, כשהם התחילו להקשיב לאנשים כמו ג'ורג' לאקוף ולשנות את השפה שלהם. עכשיו השפה של הרפובליקנים כושלת, ולא מצליחה להתאים את עצמה למה שקורה בעולם.

    השבמחק
  7. כרגיל, הפוסטים האמריקאים שלך מעולים!
    לגבי הפוסט הישראלי - אני נאלץ לא להסכים. המחיר עבור גלעד היה גבוה מידי. (לזכותי יאמר שאמרתי את זה קודם העסקה, אבל אני לא עיתונאי :)). לומר שלא ימותו ישראלים ע"י החבר'ה ששוחררו בעסקה זה ווישפול ת'ינקינג. זה הרי ברור שיהיה טרור בעתיד, וברור שימותו ישראלים (לצערנו הרב), וברור שהחבר'ה ששוחררו ישתתפו בזה.
    עסקה מהסוג הזה הרי רק תעודד עוד חטיפות, כי זו הדרך הכי יעילה לשיחרור אסירים. אומנם החמאס משוגעים, אבל את הרעיון הזה הם מבינים טוב מאוד. אז מה יש לנו בעקבות העסקה? הגדלת המוטיבציה לחטיפות חיילים (= עוד גלעד שליטים בשבי החמאס) והגדלת הכוח המבצעי של החמאס (=עוד פיגועים) ופגיעה אנושה בצדק של המשפחות ששכלו את יקיריהם (=באסה רצינית).
    מה גם, שמשום מה כולם שוכחים שיש עוד דרכים לשחרר את גלעד. למשל, לא להפסיק את עופרת יצוקה (כבר לא רלוונטי) או להתנכל לראשי החמאס (ועוד רעיונות שקל למצוא בכתובים). מוזר לי שאתה בוחר לומר "סירוב לעסקה היה דן את שליט למוות" - יש כל כך הרבה עתידים שונים בהם גלעד משוחרר, מפתיע שאתה בוחר להתעלם מהם.

    השבמחק
  8. תודה רבה!

    ההתיחסות שלי לעסקת שליט היא בהנחה שלא היתה אופציה מבצעית. גם כי אני מניח שאם היתה כזו היו מבצעים אותה, וגם כי נשמע לי סביר שלא תהיה ממש אופציה כזו. אם עבור נחשון וקסמן, שהיה בגדה, בכפר הרבה יותר דליל אוכלוסין הפעולה נכשלה, בתנאים של גלעד שליט עאכו"כ. מכל מקום, גם דרכי הפעולה הצבאיות נושאות כמובן סיכון - הן לחיילים המשתתפים והן לאזרחי הדרום שסופגים טילים בכל התחממות בעזה, כך שאם שם החברה לוקחת סיכון עבור שחרורו של חייל, אפשר לעשות זאת גם בעסקה.
    פתרונות אחרים - כמו התנכלות לאסירי החמאס או לבכיריו - נדמה לי שדי נתפסים כדאוס אקס מכינה שלא ממש הוכיח את עצמו. עצרו את כל ראשי החמאס בגדה לאחר חטיפת שליט וזה לא ממש שינה הרבה. אבל יכול להיות שפתרונות אחרים אפשריים; הדיון שלי היה בהנחה שמה שעומד בפנינו הוא כן או לא עסקה, מאחר שזה המצב כרגע.
    הטיעון שהסיכון שהחברה נדרשת לשלם גבוה מדי לגיטימי בעיני (לא כן השיקול של פגיעה בצדק של המשפחות הכולות; עם כל הכאב לדעתי זה לא עומד כנגד הצלת חיים) אבל זה עניין של שיקול כמותי - כמה סיכון יש לקבל כדי לשחרר חייל; הפוסט היה בעיקר כדי לטעון שלעמדה התומכת בעסקה יש אותו התוקף - היא לא באה מאמוציונאליות ילדותית אלא יש לה צידוק ערכי ורציונאלי כמו לעמדת המתנגדים. ההבדל הוא במשקל שכל אחד מהצדדים שם על שני חלקי המשוואה.

    השבמחק