מצב הפריימריז הרפובליקאים התייצב פחות או יותר, ובגדול אפשר לחלק את המועמדים לשלוש קבוצות:
הקבוצה הראשונה (שהיא קבוצה כמו שהשמש הוא מין, כפי שאמר הרמב"ם) היא מיט רומני. המועמד המוביל פחות או יותר, אבל שחלקים נבחרים מהאלקטורט הרפובליקאי ממש ממש לא אוהב אותו, ולכן מחפש כל הזמן מוביל חדש.
הקבוצה השניה: קבוצת המועמדים שמנסים להיות ה"מועמד שאינו מיט רומני", ולתפוס בדיוק את קבוצת המצביעים הנודדים שתיארנו לעיל. רובם ימניים קיצוניים למדי, ובגדול יותר מקבוצה זוהי סדרה של מועמדים שעלו לרגע בסקרים וקרסו לאחר מכן כדי להיות מוחלפים במועמד הבא: מישל בקמן, לאחריה ריק פרי, ועכשיו הרמן קיין. כרגע נראה שהרמן קיין מחזיק מעמד, ועומדת לזכותו העובדה שפשוט אין זמן למועמד חדש לתפוס את מקומו כ"מועמד השבוע", אבל מאידך בדיוק התפוצצה פרשיית מין שלו - שתי מתמחות מאשימות אותו בהטרדה מינית מימיו כראש איגוד המסעדות האמריקאי - כך שיש לו עוד סכנות רבות, מה גם שרוב הפרשנים לא ממש מאמינים שמועמד חסר כל נסיון ציבורי וללא שום תמיכה ממסדית או ארגונית ינצח - אבל אין לדעת.
ויש את מועמדי השוליים. ג'ון הנטסמן, מושל יוטה לשעבר שיש לו את הכל חוץ מזה שהוא הרבה יותר מדי מתון עבור הרפובליקאים וחוץ מזה, הוא עשה את החטא הנורא מכל ושירת כשגריר בסין תחת ממשל אובמה; ניוט גינגריץ' שאיבד הרבה מהמוניטין שלו בניהול קמפיין גרוע שתחילתו בקריסה לאחר שהתנגד לתוכנית התקציב של פול ראיין, שהפכה לאורתודוקסיה רפובליקאית; ריק סנטורום, הסנטור לשעבר מפנסילבניה, גם הוא בצד המאוד מאוד ימני של המפה והוא מנסה כל הזמן להעלות את הנושאים התרבותיים-חברתיים: הפלות, נישואי הומוסקסואלים, תפילות בבתי הספר וכד', אבל זה לא כל כך תופס כי כולם מתעניינים בכלכלה.
ויש את רון פול. רון פול הוא חבר קונגרס מטקסס שרץ כבר פעם שניה קמפיין חסר סכוי לנשיאות. יש לו עדת מעריצים קנאים, אבל הקמפיין שלו חסר סכוי כי הוא מחזיק בעמדה מאוד חריגה ומאוד קיצונית בארה"ב ככלל ובמפלגה הרפולביקאית בפרט: הוא ליברטריאן קיצוני, שמאמין כי הממשלה הפדרלית צריכה להצטמצם באופן דרסטי בפעילותה - בגדול, הוא היה רוצה לחזור לממשל פדרלי של לפני התקופה הפרוגרסיבית, כלומר סוף המאה ה19 - אבל בכל התחומים: הוא מאמין שהממשל לא צריך להתערב לא בחיי הכלכלה, לא בחיי התרבות והדת של האזרחים וגם לצמצם משמעותית את תפקידה של אמריקה בעולם. בשתי הנקודות האחרונות, הוא כמובן מיד נפסל על ידי שני חלקים משמעותיים מהקואליציה הרפובליקאית - השמרנים הדתיים והנצים הבטחוניים. אבל גם בנקודה הכלכלית הוא כל כך קיצוני, שנראה שלחלק מהרפובלקאים קצת קשה לעכל אותו: הוא טוען נגד הפדרל רזרב מזה שנים וטוען שצריך לפרק אותו (כיום גם אחרים הצטרפו לדרישה הזו, אבל זה חדש); הוא טוען שצריך לבטל את התיקון לחוקה המתיר לממשל הפדרלי לגבות מס הכנסה, ובכך לבטל את מס ההכנסה הפדרלי; ולא בכדי השאלה הפרובוקטיבית באחד הדיבייטים הרפובליקאים, על האם צריך להפקיר אדם צעיר ללא בטוח בריאות שנפגע בתאונת דרכים ללא טיפול, הופנתה אליו (לזכותו יאמר שהוא ענה "לא", והקהל הוא שצעק "כן").
ובכל זאת, אני דווקא רואה נקודת זכות גדולה ברון פול: הוא בעצם המועמד היחיד עם תפיסת מדיניות אמיתית.
למה אני מתכוון? אם מסתכלים על הצעות המדיניות של הרפובליקאים, הם מתבססים על שני רציונאלים, שאף פעם לא מודים בהם. הרציונאל הראשון הוא לעשות כל מה שהדמוקרטים לא עושים, או ליתר דיוק להתנגד לכל מה שהדמוקרטים עושים - ללא קשר לתוכן המדיניות. הדוגמה הטובה ביותר לכך היא ביטוח הבריאות: חוק ביטוח הבריאות של אובמה בוסס - כפי שכבר סיפרתי לעייפה בבלוג - על חוק בריאות דומה למדי שאותו העביר מיט רומני במסצ'וסטס, וחוק זה בתורו בוסס על האלטרנטיבה הרפובליקאית לחוק הבריאות שניסה ביל קלינטון להעביר בתחילת כהונתו, מאמץ שרוכז על ידי הלירי קלינטון ולכן נקרא "הילריקייר". כמה מהאלמנטים המרכזיים בחוק של אובמה - בהם החובה לרכוש ביטוח בריאות - הם רעיונות רפולביקאים קלאסיים; הדמוקרטים היו מעדיפים פשוט ביטוח בריאות ממלכתי - ולכן לא פלא שהורתם במיטב מכוני המחקר הרפובליקאים כמו קרן הריטג'. אלא מאי? שמי שניסה להעביר את החוק הוא ברק אובמה, דמוקרט, ולכן החוק הפך מיד בעיני הרפובליקאים לאיום הגדול ביותר על החירות מאז גי'נגיס חאן.
תאמרו: אה, בודאי - לרפובליקאים יש אלטרנטיבה ימנית יותר לבעיות הבריאות ואותה הם מעדיפים. אז זהו, שלא: אף רפובליקאי לא הציע הצעה רצינית לפתרון בעיית הבריאות מכיוון שהבעיה העיקרית שהחוק בא לפתור - האחוז הבלתי נתפס של אנשים ללא ביטוח רפואי - לא ממש מעניין אותם, כי האנשים האלה הם עניים.
וכאן אני מגיע לרציונאל השני: עם כל ההאשמות הרפובליקאיות את הדמוקרטים שהם מלבים מלחמת מעמדות, הרציונאל העיקרי השני למדיניות הרפובליקאית דימינו היא עצמה מלחמת מעמדות של העשירים נגד העניים והמעמד הבינוני נמוך. אני לא מדבר על עצם הפרוייקט של הקטנת הממשלה - שעליו ניתן להתוכח, שכן ניתן לטעון שהממשלה לא מסייעת לעניים אלא רק מזיקה להם ומבזבזת כסף בדרך. אני מדבר על הצעות מדיניות שנועדו במובהק להיטיב עם העשירים על חשבון העניים, והדוגמה הטובה ביותר לכך היא תוכניות המס. שני מועמדים משמעותיים - קיין ופרי - הציגו תוכניות מס שאפתניות בשבועיים האחרונים, שעיקרן לשטח את שיעור המס, והתוצאה הישירה שלהן היא לא רק הקטנה דרמטית של שיעור המס על עשירים אלא גם הגדלה ישירה של שיעור המס על עניים. הרפובליקאים טוענים כי הם בעד "הורדת מס לכל אמריקאי", עד שהם נזכרים לטעון שכ50% מהאמריקאים לא משלמים מס הכנסה פדרלי (לא מדוייק, אבל לא נכנס לדקויות) והם דורשים - וזו דרישה שעלתה מכל המועמדים - ש*יועלה* שיעור המס על אלה - החלקים העניים ביותר בחברה.
כולם, חוץ מרון פול. כאן אני חייב לתת לו את הקרדיט. פול ליברטריאן קיצוני, ואפשר לחלוק עליו, אבל אתה רואה בכל הדיבייטים ובכל הנאומים והראיונות איתו שהצעות המדיניות שלו באות מאידיאולוגיה סדורה. באותו דיבייט שעלה עניין ה50% שלא משלמים מסים, הוא קפץ לסתור את הדוברים שלפניו (אאז"נ זו היתה מישל בכמן) באמירה: "אני לא בעד להעלות להם מסים, אני בעד להוריד לכולם מסים!". הוא מסביר באורח מאוד משכנע שללא קשר למדיניות המס האפקטיבית, כל הוצאות הממשלה הן מס בצורה כלשהי - עלינו, על הדורות הבאים או בצורת אינפלציה - ובכך סותר את השקר הגדול מאז ימי רייגן, שניתן לקצץ במסים ללא קיצוץ בתוכניות פופולאריות כי "קיצוץ המסים ישלם בעד עצמו" (לשקר האדיר הזה מגיע פוסט נפרד). הוא לא בורח מהצעותיו לקצץ באופן דרסטי בהוצאות הבטחון - עמדה מאוד לא פופולארית באלקטוראט הרפובליקאי - ובהתנגדות למלחמות בעיראק ובאפגניסטאן, ואפילו מתנגד לסיוע הכלכלי לישראל. זה כמובן שם אותו בצד ההפוך ממני בערך בכל נושא (חוץ מאויל המלחמה בעיראק), אבל הוא מועמד שצריך להעריך: לפחות אפשר לעשות איתו דיבייט הגון.
בקטנה ולא קשור:
א. בפינת המיזוגניה השבועית: הוניגמן חותכת בברוטליות את סנדי בר ממודעותיה בירושלים. לא שיוצא לי לקנות שם גם כך, אז נותר לי רק לקרוא להצטרפות לחרם.
ב. חברי השונים, ידעתם איפה להתמקם: המיקוד שמכיל הכי הרבה משקי בית שהם במאיון העליון בארה"ב הוא במקבילה האמריקאית לביצה (וגם מקומה של אלנה קגן, האישה והכנוי), הלא הוא האפר ווסט סייד.
הקבוצה הראשונה (שהיא קבוצה כמו שהשמש הוא מין, כפי שאמר הרמב"ם) היא מיט רומני. המועמד המוביל פחות או יותר, אבל שחלקים נבחרים מהאלקטורט הרפובליקאי ממש ממש לא אוהב אותו, ולכן מחפש כל הזמן מוביל חדש.
הקבוצה השניה: קבוצת המועמדים שמנסים להיות ה"מועמד שאינו מיט רומני", ולתפוס בדיוק את קבוצת המצביעים הנודדים שתיארנו לעיל. רובם ימניים קיצוניים למדי, ובגדול יותר מקבוצה זוהי סדרה של מועמדים שעלו לרגע בסקרים וקרסו לאחר מכן כדי להיות מוחלפים במועמד הבא: מישל בקמן, לאחריה ריק פרי, ועכשיו הרמן קיין. כרגע נראה שהרמן קיין מחזיק מעמד, ועומדת לזכותו העובדה שפשוט אין זמן למועמד חדש לתפוס את מקומו כ"מועמד השבוע", אבל מאידך בדיוק התפוצצה פרשיית מין שלו - שתי מתמחות מאשימות אותו בהטרדה מינית מימיו כראש איגוד המסעדות האמריקאי - כך שיש לו עוד סכנות רבות, מה גם שרוב הפרשנים לא ממש מאמינים שמועמד חסר כל נסיון ציבורי וללא שום תמיכה ממסדית או ארגונית ינצח - אבל אין לדעת.
ויש את מועמדי השוליים. ג'ון הנטסמן, מושל יוטה לשעבר שיש לו את הכל חוץ מזה שהוא הרבה יותר מדי מתון עבור הרפובליקאים וחוץ מזה, הוא עשה את החטא הנורא מכל ושירת כשגריר בסין תחת ממשל אובמה; ניוט גינגריץ' שאיבד הרבה מהמוניטין שלו בניהול קמפיין גרוע שתחילתו בקריסה לאחר שהתנגד לתוכנית התקציב של פול ראיין, שהפכה לאורתודוקסיה רפובליקאית; ריק סנטורום, הסנטור לשעבר מפנסילבניה, גם הוא בצד המאוד מאוד ימני של המפה והוא מנסה כל הזמן להעלות את הנושאים התרבותיים-חברתיים: הפלות, נישואי הומוסקסואלים, תפילות בבתי הספר וכד', אבל זה לא כל כך תופס כי כולם מתעניינים בכלכלה.
ויש את רון פול. רון פול הוא חבר קונגרס מטקסס שרץ כבר פעם שניה קמפיין חסר סכוי לנשיאות. יש לו עדת מעריצים קנאים, אבל הקמפיין שלו חסר סכוי כי הוא מחזיק בעמדה מאוד חריגה ומאוד קיצונית בארה"ב ככלל ובמפלגה הרפולביקאית בפרט: הוא ליברטריאן קיצוני, שמאמין כי הממשלה הפדרלית צריכה להצטמצם באופן דרסטי בפעילותה - בגדול, הוא היה רוצה לחזור לממשל פדרלי של לפני התקופה הפרוגרסיבית, כלומר סוף המאה ה19 - אבל בכל התחומים: הוא מאמין שהממשל לא צריך להתערב לא בחיי הכלכלה, לא בחיי התרבות והדת של האזרחים וגם לצמצם משמעותית את תפקידה של אמריקה בעולם. בשתי הנקודות האחרונות, הוא כמובן מיד נפסל על ידי שני חלקים משמעותיים מהקואליציה הרפובליקאית - השמרנים הדתיים והנצים הבטחוניים. אבל גם בנקודה הכלכלית הוא כל כך קיצוני, שנראה שלחלק מהרפובלקאים קצת קשה לעכל אותו: הוא טוען נגד הפדרל רזרב מזה שנים וטוען שצריך לפרק אותו (כיום גם אחרים הצטרפו לדרישה הזו, אבל זה חדש); הוא טוען שצריך לבטל את התיקון לחוקה המתיר לממשל הפדרלי לגבות מס הכנסה, ובכך לבטל את מס ההכנסה הפדרלי; ולא בכדי השאלה הפרובוקטיבית באחד הדיבייטים הרפובליקאים, על האם צריך להפקיר אדם צעיר ללא בטוח בריאות שנפגע בתאונת דרכים ללא טיפול, הופנתה אליו (לזכותו יאמר שהוא ענה "לא", והקהל הוא שצעק "כן").
ובכל זאת, אני דווקא רואה נקודת זכות גדולה ברון פול: הוא בעצם המועמד היחיד עם תפיסת מדיניות אמיתית.
למה אני מתכוון? אם מסתכלים על הצעות המדיניות של הרפובליקאים, הם מתבססים על שני רציונאלים, שאף פעם לא מודים בהם. הרציונאל הראשון הוא לעשות כל מה שהדמוקרטים לא עושים, או ליתר דיוק להתנגד לכל מה שהדמוקרטים עושים - ללא קשר לתוכן המדיניות. הדוגמה הטובה ביותר לכך היא ביטוח הבריאות: חוק ביטוח הבריאות של אובמה בוסס - כפי שכבר סיפרתי לעייפה בבלוג - על חוק בריאות דומה למדי שאותו העביר מיט רומני במסצ'וסטס, וחוק זה בתורו בוסס על האלטרנטיבה הרפובליקאית לחוק הבריאות שניסה ביל קלינטון להעביר בתחילת כהונתו, מאמץ שרוכז על ידי הלירי קלינטון ולכן נקרא "הילריקייר". כמה מהאלמנטים המרכזיים בחוק של אובמה - בהם החובה לרכוש ביטוח בריאות - הם רעיונות רפולביקאים קלאסיים; הדמוקרטים היו מעדיפים פשוט ביטוח בריאות ממלכתי - ולכן לא פלא שהורתם במיטב מכוני המחקר הרפובליקאים כמו קרן הריטג'. אלא מאי? שמי שניסה להעביר את החוק הוא ברק אובמה, דמוקרט, ולכן החוק הפך מיד בעיני הרפובליקאים לאיום הגדול ביותר על החירות מאז גי'נגיס חאן.
תאמרו: אה, בודאי - לרפובליקאים יש אלטרנטיבה ימנית יותר לבעיות הבריאות ואותה הם מעדיפים. אז זהו, שלא: אף רפובליקאי לא הציע הצעה רצינית לפתרון בעיית הבריאות מכיוון שהבעיה העיקרית שהחוק בא לפתור - האחוז הבלתי נתפס של אנשים ללא ביטוח רפואי - לא ממש מעניין אותם, כי האנשים האלה הם עניים.
וכאן אני מגיע לרציונאל השני: עם כל ההאשמות הרפובליקאיות את הדמוקרטים שהם מלבים מלחמת מעמדות, הרציונאל העיקרי השני למדיניות הרפובליקאית דימינו היא עצמה מלחמת מעמדות של העשירים נגד העניים והמעמד הבינוני נמוך. אני לא מדבר על עצם הפרוייקט של הקטנת הממשלה - שעליו ניתן להתוכח, שכן ניתן לטעון שהממשלה לא מסייעת לעניים אלא רק מזיקה להם ומבזבזת כסף בדרך. אני מדבר על הצעות מדיניות שנועדו במובהק להיטיב עם העשירים על חשבון העניים, והדוגמה הטובה ביותר לכך היא תוכניות המס. שני מועמדים משמעותיים - קיין ופרי - הציגו תוכניות מס שאפתניות בשבועיים האחרונים, שעיקרן לשטח את שיעור המס, והתוצאה הישירה שלהן היא לא רק הקטנה דרמטית של שיעור המס על עשירים אלא גם הגדלה ישירה של שיעור המס על עניים. הרפובליקאים טוענים כי הם בעד "הורדת מס לכל אמריקאי", עד שהם נזכרים לטעון שכ50% מהאמריקאים לא משלמים מס הכנסה פדרלי (לא מדוייק, אבל לא נכנס לדקויות) והם דורשים - וזו דרישה שעלתה מכל המועמדים - ש*יועלה* שיעור המס על אלה - החלקים העניים ביותר בחברה.
כולם, חוץ מרון פול. כאן אני חייב לתת לו את הקרדיט. פול ליברטריאן קיצוני, ואפשר לחלוק עליו, אבל אתה רואה בכל הדיבייטים ובכל הנאומים והראיונות איתו שהצעות המדיניות שלו באות מאידיאולוגיה סדורה. באותו דיבייט שעלה עניין ה50% שלא משלמים מסים, הוא קפץ לסתור את הדוברים שלפניו (אאז"נ זו היתה מישל בכמן) באמירה: "אני לא בעד להעלות להם מסים, אני בעד להוריד לכולם מסים!". הוא מסביר באורח מאוד משכנע שללא קשר למדיניות המס האפקטיבית, כל הוצאות הממשלה הן מס בצורה כלשהי - עלינו, על הדורות הבאים או בצורת אינפלציה - ובכך סותר את השקר הגדול מאז ימי רייגן, שניתן לקצץ במסים ללא קיצוץ בתוכניות פופולאריות כי "קיצוץ המסים ישלם בעד עצמו" (לשקר האדיר הזה מגיע פוסט נפרד). הוא לא בורח מהצעותיו לקצץ באופן דרסטי בהוצאות הבטחון - עמדה מאוד לא פופולארית באלקטוראט הרפובליקאי - ובהתנגדות למלחמות בעיראק ובאפגניסטאן, ואפילו מתנגד לסיוע הכלכלי לישראל. זה כמובן שם אותו בצד ההפוך ממני בערך בכל נושא (חוץ מאויל המלחמה בעיראק), אבל הוא מועמד שצריך להעריך: לפחות אפשר לעשות איתו דיבייט הגון.
בקטנה ולא קשור:
א. בפינת המיזוגניה השבועית: הוניגמן חותכת בברוטליות את סנדי בר ממודעותיה בירושלים. לא שיוצא לי לקנות שם גם כך, אז נותר לי רק לקרוא להצטרפות לחרם.
ב. חברי השונים, ידעתם איפה להתמקם: המיקוד שמכיל הכי הרבה משקי בית שהם במאיון העליון בארה"ב הוא במקבילה האמריקאית לביצה (וגם מקומה של אלנה קגן, האישה והכנוי), הלא הוא האפר ווסט סייד.
מעניין. מה שאני קורא בין השיטין זה שאתה אוהב את רון פול גם כי הוא לא סקטוריאלי אלא באמת מתעניין בכלל האמריקאים, בניגוד לשאר הרפובליקאים (ואולי גם הדמוקרטים).
השבמחקאני תוהה עד כמה המיקום של הליברטריאנים בגו"פ טבעי. יכול להיות שהם היו יכולים להרגיש טבעי באותה מידה, או אפילו יותר, אצל הדמוקרטים? כי ברור שהם לא יכולים כרגע להיות מפלגה עצמאית. מה אתה אומר?
מקומם לא ממש טבעי בגו"פ, ולכן באמת מעמדם במפלגה די שולי. אבל מקומם במפלגה הדמוקרטית עוד פחות טבעי (למרות שיש מדי פעם מאמרים מלומדים על "האם על הליברטריאנים לעזוב את הקואליציה עם הימין ולעבור לקואליציה עם השמאל - הגל האחרון היה ב2006) מכיוון שהחוט המקשר מאחורי כל התפיסה הדמוקרטית הוא שהממשלה יכולה לטפל בבעיות החברה, והליברטריאנים מאמינים בדיוק בההיפך: שהממשלה עושה רק נזק וצריך לצמצם אותה למינימום שבמינימום, בכל תחום.
השבמחק