הבירה הנורווגית המושמצת ג': אוסלו וקיר הברזל

זה הפוסט האחרון בסדרת אוסלו (חלקים א' וב' הם כאן וכאן, בהתאמה), ואני מבטיח שנחזור לריק פרי עושה מעצמו צחוק, אבל לא יכולתי לותר על היתלות פרובוקטיבית משהו באילנות גבוהים: אוסלו הוא המקנה העיקרית המתבקשת מתפיסתו של ז'בוטינסקי בקיר הברזל.
חשבתי על זה אחרי הצפת הרדיו באחת הפרסומות היותר מטופשות ששמעתי לאחרונה, לערב בנושא "קיר הברזל ותפיסת הבטחון של ישראל" במרכז מורשת בגין. היא הולכת בערך ככה (הציטוט מהזכרון, אז כנראה שהוא לא מדוייק):

שלום עם בטחון - הוא אמר את זה קודם. זאב ז'בוטינסקי הניח את הבסיס לתפיסת הבטחון של ישראל כבר לפני 90 שנה עם רעיון "קיר הברזל". הנכם מוזמנים....

מעבר להצעה המעליבה שתפיסת הבטחון של ישראל ניתנת לסיכום בשלוש מילים (בערך באותה רמה אינטלקטואלית כמו הנסיון לסכם מדיניות מס בשלוש מלים, וראינו לאן זה הביא את הרמן קיין), ולרויזיוניזם ההסטורי התולה את תפיסת הבטחון הישראלית בז'בוטינסקי - אחרי הכל, ז'בוטינסקי תמך עד מותו בהסתמכות בטחונית על כוחות המנדט, וקצת קשה לקחת מבן גוריון את ראשנויותו בהשתתת בטחון היישוב על כוח מגן יהודי - הפרסומת הזו היתה הזדמנות לקרוא מה בעצם אמר ז'בוטינסקי במאמר המפרוסם, אז עשיתי מעשה וקראתי אותו. כדאי לכם, הוא לא כל כך ארוך.
אז לא, ז'בוטינסקי לא ממש פורש שם את תפסית הבטחון הישראלית.גם המלים "שלום" ו"בטחון" לא מופיעות במאמר. הוא כן יוצא כנגד נסיונות ולשאת ולתת עם ערביי א"י,  ובעיקר כנגד ההגיון מאחורי הנסיונות הללו בשנות העשרים, כאשר המאמר נכתב, והוא שניתן לזכות בתמיכת הערבים בציונות תמורת פיתוח כלכלי.  וזו, טוען ז'בוטינסקי, אשליה. והוא צודק לחלוטין.
שכן לב הטענה במאמר קיר הברזל היא שלערביי א"י ישנה זהות לאומית חזקה כשלנו, והם לא יוותרו עליה תמורת פיתוח כלכלי. נסיון לשאת ולתת עמם על הסכם כגון זה מניח או שהם טפשים ולא מבינים את כוונותינו האמיתיות, או שהם מספיק תאבי בצע לוותר על השאיפות הלאומיות שלהם תמורת פיתוח כלכלי, והם, טוען ז'בוטינסקי, לא זה ולא זה:

עושי השלום בקרבנו מנסים לשדל אותנו, כאילו הערבים הם או טיפשים, שניתן לרמותם על-ידי ניסוח "מרוכך" של מטרותינו האמיתיות, או שבט אוהב- בצע, שיוותר לנו על בכורתו בארץ-ישראל תמורת רווחי תרבות וכלכלה. אני מסרב לחלוטין לקבל השקפה זו על ערביי ארץ-ישראל.

זו, כמובן, בדיוק האבחנה העומדת מאחורי תפיסת מחנה השמאל בישראל: שערביי א"י הם בעלי זהות לאומית שלא יוותרו עליה תמורת נזיד עדשים של פיתוח כלכלי. הטענה כי "אין עם פלסטיני" היתה סימן היכר של שמיר ולא של רבין, והטענה כי ערביי יש"ע היו שמחים וטובי לב והסכינו עם היותם נתינים חסרי זכויות של שלטון ישראלי עד שרבין הטיס את ערפאת מתוניס לעזה היתה של מתנגדי אוסלו, לא תומכיו.
אבל עד כאן הדיאגנוזה, ומכאן הפרוגנוזה: אם זה המצב, מה עושים אפוא? כאן ז'בוטינסקי מעט חלש בפרטים - אחרי הכל, לנטיית הימין לא להציע תוכנית לעתיד יש שורשים הסטוריים עמוקים - אבל בקטע האחרון הוא פורש הצעה שכזו בקוים כלליים:

כל עוד יש לערבים אפילו זיק של תקווה להיפטר מאתנו, הם לא ימכרו את תקוותם זו לא בעד אי-אלו מלים מתוקות ולא בעד שום פרוסה מזינה של לחם בחמאה, ומשום כך דווקא, אין לראותם בחזקת אספסוף, אלא עם, אף אם עם מפגר, אבל עם חי. עם חי מסכים לוויתורים בשאלות עצומות וגורליות כאלו רק כאשר לא נשארת לו כל תקווה, כאשר בקיר הברזל לא נראה עוד אף לא סדק אחד. רק אז מאבדות קבוצות קיצוניות שסיסמתם היא "בשום אופן לא", את קסמן, וההשפעה עוברת לידי הקבוצות המתונות. רק אז יבואו אלינו המתונים האלה ובידם הצעה לוויתורים הדדיים: רק אז יתחילו הם לשאת ולתת עמנו ביושר ובשאלות מעשיות, כגון ערובה נגד גירוש מן הארץ, או בעניין שיווי-זכויות, או בדבר ישות עצמית לאומית; ואני מאמין ומקווה, שאז נוכל לתת להם ערובות כאלה, שתרגענה אותם, ושני העמים יוכלו לחיות זה בצד זה בשלום ומתוך יחסי הגינות. ואולם הדרך היחידה להסכם כזה היא קיר הברזל, כלומר, חיזוקו של השלטון בארץ-ישראל, שלא יהא נתון לשום השפעות ערביות, כלומר, עצם השלטון, שנגדו לוחמים הערבים. במלים אחרות, בשבילנו הדרך היחידה להסכם בעתיד מתבטאת בהסתלקות מוחלטת מכל הנסיונות להגיע להסכם בהווה.

כלומר, אם הפלסטינים יהיו ממש נחמדים, אולי ניאות לא לבצע בהם טיהור אתני או לתת להם מידה מסויימת של זכויות אזרח (אם כי כנראה שלא זכות בחירה, שכן אז השלטון יהיה "נתון להשפעות ערביות"). זו הצעה לא כל כך מופרכת מצד לאומן פרוטו-פשיסט של תחילת המאה ה20, אבל ברור שבמאה ה21 היא לא ממש תופסת מים - לא מבחינה מוסרית ולא מבחינה פרקטית ובינלאומית. התשובה של מחנה השמאל היא חלוקת הארץ - לא בנאיביות ווילסונית, עם שמירה קפדנית על עוצמתה של ישראל הריבונית אך ללא קשירת עתידה במתוה שמוביל לאפרטהייד. זה בדיוק מה שאוסלו התחיל לעשות, ולכן במידה רבה הוא המסקנה המתבקשת מקיר הברזל. מכיוון שהצעת החלוקה עלתה על הפרק רק לאחר מותו, ז'בוטינסקי לא התנגד לה בפירוש אם כי מהתנגדותו ליצירת ממלכת ירדן אפשר להניח שהיה מתנגד. אז מה כן?
האמת היא, שלא בכדי פרק הפרוגנוזה מעורפל, כי לימין הישראלי אין ממש תשובה לדיאגנוזה החדה והמדוייקת של ז'בוטינסקי. אפשר לסכם פחות או יותר את תגובתו באמרתו הקצרה של ר' חנינא בן תרדיון: "מן השמיים ירחמו". צריך רק לזכור איך ממשיך הסיפור בע"ז י"ח.

אמר לו [ר' יוסי בן קיסמא לר' חנינא בן תרדיון] אני אומר לך דברים של טעם ואתה אומר לי מן השמים ירחמו תמה אני אם לא ישרפו אותך ואת ספר תורה באש  ... אמרו לא היו ימים מועטים עד שנפטר רבי יוסי בן קיסמא והלכו כל גדולי רומי לקברו והספידוהו הספד גדול ובחזרתן מצאוהו לרבי חנינא בן תרדיון שהיה יושב ועוסק בתורה ומקהיל קהלות ברבים וס"ת מונח לו בחיקו הביאוהו וכרכוהו בס"ת והקיפוהו בחבילי זמורות והציתו בהן את האור והביאו ספוגין של צמר ושראום במים והניחום על לבו כדי שלא תצא נשמתו מהרה