הבירה הנורווגית המושמצת ב'

אז כתבתי על התועלות המשניות מתהליך אוסלו, אבל אני רוצה לטעון יותר מזה: שבמטרה העיקרית שלו - השכנת שלום - התהליך לא נכשל. או ליתר דיוק, גם אם בהשגת שלום אוטופי הוא נכשל, הוא עדיין היה אחת מהתרומות המשמעותיות לבטחון ישראל. אבל בשביל להסביר, נחזור ל"דיפולמטיה" של קיסינג'ר.
הסברתי בעבר על התזה הבסיסית של קיסינג'ר בספר המצויין הזה, אבל בגדול הספר הוא שיר הלל למאזן הכוחות: יציבות ושלום, טוען קיסינג'ר,קורים לא כאשר עמים מחליטים פתאום לחיות בשלום אלא כאשר ישנו מאזן כוחות השומר על שווי משקל בזירה הבינלאומית. ובאופן אירוני, ניתוח כזה מעלה את הטענה שיש מצב בו מדינה חזקה מדי לטובתה היא; שהדרך הטובה ביותר עבור אותה מדינה עצמה להשיג שלום הוא בחיזוק יריביה, עד שיהיה שווי משקל מניח את הדעת, שכן עד שלא יושג שווי משקל כזה עוצמתה של אותה מדינה תהיה זרז למאמץ בלתי פוסק של אויביה להתנגד לה, ולהשקעה בלתי פוסקת של משאבים במירוץ חימוש הדדי. הדוגמה הטובה ביותר היא גרמניה: מאז הקמתה ב1871 עצם קיומה ועוצמתה היוו איום מתמיד על כל שאר מדינות אירופה. ביסמרק הצליח לנהל את המצב הזה בחוכמה כאשר באופן מובהק הצניע את העוצמה הגרמנית אבל לאחר פיטוריו, המדיניות האגרסיבית של וילהלם הביאה לתגובות פאניקה בצרפת, רוסיה ובריטניה, שהביאה בתורה לפאניקה גרמנית מכיתור, והנה הגענו לשרשרת הבריתות הבלתי אפשרית שהביאה למלחמת העולם הראשונה, ולהשלמתה המאוחרת, מלחמת העולם השניה. באופן אירוני, דווקא גרמניה המוחלשת, המחולקת, והכבולה בתוך האיחוד האירופי שלאחר המלחמה הביאה לשגשוג ושלום רב יותר עבור הגרמנים עצמם, כמו גם להשפעה גרמנית משמעותית יותר באירופה יותר מאשר בכל שלב של גרמניה החזקה והאסרטיבית של 1871-1945.
לא צריך גם ללכת רחוק כל כך: לא נראה לי שיש מי שיטען שהשלום עם מצרים הוא לא אחד מהמהלכים המשמעותיים ביותר לבטחון ישראל; למעשה הוא הפעם הראשונה שבה ישראל הפסיקה לעמוד בפני איום ממשי לקיומה (אנו ילידי 80 ואילך, לבנו גס בכך, אבל כדאי לתפוס מילה עם ישראלים שחוו באופן משמעותי את מלחמת יום כיפור כדי להעריך את האיום המצרי - גם כאשר סיני היתה ברשותנו). אלא ששלום זה התאפשר רק כאשר מלחמת יום כיפור הורידה את ישראל מהיבריס ששת הימים ורק כאשר ישראל נסוגה מסיני. ודוק: השלום עם מצרים מתקיים לא בשל אהבה גדולה בין העמים. סביר להניח שרוב המצרים שונאים אותנו וחלק לא קטנים מהישראלים גם לא מי יודע מה מתים עליהם. אבל בין המדינות מתקיימת מערכת של יציבות, של מאזנים הדדיים והרתעה הדדית (כן, גם הסיוע האמריקאי למצרים כנראה קשור בכך), שמשמרת את מצב השלום גם כאשר מצרים עוברת מהפכה ומתקרבת לאיסלאמיסטיים.
וזה הבסיס שתהליך אוסלו התחיל ליצור מול הפלסטינים - כמו גם ההתנתקות והיציאה מלבנון ביחס ללבנון. הוא יצר מסגרת שעל בסיסיה ניתן לבנות מסגרת של יציבות ושל הרתעה הדדית. נכון, זה לקח זמן וגם לא מעט נפגעים ישראלים; חלקית זה עדיין נבנה. אבל שליטה ישראלית במרכזי האוכלוסיה הפלסטינית לא היתה באמת מונעת את הנפגעים הללו; היא היתה מגלגלת את המצב לאחד משני פתרונות יציבים: גירוש האוכלוסיה הערבית מתחומי א"י, או משטר אפרטהייד מלא, על כל ההשלכות המוסריות והבינלאומיות הנובעות מכך. בשני המקרים, התוצאה לדעתי היא חיסולה בשלב כזה או אחר של מדינת ישראל. מה שהסכם אוסלו הצליח ליצור הוא את המסגרת שמאפשרת לישראל לבנות מערכת יחסים מול מדינה פלסטינית המממשת את הבטוי הלאומי של העם הפלסטיני, ולהגיע לבסוף ליציבות ושלום.
אלא מאי? שישראל הסתכלה על תהליך אוסלו בצורה ווילסוניסטית ולא רוזבלטיסטית: אוסלו נתפס כתהליך שיביא לשלום אוטופי, לחומוס בדמשק - ברוח תחושות "קץ ההסטוריה" שליוו את רוב העולם המערבי בשנות ה90. זו, לדעתי, בניתוח לאחור, הטעות העיקרית של השמאל הישראלי באוסלו. רבין החל לשנות את תפיסתו לאחר הפיגועים הגדולים - בעיקר בית ליד - ורוב ההתבטאויות שלו מתייחסות מאז ואילך למטרת התהליך כהשגת הפרדה (אז לראשונה הוחל בסגר ובבניית הגדר) במקביל להמשך תהליך אוסלו. קארש אולי מתפוצץ ולא מבין איך זה הולך ביחד, אבל זה מכיוון שהוא - ככל הימין הישראלי - גם כן מתייחס ליחסנו מול הערבים במונחים ווילסוניסטיים, ולכן בטוח שמספיק להוכיח שהפלסטינים לא אוהבים אותנו וזוממים להשמידנו כדי לפטור את עצמו מכל נסיון להציג תוכנית ברורה לאבטחת עתידה ארוך הטווח של מדינת ישראל. אבל מנקודת מבט רוזבלטיסטית, אין הגיוני מהתגובה הזו: המטרה היא לבנות מסגרת לאומית פלסטינית ומולה לבנות מערכת הרתעה. גלגול התהליך לאחור היה רק מזיק לישראל גם אם פני ערפאת אינם לשלום.
אגב, זו בעצם עמוק פנים ההבנה שעומדת בבסיס תת-המודע הישראלי גם בימנו. והראיה, אין אחד שמציע לכבוש מחדש את דרום לבנון, עזה או ערי הגדה ולהחזירן לשלטון ישיר ישראלי, הצעה מתבקשת מההנחה שתהליך אוסלו היה כשלון; זאת ועוד, האיום העיקרי שעומד בארסנל של אבו מאזן דווקא מול ישראל הוא פירוק הרשות הפלסטינית, דהיינו גלגול תהליך אוסלו לאחור - הצעה שישראל היתה צריכה לאמץ בשתי ידיים אם ההנחה היא שתהליך אוסלו היה כשלון. (כשחושבים על זה, אפילו ב96 כאשר נתניהו עלה לשלטון הוא לא עשה זאת).
וכאן אני חשוב הטרגדיה של רצח רבין. כי רבין ב94-95 עשה את הסוויץ' לעבור לחשיבה רוזבלטיסטית, ופרס לא. ברק גם כן חשב בחשיבה רוזבלטיסטית אבל עד שהגיעו לתקופתו התהליך כבר התגלגל לכיוון חסר מוצא. יתכן - אם כי לא בטוח - שאם רבין לא היה נרצח, הוא היה מצליח לנהל את תהליך אוסלו בצורה מוצלחת יותר מפרס ומנתניהו ולהמנע מהאינתיפאדה השניה. אבל זה כבר משחק בהיסטוריה אלטרנטיבית.

קיר הברזל יגיע בחלק ג'.