בלוג על פוליטיקה אמריקאית, ופוליטיקה של מדינות אחרות; מחשבות על דת, על המגזר, ועל דתל"שות; וגם על כל מיני דברים אחרים.

יום שבת, 19 בנובמבר 2011

אבוי למנוצחים

ביום ראשון הולכים הספרדים לקלפיות, שלפי הסקרים הימין עומד לנחול בהן ניצחון סוחף: המפלגה העממית, מפלגת הימין-מרכז , צפויה לזכות בכ190-200 מושבים מתוך 350 המושבים בקורטז.
(הערת אגב: פרנקו בודאי מתהפך בקברו כשהוא שומע את הדמיון בין שמה של "המפלגה העממית", הגלגול המודרני של המפלגה שצמחה מבכירי משטרו לאחר המעבר לדמוקרטיה ב1977 לבין "החזית העממית" -שמו של ארגון מפלגות השמאל שכנגד ניצחונו בבחירות יולי 1936 יצא פרנקו למלחמת האזרחים)
לכאורה, ניצחון זה משלים את השתלטות הימין המתון על היבשת - אחרי איטליה, גרמניה, צרפת ובריטניה, ספרד נותרה המדינה האירופאית הגדולה האחרונה בשלטון השמאל,  והנה גם בה מאבד השמאל את השלטון. אבל זה רק לכאורה, מכיוון שכפי שזה נראה עכשיו, סרקוזי עומד לאבד את השלטון בבחירות במאי, וגם מרקל לא פופולרית, והסיבה העיקרית לכך שהיא לא באמת בצרות היא שהסוציאליסטית עדיין לא הצליחו להתאושש מניצחונה הדרמטי ב2009. עם זאת, יש מכנה משותף בכל המהפכים הפוליטיים במדינות המערב בשנים האחרונות: יש משבר כלכלי בעולם, והציבור בכל מדינה מאשים את הממשלה המכהנת במשבר, ומחליף אותה כשעומדת בפניו האפשרות. המשבר הכלכלי דחף את אובמה השמאלני לבית הלבן, אבל גם מסר את השליטה בבית הנבחרים לרפובליקאים ב2010; משהגיע המשבר לאירופה עם משבר החובות היווני דחף את קמרון הימני לדאונינג 10, אבל גם הצניח את מרקל, סרקוזי וברלוסקוני הימניים ומאידך את ספטרו ופפנדריאו השמאלניים בסקרים, והביא או שעלול להביא לתבוסתם בבחירות הבאות; זה לא ממש קשור לצד הפוליטי של המפה ממנו באים ראשי המדינות הללו.
כעס שכזה של הבוחרים על הממשל המכהן בעת משבר כלכלי הוא מובן, ובז'רגון הפוליטי האמריקאי יש לו גם כינוי  - Anti-incumbant mode, שבו הציבור יותר כועס מאשר בוחר בחירה אידאולוגית ולכן הפוליטיקאים המכהנים יסבלו בבחירות, לא משנה מאיזה צד של המפה הם הגיעו.
עם זאת, לארי בטרלס, מדען מדינה מאוניברסיטת ודנרבילט, טוען טענה יותר רדיקלית (PDF), שיכולה להסביר גם למה האמירה הנדושה "הבחירות הקרובות הן החשובות ביותר בדורנו" עשויה להיות הפעם נכונה. למשברים כלכליים עולמיים, דרמטיים, יש מהלך משלהם שלמרבה הצער למנהיגים אין הרבה שליטה עליו. ליתר דיוק, יש צעדים שהמנהיגים יכולים לבצע, ומנהיג חסר כישורים יכול להרע את המצב באופן משמעותי; אבל לרוב הצעדים הללו הם מתבקשים ויבצעו אותם מנהיגים משני צידי המפה הפוליטית (בוש הרפובליקאי דחף את הממשל להתערב ולהציל את הבנקים; פפנדריאו הסוציאליסט העביר את תוכנית הצנע הגדולה ביותר ביוון מזה עשורים). מעבר לצעדים אלה - שיותר קשורים כאמור להיותו של המנהיג כשיר לתפקידו, ורוב המנהיגים כאלה - לשאר הצעדים של הפוליטיקאים אין הרבה השפעה על מתי וכיצד המשבר הכלכלי יגמר. (יש להם השפעה רבה בתחומים אחרים, כמו למשל מידת חוסר השוויון במדינה, מידת בטחון הסוציאלי, השחיתות או החירות. אבל לא על מתי המשבר הכלכלי יגמר).
הדוגמה הטובה ביותר לכך היא המשבר הכלכלי הדרמטי הקודם - השפל הגדול של שנות ה30. בארה"ב השפל העלה לשלטון את FDR, שיסד את הניו דיל, הרשת החברתית הראשונה בארה"ב; בבריטניה ובאוסטרליה השפל דווקא העלה את השמרנים על פני הלייבור; בגרמניה השפל העלה את הנאצים. בשתי פרובינציות חקלאיות סמוכות בקנדה - ססצ'קואן ואלברטה - השפל הכלכלי הביא להחלפת שלטון הפוכה: מימין לשמאל בססצ'קואן, ומשמאל לימין באלברטה. ובכל המקרים הללו, הכלכלה השתפרה פחות או יותר באותו הזמן, החל מאמצע שנות ה30, למרות השנוי הדרמטי בין המשטרים הללו ובין המדיניות הכלכלית שהנהיגו. זהו דרכו של משבר כלכלי עולמי.
אלא שכמובן, האמירה שאין משמעות לזהות האוחזים בשלטון בזמן ההתאוששות הכלכלית רחוקה מאוד מהאמת. מעבר לתחומי המדיניות שאינם קשורים בהכרח לשפל עולמי דרמטי, המשמעות הזו היא בתחום דעת הקהל, או בז'רגון האמריקאי בpolitics ולא בpolicy. כשם שהציבור מאשים את הממשלה המכהנת בשפל כלכלי שפרץ בזמנה, בין אם באשמתה ובין אם לאו, הוא זוקף לזכותה של הממשלה המכהנת את ההתאוששות מהשפל, בין אם בזכותה ובין אם לאו (וכאמור, בדרך כלל התשובה היא לאו); וככל שהשפל יותר גדול וההתאוששות יותר משמעותית, הצד שאוחז בממשלה בזמן ההתאוששות זוכה למעמד והתבססות יותר משמעותיים בדעת הקהל. ההתאוששות הכלכלית אפשרה לנאצים לבסס את משטרם ולהביא את גרמניה למלחמה ההרסנית בתולדותיה; ההתאוששות הכלכלית אפשרה לFDR ליצור לראשונה ניצני מדינת רווחה בארה"ב, והביאה לעליונות דמוקרטית בשדה הפוליטי האמריקאי למשך 50 שנה (למעט ארבע שנים, 1946-48 ו1952-54, הדמוקרטים שלטו בבית הנבחרים 62 שנים ברציפות, בין 1932 ל1994), שבעצם רק רייגן הצליח לערער; ההתאוששות הכלכלית של ארה"ב ובריטניה בשנות ה80, בזמן שלטון ימני, הביאה לתזוזה משמעותית ימינה של המפה הפוליטית.
ולכן הבחירות הבאות במדינות המערב כל כך חשובות; יש סיכוי סביר להניח שהמשבר הכלכלי יסתיים במידה זו או אחרת בארבע השנים הקרובות. משברים כלכליים מסתיימים. ואם זה יקרה, הצד הפוליטי שיחזיק בבית הלבן - או בממשלה של כל מדינה מערבית אחרת - ייהנה משנוי משמעותי של המפה הפוליטית לכיוונו. באנגליה אלה יהיו השמרנים, וכנראה שבצרפת הסוציאליסטים. עד כאן אין הפתעה, כי זה די מתאים לרוח הפוליטית של המדינות הללו בעשורים האחרונים. בגרמניה סיכוי סביר שזה יהיה הימין, וכנראה שגם בספרד. אבל בארה"ב, חביבת הבלוג, התמונה לא ברורה.
דווקא מכיוון שהרווח הצפוי מזכייה בשלטון דווקא בבחירות הקרובות כל כך גדול, אם הייתי רפובליקאי הייתי מורט את שערותי עד לקרחת מלאה. הבחירות האלה היו אמורות להיות משחק ילדים לרפובליקאים: אובמה מאוד לא פופולרי, הכלכלה על הקרשים, הבסיס הליברלי מאוכזב ממנו - כל שהרפובליקאים צריכים לעשות הוא להעמיד מועמד סביר ולנצח בהליכה. אבל כפי שמעיד מצעד הליצנים  הידוע כשדה המועמדים הרפובליקאים לנשיאות (מרק היום הוא ניוט גינגריץ;, אבל תנו לו כמה ימים וגם הוא יפול), המועמד הסביר היחידי שהם מסוגלים להעמיד הוא מיט רומני, שהם בעצמם לא סובלים אותו, וקשה לראות אותם מתלהבים מלהצביע לו. זאת ועוד, מצעד הליצנים מתחיל ליצור נזק של ממש למותג הרפובליקאי. חוסר ההתלהבות הרפובליקאי (חוסר התלהבות דומה היה אחד משורשי הצלחתו של אובמה ב2008) בנוסף למיאוס שהרפובליקאים מצליחים ליצור לעצמם בקרב המצביעים העצמאיים מביאים לכך שלמרות הכל, סיכוייו של אובמה לזכות בכהונה שנייה לא רעים בכלל. יתכן שדונלד טראמפ, מישל בכמן, ריק פרי, הרמן קיין ושות', כמו גם האלקטורט הרפובליקאי שתומך בהם ובשכמותם, נתנו לדמוקרטים את המתנה במשמעותית ביותר בדורות האחרונים.

כמובן, אני מאוד שמח מניצחון הימין בספרד (גם אם שורשיו מלוכלכים בפרנקואיזם), אבל זה נושא לפוסט שלם על בעיותי עם השמאל האירופי, שהבטחתי כבר לפני שנה ובתקוה אכתוב בקרוב.

אין תגובות:

פרסום תגובה