הבירה הנורווגית המושמצת

יצא לי פוסט ארוך. אז אני אקח את המלצות הקוראים ואפצל לכמה פוסטים עוקבים.

שלושה אירועים לאחרונה הביאו אותי לכתוב את הפוסט: פרסומת די מטומטמת לקיר הברזל של ז'בוטינסקי ברדיו אליה אגיע בסוף; יום השנה לרבין אליו אגיע באמצע; אבל אני רוצה להתחיל מסרטון של לאטמה (אותו אתר שאחראי אאז"נ לספרון בעל השם המעמיק "נכבה - חארטה", אחד הנסיונות היותר מביכים לתת תשובה ציונית הולמת לטענות הנכבה - ואת זה אני אומר כמי שחושב שהנכבה היתה מהמהלכים היותר מוצדקים בהסטוריה). שכותרתו "אנחנו הילדים של אוסלו, שנת 93". אני לא אלנקק, כי הסרטון ממש עצבן אותי וכי התוכן לא ממש מעניין - יש בו כצפוי האשמה בכל הרעות הבטחוניות בשני העשורים האחרונים בתהליך אוסלו; אני מוכרח עם זאת לתת את הקרדיט על השימוש היפה בשיר ועל העתוי המבריק.
(פתח סוגריים: זה מזכיר לי את אחד המיילים היפים שקיבלתי בצבא. בדיוק שנה לפני שנכנסו כל הבנים בקורס שלי לקבע, שלח דן מרקוס מייל עם ציטוט שירה של לאה גולדברג, "זה מכבר", כאשר השורה "עוד שנה" מודגשת. 11 חודשים לאחר מכן, ב7:00 בבוקר (אני מניח שהוא הגיע מוקדם כדי שאף אחד לא יתפוס לו), שלח אורי סיוון תגובה למייל, עם אותו שיר, כאשר הורה "עוד שנה" לא מודגשת, בעוד השורה "עוד חודש" כן. גדול. סגור סוגריים)
מכל מקום, זו הזדמנות להגיב לאחד המיתוסים היותר רווחים בציבוריות הישראלית, על כשלונו של תהליך אוסלו. גם אם היה בו כשלון - ועל כך אגע בהמשך - כדאי לזכור קצת איפה היתה נמצאת ישראל בלעדיו. אז אם נקפיא את מצבה של ישראל ב91 (אני כולל את ועידת מדריד מכיוון שהתהליכים שאני מציין, אם קרו בין מדריד לאוסלו, קרו בשל תהליך מדריד והיו מתהפכים אם היה נכשל, לשם היה מועד לולא אוסלו), אז:

• לא היו יחסים דיפלומטיים בין ישראל לכ70 מדינות, בהן המעצמות העולות סין והודו וכן הותיקן. ישראל כמובן לא היתה חברה בOECD (תהליך התקבלותנו לארגון החל בעקבות תהליך אוסלו) וסביר להניח שגם ללא הסכמי סחר עדיפים (כמו הסכם האסוסיציה) עם השוק האירופי; החלטת האו"ם המשווה בין ציונות לגזענות היתה עדיין בתוקף.
•  החרם הערבי היה בעיצומו: הנגזרת ההראשונית היתה כמובן העדרם של מוצרי צריכה שנחשבים היום בסיסיים בישראל - טויוטה, מזדה ושאר המכוניות היפניות; מקדולנדס, ברגר קינג, פפסי ומוצרי מזון אמריקאיים אחרים; רוב רשתות הביגוד הבינ"ל וכד'. אבל מעבר לכך, לא היו כמעט בכלל קשרים כלכליים עם יפאן ושאר אסיה, ועם חלקים ניכרים מהשוק האמריקאי והאירופי. במצב כזה, קשה להניח שההי-טק הישראלי היה מצליח להמריא.
• הפריחה הכלכלית של 93-96 ו99-01 היתה נמנעת; אם לוקחים את ממוצע הצמיחה של שנות השמונים ומחילים אותו על שני העשורים הבאים, התמ"ג הישראלי היה כ340 מליארד ש"ח במחירי 95 כאשר למעשה הוא כ467 מיליארד ש"ח (החישובים שלי על בסיס נתוני הלמ"ס מכאן), כלומר התמ"ג לנפש היה קצת פחות מ3/4 ממה שהוא למעשה, ומדרדר אותנו ממעל איטליה וספרד שם אנחנו היום (במונחי תמ"ג לנפש) לאיזור ברבדוס וסלובקיה (לפחות לפי ויקיפדיה)
• אני לא יודע אם היו עדיין אתרי קראוונים - אני מניח שבתוך 20 שנה היו בכל זאת מצליחים לסגור אותם - אבל קליטת העלייה הרוסית היתה הרבה יותר בעייתית אם בכלל. גרמניה, גם לאחר 20 שנה, לא הצליחה עדיין לקלוט ולשקם באורח מלא את חלקה המזרחי, והפרופורציות המספריות בין מזרח למערב גרמניה דומות לאלה שבין עולי בריה"מ והותיקים בשנות ה90. הסיבות המרכזיות שתרמו לקליטה מוצלחת של עולי בריה"מ הם הפריחה הכלכלית של 93-96 וסיוע אמריקאי נרחב,ף ששמיר למשל החליט לותר עליו כדי לא לותר על בניה בהתנחלויות (הערבויות האמריקאיות, זוכרים?)
• היחסים בין ישראל לארה"ב היו הגרועים ביותר מאז ממשל אייזנהואר, כאשר בשיאם ארה"ב מנעה מישראל מלהגיב על סדרה של התקפות טילים על תל אביב.
• ולבסוף, גם אם רק מקפיאים את רמת האלימות של 91, היו נהרגים בשני העשורים מאז כ700 ישראלים. 

תאמרו, ובצדק, שאני עושה עוול: הרי ב20 שנה העולם משתנה, ולא סביר שתמונת המצב היתה קופאת בנקודת הזמן של 90-91. נכון, אבל כאשר משחקים בהסטוריה אלטרנטיבית אפשר לשחק לשני הכיוונים: אין שום סיבה להניח שרמת האלימות הפלסטינית היתה יורדת או אפילו קופאת בשל נוכחות צה"ל במרכזי האוכלוסיה הפלסטינים.ההתפתחויות הטכנלוגיות, התמיכה האיראנית ושל הג'יהאד העולמי - כל אלה היו קורים גם כך, בעוד שהיכולת של צה"ל למנוע אותם היתה מוגבלת - גם ירי הקסאם, כדאי לזכור, התחיל ב2002 כאשר צה"ל עוד ישב טוב בתוך רצועת עזה - ובכל מקרה מקוזזת מול העובדה שעצם הנוכחות הצה"לית במרכזי הערים היתה הופכת את חיילי צה"ל למטרות קלות הרבה יותר, כך הדוגמה הרלוונטית ביותר לעניינו היא השליטה האמריקאית בעיראק; רק כדי לשמר שליטה דומה, צה"ל היה צריך להשקיע 160,000 חיילים, למעלה כל מצבת הסדיר. אם ננרמל לפי האוכלוסיה - בעיראק יש כפי 10 יותר אוכלוסיה מהאוכלוסיה הפלסטינית ביש"ע - צה"ל עדיין היה צריך להקדיש למעלה מ15% מכוחו רק כדי לשמר שליטה יומיומית (ואפשר רק לנחש מה המשמעות של זה על מוכנות למלחמה, על כמות המילואים של כולנו ובעקיפין גם על המשק הישראלי). כמות ההרוגים - אם ניקח שוב את המקרה האמריקאי בעיראק - היתה כ700 הרוגים לשנה, או שני הרוגים ליום.

גם בחזית הדיפלומטית סביר להניח שלא זו בלבד שמצבנו לא היה משתפר כפי שהשתפר אלא היה מדרדר. נכון שיש בקרב הציבור האמריקאי אהדה בסיסית ועמוקה לישראל אבל זו נבנתה במידה רבה -בעיקר בימין - בשני העשורים האחרונים (בשנות ה80 רוב הימין האמריקאי היה די אדיש לישראל, ובעיקר ראה בה מכשול לקשרים טובים יותר עם העולם הערבי - החל בניקסון וכלה בבוש האב ומלחמת עיראק הראשונה), ונבנתה על תפיסה שישראל חולקת את הערכים האמריקאים של חירות ודמוקרטיה. קשה לראות תפיסה כזו משתרשת כאשר על מסכי הטלויזיה האמריקאיים היתה מצטיירת יום יום תמונה של משטר אפרטהייד הלכה למעשה בשטחים (מיעוט של בעלי זכויות אזרח השולט מול רוב של נתינים חסרי זכויות כאלה). גם מדינות ועמים שזכו לתמיכה וידידות אמריקאית עמוקה איבדו אותה בסיטואציות כאלה - אנגליה ב56, הלבנים בדרא"פ בשנות ה80, ועוד.  על אחת כמה וכמה כאשר בשנות ה90 וה00 דור הסגרגצינויסטים הדרומיים הלך ונעלם וכל תפיסה של אפליה בזכויות אזרח הפכה להיות בלתי קבילה בציבוריות האמריקאית באופן מוחלט. וזה בארה"ב - הידידה הגדולה ביותר שלנו - לא נדבר על אירופה או שאר העולם.
ולבסוף - הנקודות הכלכליות שתיארתי קודם סביר להניח שהיו מתממשות או אף נהיות גרועות יותר, בשל שתי הנקודות לעיל.

אבל כל זה היה תועלות משניות, כלומר בהנחה שתהליך אוסלו נכשל במטרתו העיקרית, ועל כך אני חולק, או ליתר דיוק רוצה לתת פרספקטיבה אחרת - אבל על זה בחלק ב' ובחלק ג'

נ.ב. לא שכחתי פתרון לחידה - זה יגיע בפוסט הערמה הבא, בטח בשבת.