רוברטס ואדלסון משנים את הכללים

אולי זה לא נראה כך, אבל הפריימריז במתכונתם הנוכחים לא כל כך ותיקים: עד 1968 הוועידות הלאומיות - הדמוקרטית והרפובליקאית, שמתכנסות באוגוסט - באמץ היו המקום שבו המפלגות בוחרות את מועמדן לנשיאות. ליתר דיוק, לא הועידות עצמן: הדילים נחתכו בישיבות בחדרים אחוריים אפופי עשן בין בוסים פוליטיים ממדינות שונות, והבוסים הללו הורו לנציגים שנשמעים לקולם למי להצביע (אם צפיתם בפרק האחרון של העונה הששית של הבית הלבן, מישהו כמו ג'יאנלי הנציג מניו יורק. אם לא צפיתם - לכו וצפו. אני אחכה. חזרתם? יופי).
היו פריימריז במדינות שונות אבל ברוב המדינות הפריימריז הללו לא היו מחייבים. הם נתנו רק אינדיקציה לגישת הבוחרים במדינות שונות אבל ההשפעה שלהם היתה מוגבלת (אם כי לא חסרת משמעות לחלוטין: למשל, הפריימריז במערב וריג'יניה היו נקודת ציון קריטית במסעו של JFK לבית הלבן, וזאת מכיוון שמערב וירג'יניה היתה מדינה מאוד פרוטסנטית, והפריימריז שם היו אינדיקציה לבוסים המפלגתיים האם הבוחרים מוכנים למועמד קתולי).
אלא שב1968 הכל השתנה. האלקטורט הדמקורטי היה מאוד מפוצל, בעקבות המלחמה בויאטנם וההתנגדות לה; ג'ונסון שהיה כזכור דמוקרט היה כל כך לא פופולארי שהוא החליט לא להתמודד לכהונה שניה (צעד מאוד נדיר בהסטוריה האמריקאית). בתחילת הדרך הצטייר בובי קנדי כתקוה הלבנה הגדולה אבל אז, בערב הפריימריז הקריטיים בקליפורניה, הוא נרצח (אם לא ראיתם את סרטו המצויין של אמיליו אסטבז, "בובי", לכו לראות. אני מחכה. חזרתם? יופי). כשהדמוקרטים הגיעו לועידה הם היו מאוד מפוצלים; יותר מכך, מפגינים רבים מתנועת המחאה נגד המלחמה חשו שהבוסים המפלגתיים עומדים לגנוב להם את המפלגה, מכיוון שהועידה נטתה לבחור בסגן הנשיא יוברט המפרי למרות שהסנטור יוג'ין מקרת'י, שהיה מתנגד חריף למלחמת ויאטנם, זכה בפריימריז ביותר מדינות, וקיימו הפגנות סוערות ואלימות מחוץ לאולם הועידה בשיקגו. הועידה בחרה בסוף בהמפרי, אבל התמונות הקשות מהועידה - כמו גם מהומות גזע בעקבות רצח מרטין לותר קינג מוקדם יותר באותה השנה, ותחושת אובדן סדר ושליטה - הביאו את ניקסון, עם מצע ה"חוק וסדר" שלו, לנצחון מרשים בבחירות הכלליות (באלקטורים, לאו דווקא במספר הקולות ממש).
המפלגות למדו את הלקח והגיעו למסקנה שהם לא יכולים להרשות לעצמן לנהל את בחירת המועמדים בפגישות אפופות עשן של בוסים מפלגתיים, והן חייבות לתת לבוחרים להחליט. וכך, ב1972 עברה רפורמה שהפכה את הפריימריז (או caucus) בכל מדינה למחייבים, כלומר: לא עוד בוסים מפלגתיים בוחרים את הנציגים לועידה, אלא הנציגים נבחרים על ידי הבוחרים, בפריימריז או בcaucus. אלא שהממסד המפלגתי לא שמט לחלוטין את השליטה. הוא שימר אותה הן באמצעות הקצאת חלק מהמקומות בועידה לאנשי הממסד - מושלים, חברי קונגרס וכו' - אלה מה שמכונים super deligates אצל הדמוקרטים וnon-pledged deligates אצל הרפובליקאים (אלה אותם superdeligates שבהם תלתה הילרי קלינטון את תקוותיה בשלב מאוחר של הקמפיין ב08). אבל יותר מכך (שכן הנציגים הללו מעולם לא הכריעו ועידה מאז 1972) באמצעות תהליך הפריימריז עצמו: זהו תהליך ארוך ובעיקר יקר. כדי להמשיך בו צריך לגייס המון המון כסף. ולכן צריך לגייס מהרבה אנשים: צריך לשכנע תורמים גדולים לתרום, וגורמי השפעה לארגן ערבי התרמה, ולקבל סיוע כספי מפוליטיקאים אחרים או מהארגונים המדינתיים והלאומיים. ולכן רק כדי לשמור את הקמפיין באויר, המתמודד צריך לשכנע כל הזמן את גורמי הכח הללו שיש לו סכוי סביר לזכות במועמדות ולכן כדאי לתרום לו כסף; מרגע שהממסד התלכד באופן מובהק סביב מועמד, המקורות הכספיים של המועמדים האחרים פשוט התייבשו.
אבל כל זה השתנה בפסיקה של בית המשפט העליון לפני שנה, בתיק Citizens United. בפסיקה הזו קבע בית המשפט העליון שחלק ניכר מחוקי הבחירות המגבילים תרומות הם הגבלה לא ראויה על חופש הבטוי, שכן דעה יכולה להתבטא גם בתרומת כסף. הפסיקה השאירה אמנם על כנן הגבלות רשמיות על הכספים שקמפיין יכול לקבל, אבל היא מאפשרת להקים קבוצות מחוץ לקמפיין, המכונות super PACs (כאשר PAC הם ראשי תיבות של Political Action Comitee), שניתן לתרום להן באנונימיות סכומי כסף לא מוגבלים, ולמרות שלכאורה הן לא קשורות כלל לקמפיין, למעשה הן יכולות להיות מאוד תואמות את המסר שלו. ואכן בפרימריז האלה הופיעו super PACs לכל אחד מהמועמדים. ובפרט בולט שלדון אדלסון, מר "ישראל היום" בשבילכם, שתומך ביד נדיבה בניוט גינגריץ'. ובאחת, הממסד הרפובליקאי איבד את השוט העיקרי שהיה לו נגד גינגריץ' - הממסד כולו פשוט מתעב את גינגריץ', אבל אדלסון אוהב אותו ותורם לו ביד רחבה, והבוחרים במצב רוח מאוד אנטי ממסדי, וכך גינגריץ' יכול להמשיך במירוץ גם לאחר הפסד מכריע כמו בפלורידה אתמול - שבכל שנה אחרת היה מסיים את הקמפיין שלו; כעת גינגריץ' ימשיך בתקוה לאסוף נציגים מהמדינות הבאות - בעיקר מדינות הדרום השמרניות - ואולי אולי להפוך את הכף. המשחק, בקיצור, נשמך.
זה לא אומר שגינגריץ' ינצח - רוב הפרשנים טוענים שקשה לראות דרך שבה רומני לא מנצח. אבל הם אמרו את זה גם אחרי ניו המפשייר, ואז גינגריץ' שוב קם מהמתים בדרום קרלויינה; בדומה הספידו שוב ושוב את הקמפיין של הילרי קלינטון ב2008 והיא נכנעה לבסוף רק במאי, כשהיא איבדה סכוי מתמטי לזכות ברוב של נציגים. כל עוד לגינגריץ' יש כסף - ויש לו, תודות למר אדלסון - ומספיק חשיבות עצמית ושנאה לרומני (ושני אלה יש לו ללא ספק) הוא יכול להמשיך עוד ועוד, עד שכל המדינות תצבענה. גם אם לא נגיע לתסריט של ועידה שבה אין 50% לאחד המועמדים (הלוואי! הלוואי שכן!) עדיין התסריט שלי הכי מסתבר הוא קרב ארוך ומכוער - ומכיוון שהקרב עד כה הוא מכוער ברמות שלא זכורות מן רב - הנזק לרפובליקאים רק התחיל.

רוב הליברלים שאני קורא מתעבים את citizens united. אני דווקא לא כל כך בטוח. נכון שהיא נותנת יתרון רב לעשירים, אבל במצב הקודם מועמד עשיר (כמו רומני) זכה ליתרון כזה ממילא; כעת היתרון מתרחב למי שיכול לשכנע עשירים. ואם באופן כללי זה מאריך את השלב התחרותי של התהליך, ובכך מאפשר לעוד אזרחים בעוד מדינות להצביע בפריימריז הצבעה שתהיה משמעותית - ולא להשאר במצב המגוחך שתושבי ארבע מדינות קטנות למעשה מכריעים את הפריימריז - אני כאמריקאי הייתי רואה בזה משהו חיובי. (יש בעיה עם כך שהתרומות יכולות להיות אנונימיות, את זה הייתי משנה).

בקיצור: הלאה, לקולורדו, מינסוטה, אריזונה, מישיגן - גבירותי ורבותי, enjoy your ride.