בלוג על פוליטיקה אמריקאית, ופוליטיקה של מדינות אחרות; מחשבות על דת, על המגזר, ועל דתל"שות; וגם על כל מיני דברים אחרים.

יום רביעי, 28 ביולי 2010

על ההיסטוריה

יש מנהג לחלק מדוברי השמאל (ולמאמרים שלהם בהארץ) לבנות טיעון מאוד מעצבן שהולך כך: אני בעד XYZ, והמדינה נגד; XYZ נשמע כמו מטרה יפה וראויה ולכן ברור שכל דמוקרטיה ראויה לשמה מקיימת אותו; ישראל לא מקיימת אותו ומכאן שהיא מדינה בלי נורמות דמוקרטיות. תתביישו לכם!
זה טוב ויפה אם זה היה נכון, אלא שלמעשה, בלא מעט מהמקרים, בדיקה פשוטה של העובדות מראה שדווקא רוב המדינות הדמוקראטיות מקיימות מדיניות דומה מאוד לזו של ישראל. דוגמה נפלאה לכך היא המיקרו-דיון שהתקיים הבוקר בהארץ על התקנה שנחתמה אתמול, המאריכה את התקופה שניתן לשמור חומרים ארכיוניים חסויים. התקנה מסמיכה את שר הבטחון, באישור תת הועדה לשירותים חשאיים של ועדת חו"ב של הכנסת, להאריך את תקופת החסיון מ50 שנה ל70 שנה. וברק רביד (בדיווח) ותום שגב (בפרשנות) מתפוצצים:
ההגבלות החדשות יחולו על חומר ארכיוני של כל יחידה במשרד הביטחון ובצה"ל שיוגדרו בצו של שר הביטחון שיאושר על ידי ועדת המשנה לשירותים חשאיים של הכנסת. ח"כים יוכלו לקבוע כי תוכנו של הצו יישאר חסוי. משמעות הסעיף היא מתן סמכות לשר הביטחון לאסור שחרור של חומרי ארכיון של כל יחידה בצה"ל על פי שיקולו. 
כותב רביד, וכל כך מתרגש שלא שם לב לסתירה הפנימית שהוא מצליח ליצור בתוך משפט אחד בלבד (ועל כך היו אומרים בדיבייט: try to do the upmost not to contradict yourself) ושגב מגיש את הפאנצ'ליין:
טדי קולק, לשעבר ראש העיר ירושלים, נהג לומר שסוד הוא מידע הידוע רק לשני אנשים שאחד מהם מת. בישראל אין סודות היסטוריים רבים חשובים באמת. רוב התיקים החסויים שנפתחים לעיון החוקרים אינם חושפים גילויים מרעישים: או שההיסטוריה יודעת כבר את האמת, כי אנשים כמו מרדכי וענונו ומרקוס קלינברג חשפו אותה - או שהאמת מוצעת לכל באינטרנט. הניסיון להסתיר מידע היסטורי מתגלה על כן לא אחת כאיוולת פתטית. יש מידע שאין לחשוף, בדרך כלל, אך לא רק - כדי לשמור על צנעת הפרט. אך ככל שיש בהם בתיקים מידע על מחדלים היסטוריים, שגיאות ומעשים שלא ייעשו - חברה המחויבת לערכי יסוד דמוקרטיים יכולה להניב רק תועלת מחשיפתו: אין דרך טובה יותר למנוע מעשים כאלה בעתיד.
והסילוגיזם ברור: חברה בעלת ערכים דמוקראטיים חופשת מסמכים, ישראל לא חושפת מסמכים, ergo ישראל אינה בעלת ערכים דמוקראטיים. מ.ש.ל.
אבל חבל שלא כל כך נכון. כמעט כל מדינות העולם מוציאות את תחומי הביטחון ומהמודיעין מחוקי חופש המידע שלהן, וחושפות אותם לאחר שנים ארוכות אם בכלל. צרפת, למשל, לא חושפת עדיין חלק מהמסמכים מודיעיניים מתקופת נפוליאון.; גרמניה רק לאחרונה חשפה חלק מהארכיונים מתקופת השואה, וחלקם עוד סגורים, ובריטניה - זו החביבה עלי במיוחד, בשל האנקדוטה הבאה: הבריטים כידוע פיצחו את האניגמה, מכונת ההצפנה הגרמנית, במהלך מלחה"ע השניה, והישג זה הביא להם יתרון מודיעיני אדיר במהלך המלחמה. בהתאם, העובדה שהאניגמה קריאה עבור הכוחות בריטיים היתה הסוד השמור ביותר בבריטניה (ישנו סיפור ידוע, למרבה הצער (?) לא נכון, היא שהבריטים ידעו מראש על הפצצת קובנטרי, אחת הפצצות הקשות ביותר במהלך המלחמה, מראש אבל לא גילו לאזרחים כדי לא לחשוף את האנגימה), והוא לא נחשף עד 1974, 30 שנה לאחר סוף המלחמה. ולמה? מכיוון שכשהבריטים עזבו את הקולוניות שלהם החל משנות ה40 ועד שנות ה60, הם העניקו מתנות רבות למדינות החדשות שנוצרו, ביניהן מכונת הצפנה מצויינת, אנגימה שמה. רק יום לאחר שהקולוניה לשעבר האחרונה הפסיקה להשתמש באניגמה, גילו הבריטים לעולם שהם קוראים אותה כבר 30 שנה.
ישראל ביחס לנורמות הללו בהחלט במקום טוב באמצע. חלק מהמידע היא שומרת, ואף לתקופה ארוכה, וחלק מהמידע היא חושפת לפי נורמות חריגות בחושפניותן - דו"חות ועדת אגרנט והעדויות שהובאו לפניה למשל חשופים כמעט כולם, וחושפים מידע שמעטות המדינות שמוכנות לחשוף כמותו. גם התקנות החדשות הן דמוקראטיות לעילא - הן מקנות סמכות בידי שר הבטחון, אך רק עם אישור של הרשות המחוקקת ומכיוון שאלו תקנות (ולא חוק) יכולה להיות עליהן ביקורת שיפוטית בכל בית משפט, לא רק בג"ץ. מונטסקיה לא היה יכול לכתוב תקנות דמוקראטיות יותר, פשוט שגב לא כל-כך סומך על המוסדות הדומקראטיים הישראליים  (אול בצדק - אבל זאת אי אפשר לטעון כרוממות הדמוקראטיה בגרונך).
יש עוד כל מיני קביעות לא מבוססות אצל שגב - למשל הטענה כי אין טעם בחסימת התיקים כי הכל ידוע כבר בחוץ. מלבד העובדה שהטענה הזו שומטת את כל הבסיס להתרעמות של שגב (כי אם הכל ידוע כבר אז על מה אתה מתרעם?) זו כמובן שטות: גם אם דברים ידועים, יש הבדל גדול בין ידע לא מאומת לבין אישור וחותמת של המדינה על ידע מסויים. כולם יודעים שלישראל יש פצות גרעין, ועדיין הודאה רשמית ישראלית תשנה את את מצבה המדיני משמעותית.
וכאן אני מגיע לאג'נדה האמיתית לדעתי.:המידע ששגב רוצה היה רוצה לראות הוא זה:
תקנות נתניהו מאפשרות למדינה להסתיר לא רק את תולדות פרויקט דימונה ונס ציונה, כי אם את כל סודות המלחמות כולן, לרבות מלחמת העצמאות. לא רק את זהותם של משתפי פעולה ערבים שהמדינה מבקשת להסתיר, כי אם גם כישלונות, מחדלים ופשעי מלחמה, כגון הטבח בדיר יאסין... 
יש בין אלו לבין האמת ההיסטורית מעט מאוד. חלקן לא מידע היסטורי בכלל, וחלקם נושאים היסטוריים שנחקרו לעייפה (כולל ובעיקר ממקורות ישראליים). מה שהנושאים הללו כן יכולים לעשות הם או לגרום נזק מדיני לישראל (במקרה של הכור ונס ציונה) או לשמש ככלי בניסיונות דה לגיטימציה לקיומה של ישראל (אני לא חושב שהעולם כולו נגדנו, אבל צריך להיות תמים כדי להתעלם מהקולות הללו). והסתרת מסמכים בתחומים אלה לא באה רק מ"שיקולים פוליטיים, או לפחות רצון לייפות את ההיסטוריה" (אולי גם) אלא להגנה עצמית בתחומים אלה - וכל דמוקרטיה אמתית היתה עושה אותו הדבר בדיוק.
ולמה זה כל כך מכעיס? כי יכול להיות שדווקא התקנות החדשות לא רצויות - ראשית, כמו שאלון אומר, מידע רוצה להיות חופשי, וכמו שאמר ברנדייס (ואבא שלי אוהב לצטט) אור השמש הוא המחטא הטוב ביותר. שנית, אולי עדיף שאנשים ברמות גבוהות יותר, או חיצוניים קצת למערכת, יהיו אחראיים להחליט מה נשאר סודי ומה לא (על ועדת אגרנט, למשל, הופקדה ועדה בראשות שופט עליון לשעבר). אבל מאמרים כמו של שגב מחלישים את האפשרות לטעון את הטענות האלו.בכך הוא עושה עוול למטרה שלו רק כדי להרגיש תחושת עליונות על החברה הישראלית.

התכוונתי לכתוב על עוד כמה דברים היום אבל התעצבנתי ונסחפתי ויצא לי פוסט ארוך. אז רק בקצרה, להמונים מכם המודאגים, כנראה שהקמפיין של קרלי פיורינה לא מתרומם (או שפשוט הbad hair vote מספיק גדול בקליפורניה) אבל מאידך למג וויטמן - המועמדת הרפובליקאית למשרת המושל, גם היא בכירה לשעבר בהיי-טק, הפעם מאי-ביי, ששופכת כמויות היסטוריות (והיסטריות) של כסף פרטי לתוך המירוץ - הולך כנראה לא רע בכלל. אבל אחרי ההיסטוריה של המירוצים למשרת מושל קליפורניה (החל בשחקני קולנוע גרועים פחות (שוורצנגר) או יותר (רייגן), וכלה במועמד הדמוקראטי השנה, שאם יזכה יכהן במשרה בפעם השלישית שלא ברציפות, כאשר הקדנציה הראשונה היתה בשנות ה70, ויהיה המושל הכי צעיר והכי זקן בהסטוריה של קליפורניה) הכל יכול להיות.

ועוד עניין טכני לסיום - הבלוג עוסק הרבה בפוליטיקה אמריקאית, אבל עד עכשיו לא כתבתי אף פעם את הביטוי פוליטיקה אמריקאית במפורש, אז איך גוגל יכול לדעת? אז הנה כתבתי. נכתוב שוב, ליתר בטחון: פוליטיקה אמריקאית. הבוט של גוגל, לידיעתך.

4 תגובות:

  1. נדמה לי שסוף הטיעון בפסקה הראשונה צריך להיות "ישראל לא מקיימת אותו ולכן אין בה נורמות דמוקרטיות". הסיפא הוא מה שרוצים להוכיח...

    חוץ מזה, מחכים כרגיל.

    השבמחק
  2. שמח לקבל את הקרדיט על "Information wants to be free" :) אבל זכות ראשונים שמורה כמובן ל-Stewart Brand (http://en.wikipedia.org/wiki/Information_wants_to_be_free)

    השבמחק
  3. ומחכים ומאלף, אלא שהסתירות הלוגיות האלה אינן מדאיגות את תום שגב ודומיו, הרי מה שחשוב להוכיח שישראל היא הרעה וכל השאר לא חשוב.
    נ.ב. מעניין אך לא מפתיע שהארץ לא דיווח על הפרשייה של
    Obama war room.

    זכות הציבור לדעת אמרנו?

    השבמחק
  4. אלון - החכמתי...
    והאנונימי - הobama war room לא מוכר לי, במה מדובר?

    השבמחק