עוד מעט, עוד קצת, והתגית "בחירות 2012" תיסגר לעד. אבל עדיין, כמה מחשבות פחות טלגרפיות על הבחירות הללו:
1.עזרא קליין פרסם ביום שני רשימה מאוד מועילה ובה אוסף התחזיות של כל הפרשנים המובילים. רוב הפרשנים התבייתו על אחת מהתוצאות הבאות: 290, 303 או 332 לאובמה, כלומר או שצדקו בדיוק (נייט סילבר, מלך מלכי המלכים) או שהיו שמרנים יותר והשאירו את פלורידה, או וירג'יניה ופלורידה, לרומני (ואנוכי הצנוע ביחד אם ההערכות השמרניות יותר). תוצאה בהחלט מכובדת לאור העובדה ששתי המדינות היו מאוד מכובדת. (אלט טאב: נייט סילבר הפך לסלבריטי של ממש מאז יום שלישי. יש הערכה שביום שלישי-רביעי הטור שלו היה אחראי ל20% מהתעבורה לאתר ניו-יורק טיימס. יש כבר דיבור על סרט. שזה ממש לא פייר למודליסטים האחראים, שהיו כמעט מדוייקים כמוהו, למשל סאם וונג מפרינסטון. שיפט-אלט-טאב).
רובם, כי היחידים שנתנו הערכה שונה היו מהאקו הצ'יימבר הימני (וגם דיוויד ויגל, שהנפילה שלו היתה די מאכזבת אבל בכל מקרה סקרים ותחזיות זה לא התחום שלו). ואלה - החל בדיק מוריס הפסיכי וכלה במייקל בארון הרציני - נפלו ובגדול.
דיק מוריס הוא הקיצוני מכולם. הוא יועץ פוליטי שגויס לנהל את קמפיין קלינטון ב1996 ונחשב אז לגאון שהציל את הקמפיין (למי שמכיר, הדמות של ברונו ג'ינלי ב"בית הלבן" מבוססת עליו) עד שנתפס, חודשיים לפני הבחירות, בתקשורת מתרועע עם נשים שאינן אשתו, ביניהן זונות, התודה במקום מסויים על הפטיש שלו לכפות רגליים, ואף נתן לאחת מהן להקשיב עמו לשיחת ועידה עם הנשיא כדי להרשים אותה. מוריס נאלץ להתפטר מהקמפיין בבושה גדולה ועבר להיות פרשן בתקשורת, כאשר השנאה לקלינטונים הפכה מאז לאחד מהכוחות המניעים החזקים ביותר שלו; הוא נטה יותר ויותר ימינה עד בשנים האחרונות הפרשנויות שלו הפכו ביזאריות ממש. וכך, לפני ביום שני, חזה שרומני ינצח 325-213 אלקטורים, המניח נצחון של רומני בכל מדינות המפתח (כולל ויסקונסין), בפנסילבניה, מינסוטה ומישיגן, ומירוצים צמודים בניו ג'רזי ואורגון. זה נשמע מגוחך, אבל מוריס קיבל וממשיך לקבל במה בפוקס גם היום.
מהצד השני נמצא מייקל בארון. בארון הוא אדם מאוד רציני, ושולט ברמה מאוד מרשימה בהרכב הלאקטורט האמריקאי לכל פרטיו. כל שנתיים הוא מוציא אלמנך של כל המדינות והמחוזות הקונגרסיאליים עם סקירה מאוד מדוייקת של האלקטורט בכל אחד. ועדיין, בארון נוטה ימינה (אם כי מהאגף הרציני והמכובד, ולא הפסיכי, של המפלגה הרפולביקאית) וגם הוא נפל: הוא חזה שרומני יקח 315-223. באמצע יש כמה, אבל נזכיר ספציפית את קרל רוב, שמצד אחד נתן תחזית יותר צנועה - רק 285-253 אבל מאידך, התקשה במיוחד לקבל את המציאות כמו שהיא כאשר זו התבררה לאשורה, וכמו שתיארתי אתמול התוכח בשידור חי בפוקס עם צוות החזוי של התחנה עצמה כאשר זה הכריז על אוהיו לאובמה. בינתיים יש כבר סרטון ביוטיוב (http://www.youtube.com/watch?v=2V59zUdLwXg):
ניתן להבין את רוב. אחרי הכל, הוא גייס מעל מאה מליון דולר לsuperPAC שלו, American Crossroads, ממספר מצומצם יחסית של תורמים (מישהו אמר שלדון אדלסון?) תוך שהוא מבטיח להם שבכסף הזה הוא יביס את אובמה שנוא נפשם ויבטיח רוב רפובליקאי בסנט. בכל המירוצים שAmerican crossroads השקיעה בהם היא נכשלה.
וכאן אנחנו מגיעים לאתמול, שאז כל הפרשנים הללו נאלצו להסביר מה קרה. ההסבר הרווח הוא שהם לא העריכו נכון את הרכב האלקטורט: הם הניחו שהשיעור הגבוה יחסית של שחורים, היספנים נשים וצעירים שהצביע ב2008 היה עניין חד פעמי, והתברר שלא כך, ושגם ב2012 היה הרכב אלקטורט דומה ל2008, למעשה אף יותר נוטה למיעוטים. וזה מכיוון שלמרות שנתוני הבסיס (מצב הכלכלה) הצביעו על נצחון לרומני, אובמה הריץ קמפיין מצויין, בעיקר מאמצי הבאת המצביעים לקלפיות שהביאה יותר מצביעים דמוקרטים מהצפוי. כך בארון ומוריס (רוב עוד לא דיבר, נגיע לכך בהמשך).
הם עושים לעצמם חיים קלים. ראשית, מכיוון שנתוני הבסיס לא הצביעו לנצחון לרומני. למעשה הפוך: עזרא קליין פנה לפני כמה חודשים שלושה מדעני מדינה שיבנו לו מודל מאוד פשוט ובו מכניסים שלושה נתונים: מצב התעסוקה, אחוזי התמיכה באובמה (aprove/disaprove) והעובדה שאובמה הוא הנשיא המכהן. שלושת הנתונים האלה חזו נצחון לאובמה, בדיוק מה שהתרחש; בכללי הם העריכו שהנשיא המכהן מנצח כל עוד הכלכלה לא מתכווצת. זה לא כדי לומר שמודל כזה צריך להחליף את הסקרים והמודלים המתוחכמים וכד', זה רק כדי לציין שנתוני הבסיס - שמודל כזה מייצג - דווקא הצביעו על יתרון לאובמה. שנית, מכיוון שמהטיעון האפולוגטי של בארון ומוריס ניתן להסיק כאילו ההחלטה על מה יהיה הרכב האלקטורט זו החלטת שיפוט, הנחת יסוד של התחזית - הם טעו, אחרים במקרה צדקו. ולא כך היא. הרכב האוכלוסיה הוא נתון ידוע, מהמפקד של 2010. מעליו צריך להעריך מה יהיה אחוז ההצבעה של כל מגזר, אבל זה נתון שצריך לקבל מהשטח, לא נתון שמחליטים מראש. ההנחה שהאלקטורט יהיה זהה ל2004 היתה מקרה קלאסי של wishful thinking.
וחזרנו לקרל רוב: קרל רוב מאז יום רביעי שותק. וטוב שכך. תיקון: קרל רוב הופיע אתמול בפוקס והסביר שאובמה ניצח על ידי הקטנת האלקטורט. לאור כל המאמצים של מזכירי המדינה הרפובליקאים של אוהיו ופלורידה למנוע ממצביעים להצביע, זה כבר לא מצחיק, זה עצוב.
2. מעבר לסוקרים הספציפיים, מאוד מעניין לראות כיצד האקו-צ'יימבר הימני מגיב לתוצאות הללו. כי ההלם שאחז בימין על כך שרומני הפסיד היה אמיתי; הם באמת לא ראו את זה מגיע, למרות שכל הסקרים הלא מפלגתיים והפרשנים הלא ימניים הצביעו על כך (כפי שCBS מדווח, סוקרי רומני באמת היו המומים מתוצאות האמת; כשקמפיין רומני הדליף במהלך היום שהם לא כותבים נאום הפסד, רק נאום נצחון, זו לא היתה הפגנת בטחון ריקה, זה היה אמיתי). מכל מקום, החל מאתמול אפשר לראות כמה כיווני התמודדות: הקמפיין של אובמה עשה לרומני רצח אופי; הוריקן סנדי וכריס כריסטי שהילל את אובמה בלמו את המומנטום של רומני; יש חלקים כל כך גדולים מהאלקטורט שהפכו תלויים בממשלה ולכן תמיד יצביעו אובמה; שיעור המיעוטים כה גבוה, שזו כבר לא אמריקה שאנחנו מכירים. קשה שלא להבחין בגזענות הסמויה בשני הטיעונים האחרונים, ושני הטיעונים הראשונים פשוט לא רלוונטיים אם מסתכלים על המספרים (וראו לעיל). יש כאן מהלך שמאוד מזכיר את החב"דניקים אחרי מות הרבי או הנוצרים הראשונים אחרי הצליבה: אם המציאות מפריכה את האידיאולוגיה, בואו נשנה את המציאות. אולי תומר פרסיקו צריך לחקור את זה.
מכל מקום, מה שאין כאן הוא שום חשבון נפש, על התאמתה של האידיאולוגיה הרפובליקאית לאלקטורט ולמציאות (מהלך דומה למה שקרה לשמאל הישראלי בעקבות 2000, ודן אותו לדעיכה ארוכה וכואבת שאולי רק עכשיו יתחיל להתאושש ממנה). באופן אירוני, בחירתו של אובמה מעידה דווקא על התפקיד ההיסטורי של ביל קלינטון. עד לקלינטון, המפלגה הדמוקרטית סבלה, מאז 1968, בתסביך קנדי חמור, בו הם היו עסוקים בריבים פנימיים ובגעגוע כה עז לשנות קנדי ולמנהיגותו שלא יכלו להציג שום מנהיגות רלוונטית לציבור האמריקאי. גם קלינטון נבחר, גם ב92 וגם ב96, עם מיעוט מהקולות (רוס פרו, המועמד העצמאי, זכה באחוזי שיא יחסית למועמד שלישי - 18% ב92). מה שקלינטון עשה, ועל כך שנאו אותו הדמוקרטים, הוא למשוך את המפלגה הדמוקרטית בכח חזרה למרכז. וזה החזיר את הרלוונטיות למפלגה הדמוקרטית עד כדי שיכלה להציג מועמד יותר ליברלי (אם כי גם אובמה בהחלט מתון) וזכות ברוב משמעותי של מצביעים בקדנציה הראשונה, ולהבחר מחדש בשניה; היום המפלגה הרפובליקאית נראית רע כמו שנראו הדמוקרטים בשנות ה80: קיצונית, מפולגת, וסובלת מנוסטלגיה קטלנית לרייגן.
3. קשה מאוד לנחש מה יקרה בארבע השנים הבאות (סביר להניח שאובמה לא העריך ב2008 כמה הוא יתעמק במצב הפנסיה של היוונים). אבל עדיין, לאובמה יש סכוי רב להיות נשיא הסטורי, כאשר הצעד העיקרי שהוא צריך לעשות בקדנציה השניה שלו הוא להבחר שנית, ואת זה כבר עשה. למה?
ראשית, יש סכוי רב שהכלכלה תתאושש, פשוט בשל המחזור של השוק (מה גם שכמה מגורמי העומק של המשבר בארה"ב השתפרו משמעותית בינתיים, למשל מידת החוב הפרטי של האזרחים); אבל מעצם העובדה שאובמה יהיה אז בשלטון, ההישג הזה ירשם לזכותו, כמו שסיום השפל הגדול אושש את המעמד של המפלגה השלטת בכל מדינות המערב למשך דור ומעלה, בין אם היתה זו מפלגת ימין או שמאל. כתבתי על זה כאן.
שנית, שני ההישגים החקיקתיים הגדולים של אובמה מהקדנציה הראשונה - רפורמת הבריאות והרפורמה ברגולציה פיננסית - לא באמת מומשו עד כה, ועיקרם יכנס לתוקף במהלך הקדנציה הזו (ללא צורך בחקיקה). הסכוי העיקרי של הרפובליקאים לבטל אותם היה בבחירות האלה, וסכוי זה הוחמץ (מנקודת ראותם)
שלישית, גם ברמה הכי קרובה, במשבר הקרוב, הקרוי the fiscal cliff, שבו בתחילת 2013 אמורים הן קיצוצי המס של בוש אמורים לפוג, וכן אומרים להכנס לתוקף קיצוצים נרחבים, מחציתם בבטחון, אובמה עומד בעמדה נוחה יותר. אם המצב ישאר כמו שהוא, תכנס לתוקף מדיניות שהוא לא אוהב (אובמה היה מעדיף להמשיך את קיצוצי המס למעמד הביניים ולעניים) אבל זו מדיניות שהרפובליקאים ממש שונאים והרבה יותר יטו להתפשר מאשר ממנו.
ולבסוף, בחירתו אפשרה לרות באדר גינזבורג, שופטת עליונה ליברלית שהיא מבוגרת למדי ועברה שני סיבובים של סרטן, לחשוב ברצינות על פרישה בידיעה שיבחר לה מחליף ליברלי. לא סביר שמישהו מהשופטים השמרנים יפרוש מרצונו, אבל שלושה מהם - תומס, סקליה וקנדי - מעל גיל 70 ויש, עם כל הציניות שבדבר, סכוי גבוה שאחד מהמושבים שלהם גם יתפנה: מנוי כזה ישנה משמעותית את הרכב בית המשפט, שבו יש כיום לשמרנים 5-4.
4. עוד שני עדכונים אחרונים: היידי היידקאמפ הדמוקרטית ניצחה בצפון דקוטה וג'ון טסטר, הסנטור הדמוקרט המכהן ניצח במונטנה. אלה שתי מדינות מאוד רפובליקאיות ולכן ההישג שלהם מאוד מרשים; אלו שני מירוצים שהערכתי שילכו לרפובליקאים, אז שוב הייתי שמרן מדי. החשבון הסופי של הסנט הוא שהדמוקרטים הרויחו שני מושבים, תוצאה כמעט בלתי נתפסת לפני שנה. ועוד מירוץ קטן וחביב שמתחבא בתוך שלל התוצאות במהלך הבחירות האלה: תושבי פוארטו-ריקו החליטו ברוב של 54-46% לדרוש מעמד של מדינה ממדינות ארה"ב. משאל העם הזה לא מחייב, מה גם שמי שמאשר קבלת מדינה חדשה הוא הקונגרס, אבל הן אובמה והן רומני התחייבו שאם ההצעה תעבור במשאל הם יתמכו בה, ואם תבוא הצעה רצינית יהיה קשה לקונגרס מבחינה מוסרית לסרב לה. יש מצב שבשנים הקרובות תצטרף מדינה חדשה לאיחוד, דבר שלא קרה מאז 1960, שלא לדבר על כך שזה דבר שידרוש לשנות את הדגל - בסה"כ די מגניב לדעתי.
5. ולבסוף, התפארות בקטנה: א. ספציפית לגבי הדיבייטים, בחשבון האחרון לדיבייטים באמת לא היתה השפעה (כמו שטענתי כאן; ניתן לדייב ויגל להוכיח את הטענה ומהנתונים). ב. בסגנון ההיפסטרים, אני זיהיתי את נייט סילבר עוד לפני שזה היה מגניב.
6. באופן כללי, ניתן לxkcd לסכם:
1.עזרא קליין פרסם ביום שני רשימה מאוד מועילה ובה אוסף התחזיות של כל הפרשנים המובילים. רוב הפרשנים התבייתו על אחת מהתוצאות הבאות: 290, 303 או 332 לאובמה, כלומר או שצדקו בדיוק (נייט סילבר, מלך מלכי המלכים) או שהיו שמרנים יותר והשאירו את פלורידה, או וירג'יניה ופלורידה, לרומני (ואנוכי הצנוע ביחד אם ההערכות השמרניות יותר). תוצאה בהחלט מכובדת לאור העובדה ששתי המדינות היו מאוד מכובדת. (אלט טאב: נייט סילבר הפך לסלבריטי של ממש מאז יום שלישי. יש הערכה שביום שלישי-רביעי הטור שלו היה אחראי ל20% מהתעבורה לאתר ניו-יורק טיימס. יש כבר דיבור על סרט. שזה ממש לא פייר למודליסטים האחראים, שהיו כמעט מדוייקים כמוהו, למשל סאם וונג מפרינסטון. שיפט-אלט-טאב).
רובם, כי היחידים שנתנו הערכה שונה היו מהאקו הצ'יימבר הימני (וגם דיוויד ויגל, שהנפילה שלו היתה די מאכזבת אבל בכל מקרה סקרים ותחזיות זה לא התחום שלו). ואלה - החל בדיק מוריס הפסיכי וכלה במייקל בארון הרציני - נפלו ובגדול.
דיק מוריס הוא הקיצוני מכולם. הוא יועץ פוליטי שגויס לנהל את קמפיין קלינטון ב1996 ונחשב אז לגאון שהציל את הקמפיין (למי שמכיר, הדמות של ברונו ג'ינלי ב"בית הלבן" מבוססת עליו) עד שנתפס, חודשיים לפני הבחירות, בתקשורת מתרועע עם נשים שאינן אשתו, ביניהן זונות, התודה במקום מסויים על הפטיש שלו לכפות רגליים, ואף נתן לאחת מהן להקשיב עמו לשיחת ועידה עם הנשיא כדי להרשים אותה. מוריס נאלץ להתפטר מהקמפיין בבושה גדולה ועבר להיות פרשן בתקשורת, כאשר השנאה לקלינטונים הפכה מאז לאחד מהכוחות המניעים החזקים ביותר שלו; הוא נטה יותר ויותר ימינה עד בשנים האחרונות הפרשנויות שלו הפכו ביזאריות ממש. וכך, לפני ביום שני, חזה שרומני ינצח 325-213 אלקטורים, המניח נצחון של רומני בכל מדינות המפתח (כולל ויסקונסין), בפנסילבניה, מינסוטה ומישיגן, ומירוצים צמודים בניו ג'רזי ואורגון. זה נשמע מגוחך, אבל מוריס קיבל וממשיך לקבל במה בפוקס גם היום.
מהצד השני נמצא מייקל בארון. בארון הוא אדם מאוד רציני, ושולט ברמה מאוד מרשימה בהרכב הלאקטורט האמריקאי לכל פרטיו. כל שנתיים הוא מוציא אלמנך של כל המדינות והמחוזות הקונגרסיאליים עם סקירה מאוד מדוייקת של האלקטורט בכל אחד. ועדיין, בארון נוטה ימינה (אם כי מהאגף הרציני והמכובד, ולא הפסיכי, של המפלגה הרפולביקאית) וגם הוא נפל: הוא חזה שרומני יקח 315-223. באמצע יש כמה, אבל נזכיר ספציפית את קרל רוב, שמצד אחד נתן תחזית יותר צנועה - רק 285-253 אבל מאידך, התקשה במיוחד לקבל את המציאות כמו שהיא כאשר זו התבררה לאשורה, וכמו שתיארתי אתמול התוכח בשידור חי בפוקס עם צוות החזוי של התחנה עצמה כאשר זה הכריז על אוהיו לאובמה. בינתיים יש כבר סרטון ביוטיוב (http://www.youtube.com/watch?v=2V59zUdLwXg):
וכאן אנחנו מגיעים לאתמול, שאז כל הפרשנים הללו נאלצו להסביר מה קרה. ההסבר הרווח הוא שהם לא העריכו נכון את הרכב האלקטורט: הם הניחו שהשיעור הגבוה יחסית של שחורים, היספנים נשים וצעירים שהצביע ב2008 היה עניין חד פעמי, והתברר שלא כך, ושגם ב2012 היה הרכב אלקטורט דומה ל2008, למעשה אף יותר נוטה למיעוטים. וזה מכיוון שלמרות שנתוני הבסיס (מצב הכלכלה) הצביעו על נצחון לרומני, אובמה הריץ קמפיין מצויין, בעיקר מאמצי הבאת המצביעים לקלפיות שהביאה יותר מצביעים דמוקרטים מהצפוי. כך בארון ומוריס (רוב עוד לא דיבר, נגיע לכך בהמשך).
הם עושים לעצמם חיים קלים. ראשית, מכיוון שנתוני הבסיס לא הצביעו לנצחון לרומני. למעשה הפוך: עזרא קליין פנה לפני כמה חודשים שלושה מדעני מדינה שיבנו לו מודל מאוד פשוט ובו מכניסים שלושה נתונים: מצב התעסוקה, אחוזי התמיכה באובמה (aprove/disaprove) והעובדה שאובמה הוא הנשיא המכהן. שלושת הנתונים האלה חזו נצחון לאובמה, בדיוק מה שהתרחש; בכללי הם העריכו שהנשיא המכהן מנצח כל עוד הכלכלה לא מתכווצת. זה לא כדי לומר שמודל כזה צריך להחליף את הסקרים והמודלים המתוחכמים וכד', זה רק כדי לציין שנתוני הבסיס - שמודל כזה מייצג - דווקא הצביעו על יתרון לאובמה. שנית, מכיוון שמהטיעון האפולוגטי של בארון ומוריס ניתן להסיק כאילו ההחלטה על מה יהיה הרכב האלקטורט זו החלטת שיפוט, הנחת יסוד של התחזית - הם טעו, אחרים במקרה צדקו. ולא כך היא. הרכב האוכלוסיה הוא נתון ידוע, מהמפקד של 2010. מעליו צריך להעריך מה יהיה אחוז ההצבעה של כל מגזר, אבל זה נתון שצריך לקבל מהשטח, לא נתון שמחליטים מראש. ההנחה שהאלקטורט יהיה זהה ל2004 היתה מקרה קלאסי של wishful thinking.
וחזרנו לקרל רוב:
2. מעבר לסוקרים הספציפיים, מאוד מעניין לראות כיצד האקו-צ'יימבר הימני מגיב לתוצאות הללו. כי ההלם שאחז בימין על כך שרומני הפסיד היה אמיתי; הם באמת לא ראו את זה מגיע, למרות שכל הסקרים הלא מפלגתיים והפרשנים הלא ימניים הצביעו על כך (כפי שCBS מדווח, סוקרי רומני באמת היו המומים מתוצאות האמת; כשקמפיין רומני הדליף במהלך היום שהם לא כותבים נאום הפסד, רק נאום נצחון, זו לא היתה הפגנת בטחון ריקה, זה היה אמיתי). מכל מקום, החל מאתמול אפשר לראות כמה כיווני התמודדות: הקמפיין של אובמה עשה לרומני רצח אופי; הוריקן סנדי וכריס כריסטי שהילל את אובמה בלמו את המומנטום של רומני; יש חלקים כל כך גדולים מהאלקטורט שהפכו תלויים בממשלה ולכן תמיד יצביעו אובמה; שיעור המיעוטים כה גבוה, שזו כבר לא אמריקה שאנחנו מכירים. קשה שלא להבחין בגזענות הסמויה בשני הטיעונים האחרונים, ושני הטיעונים הראשונים פשוט לא רלוונטיים אם מסתכלים על המספרים (וראו לעיל). יש כאן מהלך שמאוד מזכיר את החב"דניקים אחרי מות הרבי או הנוצרים הראשונים אחרי הצליבה: אם המציאות מפריכה את האידיאולוגיה, בואו נשנה את המציאות. אולי תומר פרסיקו צריך לחקור את זה.
מכל מקום, מה שאין כאן הוא שום חשבון נפש, על התאמתה של האידיאולוגיה הרפובליקאית לאלקטורט ולמציאות (מהלך דומה למה שקרה לשמאל הישראלי בעקבות 2000, ודן אותו לדעיכה ארוכה וכואבת שאולי רק עכשיו יתחיל להתאושש ממנה). באופן אירוני, בחירתו של אובמה מעידה דווקא על התפקיד ההיסטורי של ביל קלינטון. עד לקלינטון, המפלגה הדמוקרטית סבלה, מאז 1968, בתסביך קנדי חמור, בו הם היו עסוקים בריבים פנימיים ובגעגוע כה עז לשנות קנדי ולמנהיגותו שלא יכלו להציג שום מנהיגות רלוונטית לציבור האמריקאי. גם קלינטון נבחר, גם ב92 וגם ב96, עם מיעוט מהקולות (רוס פרו, המועמד העצמאי, זכה באחוזי שיא יחסית למועמד שלישי - 18% ב92). מה שקלינטון עשה, ועל כך שנאו אותו הדמוקרטים, הוא למשוך את המפלגה הדמוקרטית בכח חזרה למרכז. וזה החזיר את הרלוונטיות למפלגה הדמוקרטית עד כדי שיכלה להציג מועמד יותר ליברלי (אם כי גם אובמה בהחלט מתון) וזכות ברוב משמעותי של מצביעים בקדנציה הראשונה, ולהבחר מחדש בשניה; היום המפלגה הרפובליקאית נראית רע כמו שנראו הדמוקרטים בשנות ה80: קיצונית, מפולגת, וסובלת מנוסטלגיה קטלנית לרייגן.
3. קשה מאוד לנחש מה יקרה בארבע השנים הבאות (סביר להניח שאובמה לא העריך ב2008 כמה הוא יתעמק במצב הפנסיה של היוונים). אבל עדיין, לאובמה יש סכוי רב להיות נשיא הסטורי, כאשר הצעד העיקרי שהוא צריך לעשות בקדנציה השניה שלו הוא להבחר שנית, ואת זה כבר עשה. למה?
ראשית, יש סכוי רב שהכלכלה תתאושש, פשוט בשל המחזור של השוק (מה גם שכמה מגורמי העומק של המשבר בארה"ב השתפרו משמעותית בינתיים, למשל מידת החוב הפרטי של האזרחים); אבל מעצם העובדה שאובמה יהיה אז בשלטון, ההישג הזה ירשם לזכותו, כמו שסיום השפל הגדול אושש את המעמד של המפלגה השלטת בכל מדינות המערב למשך דור ומעלה, בין אם היתה זו מפלגת ימין או שמאל. כתבתי על זה כאן.
שנית, שני ההישגים החקיקתיים הגדולים של אובמה מהקדנציה הראשונה - רפורמת הבריאות והרפורמה ברגולציה פיננסית - לא באמת מומשו עד כה, ועיקרם יכנס לתוקף במהלך הקדנציה הזו (ללא צורך בחקיקה). הסכוי העיקרי של הרפובליקאים לבטל אותם היה בבחירות האלה, וסכוי זה הוחמץ (מנקודת ראותם)
שלישית, גם ברמה הכי קרובה, במשבר הקרוב, הקרוי the fiscal cliff, שבו בתחילת 2013 אמורים הן קיצוצי המס של בוש אמורים לפוג, וכן אומרים להכנס לתוקף קיצוצים נרחבים, מחציתם בבטחון, אובמה עומד בעמדה נוחה יותר. אם המצב ישאר כמו שהוא, תכנס לתוקף מדיניות שהוא לא אוהב (אובמה היה מעדיף להמשיך את קיצוצי המס למעמד הביניים ולעניים) אבל זו מדיניות שהרפובליקאים ממש שונאים והרבה יותר יטו להתפשר מאשר ממנו.
ולבסוף, בחירתו אפשרה לרות באדר גינזבורג, שופטת עליונה ליברלית שהיא מבוגרת למדי ועברה שני סיבובים של סרטן, לחשוב ברצינות על פרישה בידיעה שיבחר לה מחליף ליברלי. לא סביר שמישהו מהשופטים השמרנים יפרוש מרצונו, אבל שלושה מהם - תומס, סקליה וקנדי - מעל גיל 70 ויש, עם כל הציניות שבדבר, סכוי גבוה שאחד מהמושבים שלהם גם יתפנה: מנוי כזה ישנה משמעותית את הרכב בית המשפט, שבו יש כיום לשמרנים 5-4.
4. עוד שני עדכונים אחרונים: היידי היידקאמפ הדמוקרטית ניצחה בצפון דקוטה וג'ון טסטר, הסנטור הדמוקרט המכהן ניצח במונטנה. אלה שתי מדינות מאוד רפובליקאיות ולכן ההישג שלהם מאוד מרשים; אלו שני מירוצים שהערכתי שילכו לרפובליקאים, אז שוב הייתי שמרן מדי. החשבון הסופי של הסנט הוא שהדמוקרטים הרויחו שני מושבים, תוצאה כמעט בלתי נתפסת לפני שנה. ועוד מירוץ קטן וחביב שמתחבא בתוך שלל התוצאות במהלך הבחירות האלה: תושבי פוארטו-ריקו החליטו ברוב של 54-46% לדרוש מעמד של מדינה ממדינות ארה"ב. משאל העם הזה לא מחייב, מה גם שמי שמאשר קבלת מדינה חדשה הוא הקונגרס, אבל הן אובמה והן רומני התחייבו שאם ההצעה תעבור במשאל הם יתמכו בה, ואם תבוא הצעה רצינית יהיה קשה לקונגרס מבחינה מוסרית לסרב לה. יש מצב שבשנים הקרובות תצטרף מדינה חדשה לאיחוד, דבר שלא קרה מאז 1960, שלא לדבר על כך שזה דבר שידרוש לשנות את הדגל - בסה"כ די מגניב לדעתי.
5. ולבסוף, התפארות בקטנה: א. ספציפית לגבי הדיבייטים, בחשבון האחרון לדיבייטים באמת לא היתה השפעה (כמו שטענתי כאן; ניתן לדייב ויגל להוכיח את הטענה ומהנתונים). ב. בסגנון ההיפסטרים, אני זיהיתי את נייט סילבר עוד לפני שזה היה מגניב.
6. באופן כללי, ניתן לxkcd לסכם:
אז לסיכום שווה לציין שהבלוג שלך הוא אחד הסיבות שהעמקתי במערכת הבחירות האמריקאית השנה יתר מאי פעם, והסיקור היה מעניין, רציני ומהנה לקריאה. תודה!
השבמחקתודה!
מחקמצטרף לתודות על הסיקור. היה מעניין!
השבמחק