בלוג על פוליטיקה אמריקאית, ופוליטיקה של מדינות אחרות; מחשבות על דת, על המגזר, ועל דתל"שות; וגם על כל מיני דברים אחרים.

יום חמישי, 31 במרץ 2011

העולם כמרקחה

1. היה ניתן לצפות שמבצע צבאי להפלת דיקטטור והפצת דמוקרטיה בעולם הערבי יזכה לתמיכה רפובליקאית, אלא אם כמובן מי שמוביל אותו הוא ברק אובמה. ועל כן הרפובליקאים ניסו למצוא כל דרך שיכלו בשבוע האחרון לתקוף את אובמה על המבצע בלוב, וכהרגלם בקודש הגיעו עד דרגות הגיחוך: כך למשל ניוט גינגריץ' ביקר את אובמה על ההתערבות הצבאית לאכיפת איזור אסור בטיסה, מדיניות שהוא עצמו טען שהיה נוקט בה שבועיים קודם לכן (וכן, זה אותו ניוט גיגריץ' שאמר לפני ארבע שנים: "you can't flip flop and be commander in chief"); וכך חבר קונגרס רפובליקאי הביע את החשש שהמבצע עם מטרות לא מוגדרות, ואם תוקפים היום בלוב, מחר עלול המבצע להתגלגל לאפריקה.  (ולא שאין מה לבקר את אובמה על ההתנהלות סביב המבצע הזה, אבל הביקורת הרפובליקאית הפבלובית קצת מצחיקה). וגם הבוחרים הרפובליקאים לא בוחלים בחשיבה אד הומינם, כאשר 70% מהאמריקאים מסכימים עם המדיניות של אכיפת איזור אסור לטיסה אבל ר ק50% מסכימים עם התנהלות אובמה ביחס ללוב (שמהותה היתה אכיפת איזור אסור לטיסה, לפחות עד הימים שבהם בוצע הסקר).
2. גם דיוני התקציב בשיאם, כאשר הדמוקרטים השולטים בסנט ובבבית הלבן מתגוששים עם הרפובליקאים השולטים בבית הנבחרים, וברקע הדדליין של השמיני באפריל, שעד אליו חיבים להגיע לפשרה או שהממשל חדל לעבוד ונכנס להאפלה (זה מצב שהרפובליקאים בעיקר חוששים ממנו כי בפעם האחרונה שהם עשו את זה - מול קלינטון ב1995 - הם סבלו מכך פוליטית סבל רב). ובמסגרת הדיונים האלה יש מלחמות ספינים אינסופיות בין הצדדים, ובאחד הסיבובים צ'אק שומר, ממנהיגי הדמקורטים בסנט, החל לתדרך את עמיתיו מבלי להיות מודע לכך שהמקרופון פתוח - תקרית מביכה משהו. אלא שג'ונתן כהן לא בטוח שזו היתה טעות - הוא חושד שזה תרגיל מבריק שגורם לתקשורת לחזור שוב ושוב על המסר ששומר רצה להעביר (כי מסקרים את התקרית ובמסגרת זו את מה שהוא אמר) מבלי שהוא צריך לומר זאת מפורשות, וששומר למד זאת מלא פחות מסדרת המופת "הבית הלבן"...
3. האמת שלא כל כך רציתי להתיחס לפרשת ביבי מספר מי יודע כמה, והאמת שחשבתי שהיא לא כל כך ביג דיל, עד שהראיון המתבכיין וההסטרי שלו אתמול ושל אישתו הערב בנושא גם הרגיזו אותי וגם העלו לי את החשד שיש פה משהו. בכל מקרה, אין לי כח לכתוב על זה אבל כדאי לקרוא את תגובתו של רביב דרוקר. (ואם כל כמה שאני שונא את הפופוליזם בטענות מהסוג שאני הולך לומר עכשיו, עדיין מדהים אותי איך נציג ציבור מרגיש בנח לישון במלון שעלותו ללילה גבוהה מהמשכורת החודשית הממוצעת במשק - ללא קשר למי שילם עליו).
4. לפעמים ויזואליזציה זה דבר מדהים. למשל, כך נראה שוק האנרגיה האמריקאי.
5. והנה רעיון יפה שמתרוצץ בחוגי השמאל האמריקאי: הדיון הציבורי על הוצאות הממשל מאוד מוטה, והאמריקאי הממוצע חושב שחלקים מסויימים - למשל סיוע חוץ - הרבה יותר דרמטיים ממה שהם, בעוד חלקים אחרים - למשל תקציב הצבא - עולים הרבה פחות ממה שהם באמת עולים. אז הם רוצים להציע "קבלת מס" - שכל משלם מס יקבל קבלה מהממשל על מה בעצם יצא הכסף ששילם. כך למשל נראית קבלה כזו. אולי מתישהו אכתוב פוסט שעושה כזה גם לארץ.
6. סטיב קארל אמנם עוזב את "המשרד" האמריקאית (אולי התוכנית הטובה ביותר המשודרת כיום), אבל ריקי ג'רוייס, כוכב הגרסה הבריטית, אולי יחליף אותו. זה קצת מרגיש כמו גלוי עריות...
7. מישל באקמן, חברת הקונגרס מאבירות הימין הקיצוני הזכורה בעיקר מנאום התגובה הפרטי שלה לנאום "מצב האומה של אובמה בו התעקשה להתסכל לצד המצלמה שם היה הטלפרומפטר שלה, הכריזה על כניסתה למירוץ לנשיאות. מייק מרפי סיכם זאת בפשטות: "זה כנראה רע לרפובליקאים וטוב מאוד לתקשורת"
8. התשובה הראויה בפעם הבאה שמישהו שולף את הבדיחה העבשה "שנות הX התקשרו..."
9. והממשלה נפלה בקנדה, לא שכחתי. מגיע להם פוסט נפרד בהקדם.

יום שלישי, 29 במרץ 2011

גשר על פני מים סוערים

בקרוב עומדת לצאת הוצאה מחודשת של תקליט המופת של סיימון וגרפנקל "גשר על פני מים סוערים" לרגל ארבעים שנה להוצאת האלבום, ולכבוד המאורע הסינמטק הקדיש את השבת לצמד, עם "הבוגר" כמובן (אני מוכרח לציין שהסרט עצמו קצת מאכזב; האמירה האיקונית Mrs Robinson, I think you're trying to tempt me! הרבה פחות מרשימה ממה שהייתי מצפה) ועם סרט של שעה שהצמד הסריט ב69-70, פחות או יותר בזמן עשיית האלבום, ושמו "songs of America". זה סרט מסוג סרטי האלבום - הוא מציג את השירים ובין לבין קצת אמירות ומחשבות של הצמד וקטעים שלהם ממסע ההופעות, והוא כצפוי לאופי התקופה מכיל גם כמה אמירות פוליטיות - קטעים מההפגנות של מרטין לותר קינג, מ"מסע העניים" על וושינגטון, קטעי וידאו שמלווים את מנהיג האיגודים המקצועיים האגדי סיזר שאוובז, וכד'. בפרספקטיבה של ימנו, מפתיע לחשוב שבזמנו הסרט נחשב שערורייתי: חברת AT&T שנתנה את החסות לסרט הסירה את חסותה לאחר שראתה את התוצר המוגמר, ופול סיימון מתאר למשל את אחת מהמחלוקות בינם לבין החברה לגבי קטע שבו השיר "גשר על מים סוערים" מלווה קטעי וידאו של JFK, מרטין לותר קינג ובובי קנדי, ולאחר מכן קטעים של ההלוויות שלהם. החברה טענה שהקטע הזה צריך לרדת כי הוא "לא מאוזן", ואז סיימון וגרפנקל שאלו למה הכוונה ב"לא מאוזן" הם קיבלו את התשובה: "well, these are all Democrats", ואז הם ענו את התשובה המתבקשת: "Funny, we always thought of them as three Americans who were assassinated"...
אבל בעיקר הסרט מציג את תחושבת הבלבול והאכזבה של סוף שנות הששים. בימhנו היום שנות ששים נראות כעשור של אושר והתפתחות אבל סופו היה מלווה בתחושה מרה של אכזבה: המטרות של ילדי הפרחים לא הושגו, המלחמה בויאטנאם התרחבה, הממסד לא השתנה, השחורים בדרום עדיין סבלו מאפליה קשה; ובנוסף, השמאל הפוליטי בארה"ב הגיע לנקודת משבר ב1968 שממנה במידה מסויימת לא התאושש עד היום: המפלגה הדמוקרטית החלה את מסע הבחירות של 1968 בתחuשה קשה, כאשר גו'נסון, הנשיא המכהן מטעמה, סירב לרוץ לכהונה שנייה על רקע המחלוקות הרבות וחוסר הפופולריות שלו בשל המלחמה (צעד חריג ונדיר בהסטוריה האמריקאית). לתקופת מה בובי קנדי נראה כתקוה הגדולה אבל אז גם הוא נרצח, ובאופן דרמטי בלילה שבו הפך למועמד רציני לאחר שניצח את הפריימריז בקליפורניה; ועידת המפלגה בקיץ - שהיתה הראשונה לאחר שנוי משמעותי של הכללים ופתיחת הליך הבחירות לבחירות ישירות ברוב המדינות (קודם לכן חלק ניכר מההליך נוהל בידי הבוסים המפלגתיים במדינות השונות) הפכה למפגן של התפרקות מוחלטת, מלווה בהפגנות סוערות ואלימות  - ובריח עז של חשיש - בתוך ומחוץ לאולם הדיונים ובסופה נבחר סגן הנשיא המפרי, מועמד הממסד. מולו עמד ניקסון - השטן בכבודו ובעצמו בעיני השמאל האמריקאי (במידה מסויימת של צדק...) - שניצח על מצע של "חוק וסדר" לאחר חודשים רבים של מהומות על רקע התנגדות למלחמה ומתח גזעי. בקיצור, היתה תחושה של התפרקות ואכזבה (ואם למישהו זה מזכיר את ישראל ספטמבר 2000 - זה על אחריותכם בלבד).
התחושה הזו עוברת היטב בסרט: לא תחושה של קטסטרופה אבל של מלנכוליה ובלבול. אולי שיאה הוא כשסיימון אומר לתומו (אני מצטט מזיכרון, אז זה בערך): "עד כמה שהדברים שאנחנו אומרים נשמעים מובנים מאליהם - שצריך לצאת מויאטנאם, שכל אמריקאי צריך לקבל אוכל - עד כמה שהם נשמעים מתבקשים, עדיין צריך לומר אותם, עד שהם יקרו". ולכאורה - התחושה הקשה מוצדקת. באמת מבחינה פוליטית דור ילדי הפרחים נכשל כשלון חרוץ; שנות הששים הם בעצם סופו של עידן עליונות השמאל בפוליטיקה האמריקאית, שהתחיל בניו-דיל של רוזבלט. 1968 באמת היתה נקודת מפנה, וכל הנשיאים הדמוקרטים שבאו אחריה היו או בשל צירוף מקרים חריג (קרטר אחרי ווטרגייט) או שנאלצו לקבל את כללי המשחק של הימין - קלינטון שהכריז "The era of big government is over".
אבל רק לכאורה, מכיוון שלמרות שילדי הפרחים הפסידו מבחינה פוליטית-מוסדית, ההסטוריה היתה איתם. אמריקה יצאה מויטנאם, ולא סתם יצאה אלא שניקסון בכבודו ובעצמו הוא זה שהוציא אותה. השחורים קיבלו שוויון זכויות - בעידן של נשיא שחור קשה להעלות על הדעת שאפליה החל באפליה פשוטה ויומיומית וכלה בנסיונות ממשוכים להגביל את זכות הבחירה עדיין רווחה בשנות ה60. תוכניות הרווחה הגדולות של שנות הששים - ה"חברה הגדולה" של ג'ונסון, ששיאה במדיקייר ומדיקאייד, ביטוח הבריאות הממשלתי לזקנים ועניים - הפכו ליסוד מוסד בתקציב האמריקאי שבימים אלה ממש הרפובליקאים מסרבים לדון על קיצוצים בו. וכמובן, הנשים: קשה לתפוס שבתקופה שהסרט יצא אמצעי מניעה היו שנויים במחלוקת, ולקח עוד עשור עד שתעלה סדרת טלויזיה - שגם בימיה תחשב שערורייתית - שבה אישה מעסיקה גבר כעוזר בית, ועד שאישה תעומד כמועמדת למשרת סגן נשיא - ג'רי פרארו, שמתה השבוע, והיתה המועמדת הדמוקרטית לסגנות נשיא 1984, אז התמודדה עם מונדייל וביחד הפסידו 49 מתוך 50 המדינות לרייגן; איפה הימים ההם ואיפה אנחנו, כאשר הדמות הדרמטית והמסעירה - לטוב ולרע (כנראה שבעיקר לרע) בימין האמריקאי היא מי אם לא חביבת המדור שרה פיילין.
אז הפסימיים והמלנכולים - ב1970 ובימנו - יכולים להרגע. המבנה הפוליטי והמוסדי אולי משתנה, אבל לפעמים ההסטוריה פשוט בוחרת צד, ואז המדיניות של הצד הזה הוא מה שיקרה, ירצו בכך או לא.
ואם אתם עדיין מבואסים - תקשיבו לשיר, כולל למלים. זה סתם יעשה לכם טוב על הנשמה.

נ.ב. גם נפלה השבוע ממשלה בקנדה, הרביעית בשבע השנים האחרונות. אבל על כך בפוסט אחר.

יום חמישי, 24 במרץ 2011

בין קודש לחול

הרבה זמן לא כתבתי פוסט ארוך וכבד כדבעי, אז הנה תשלום בריבית...

שלום בוגוסלבסקי הוא בלוגר עם בלוג מעניין, שעוסק בחייו האמיתיים בהנחיית קבוצות בנושאי מציאות ישראלית וזהות; במסגרת זו הוא גם הנחה מפגשי דתיים-חילוניים, שאחד מהם הביא אותו לבצע נסוי מעניין בינו לבין קוראיו: הוא מבקש מהם להגדיר את חילוניותם במונחים חיוביים: למה אתם חילונים? מה התוכן החיובי של חילוניותכם?
התגובות מעניינות כהצצה לאיך אנשים צעירים ואינטלגנטים מגדירים את עצמם ואת עולם הערכים שלהם, (ומאידך הרשימה אותי הנימה המתגוננת שנודפת ממנו) אבל האמת שלא כל כך בא לי להשתתף בנסוי בעצמי. אבל זה כן העלה סיבה לכתוב פוסט, ואם בכך אתרום את חלקי להשחתת עוד כמה קילובייטים בדיסקים של גוגל - דיי.
השאלה שמעניינת מהדיון אצל בוגוסלבסקי הוא למה בעצם אנשים חילוניים או דתיים? ברור שלגורמים הנסיבתיים יש כאן משקל מכריע; רוב האנשים הם חילוניים או דתיים מכיוון שגודלו כך, והעובדה היא שרוב המגיבים לבוגוסלבסקי טענו שהוא תפס אותם בהפתעה, כלומר הם חיים את אורח חייהם מבלי ששאלו את עצמם למה, כפי שהגיוני שרוב בני האדם עושים. אבל מאידך, העובדה היא שישנם אנשים שכן עוברים צד, אז הגורם הנסיבתי הוא לא אולטימטיבי. אולי רוב האנשים לא עושים רפלקסיה על חייהם או לחילופין באישיותם פחות מועדים לשנויים אבל חלק מהאנשים כן, מתוך אלה, חלק חוזר בתשובה או יוצא בשאלה וחלק לא. אז מה קורה שם? למה אנשים מורידים את הכיפה או להיפך, חוזרים בתשובה? או לחילופין, למה דתי או חילוני שעושה רפלקסיה נשאר באמונותיו?
התושבה הראשונית שתתקבל היא בתחום האונטולוגי: הדתי יאמר "אני מאמין באלוהים, ובמעמד הר סיני ובתורה מן השמים", החילוני יאמר "לא הוכיחו לי שיש אלוהים והיקום הוא ריק אינסופי, למה שאקיים מצוות". יכול להיות שעבור האנשים הספציפיים התשובה הזו מאוד נכונה אבל היא לא באמת הסבר אובייקטיבי שהרי אם הטענה היא על אמת על טיבה של המציאות - רק צד אחד יכול לצדוק, והצד השני בהכרח טועה ומטעה, בזדון או מטיפשות. הטענה האונטולוגית - כי יש דת או מערכת אמונות "צודקת" - זו הטענה הימי-ביניימית הקלאסית, ובשמה התנהלו ויכוחי היהדות-נצרות הגדולים (כמו ויכוח ברצלונה של הרמב"ן). אבל אנחנו כבר אחרי קאנט, שלימד אותנו שמושגים שנראים בסיסיים בתפיסת המציאות כמו זמן ומרחב הם רק בתוך התודעה שלנו וממילא אי אפשר לטעון שאנחנו באמת יודעים מה קורה "שם בחוץ" - לא כל שכן על אמירות מטאפיזיות אם אלוהים קיים או לא. הטענות האונטולוגיות איבדו בעצם ממשמעותן.
הטענה הבאה היא החוויתית: אמנם אי אפשר לדעת מה קורה שם בחוץ, אבל אפשר לחוות. ישנם אנשים עם חוויה - אישית אמנם, אבל מאוד חזקה - של אמונה, של קשר עם אלוהים, או לחילופין של חוסר אמונה מובהק ו"אובדן אלוהים". אני אדם רצוינלי, אז אני לא כל כך אוהב את הביסוס הזה, אבל מעבר לכך, חוויה היא חזקה מאוד אבל מעט מאוד תוכן קונקרטי; היא לא יכולה להסביר את כל פרטיו של אורח החיים. יכול להיות שהמאמין חש אמונה חזקה באלוהים אבל למה דווקא בזה שנתן תורה למשה מסני ולא לישו שהתגלם בבשר או בבודהא של הקאנון הפאלי? ומאידך אם מאמין "איבד את אלוהים" ומשום כך מפסיק לקיים מצוות, למה הוא מקיים את כללי המוסר שהוא כן מקיים? לפי מה הוא מנחה את אורח חייו?
הטענה הבאה היא במישור הסוציולוגי-אתי: יאמר הדתי/חילוני: אני לא יכול לדעת בודאות אם אלוהים קיים או לא, אבל אני כן יכול לראות איזו חברה יוצאת מקיום מצוות ואיזו מאי קיום מצוות; האם קיום מצוות הופך חברה למוסרית יותר או לא. יש משמעות לקיום מצוות אם ברצונך להשתייך לחברה מסויימת, על ערכי המוסר שבה, יתרונותיה וחסרונותיה. והפסקת קיום מצוות ישייך אותך מיניה וביה לחברה אחרת, על מעלותיה המוסריות, יתרונותיה וחסרונותיה. כשאני עונה לאנשים על תהליך הורדת הכיפה שלי אני מצטט קטע מסרטה (המצויין) של לאה קליבנוף "המשיח תמיד יבוא" על חגית עופרן, רכזת מעקב ההתנחלויות של שלום עכשיו ודתל"שית; כאשר לאה שואלת את חגית על יציאתה בשאלה היא מנסחת בדיוק את הטענה הזו: ההכרה שלה בחוסר התקוה לשנות את ערכי המוסר של החברה הדתית לאומית - בעיקר בהקשר הפוליטי - הביא אותה לוותר על החברה הזו, ולבחור לפרוש ממנה.
עד לפני שבועיים חשבתי שזה הנימוק הכי קרוב שאני יכול לתת לתהליך שלי עצמי. ואז בא פרופ' הלברטל ונתן הבחנה מדהימה, ומדוייקת בהרבה, בהרצאה שלו בכנס "מחשבת ישראל ואמונת ישראל" שארגנה אוניברסיטת  בן-גוריון בקיץ האחרון (ובטובה הקליטה את כל ההרצאות והעלתה לאינטרנט כאן). המהלך קצת ארוך, אבל הפאנצ'ליין שווה את פריסתו. בכל מקרה, הקשיבו להרצאה בעצמכם, היא מצויינת. המהלך איפוא הוא זה:
מדעי היהדות, טוען הלברטל, נתפסו תמיד כגורמים למשבר חמור באמונה התמימה, בעיקר כי הם פרקו את מושג המסורת ואת מושג ההתגלות. ולאחר שחוקרים נחשפו למה שבאמת נשאר מהמושגים הבסיסיים האלה הם פשוט איבדו את היכולת להאמין בהם אמונה תמימה. אלא שמדעי היהדות היוו עבור אותם חוקרים בעצמם גם המשבר וגם הפתרון: המחקר במדעי היהדות בא לזקק את הלוז של היהדות האמיתית, וזיקוק זה יביא לאמונה חזקה יותר. המהלך הזה התבצע בעיקר בהקשרים של שני פרוייקטים גדולים: במסגרת תפיסת ההשכלה - הנסיון של חוקרים כמו גוטמן או קויפמן לזקק את הלוז של המסר היהודי לאנושות; ובמסגרת הפרוייקט הלאומי המודרני - מהלך של חוקר כמו שלום לבנות מסד תרבותי לרוח האומה, ולהחיות את היצירה הרוחנית היהודית. כלומר החוקרים נחשפו לאמת על מושגים בסיסיים באמונה, שיצרה אצליהם משבר; המחקר בא הן להעצים את המשבר אך גם לפתור אותו.
כל זה טוב ויפה, אומר הלברטל, אבל התיאור הזה לא נכון; היחס הסיבתי הוא הפוך (אני מצטט הרצאה בעל פה, והסגנון בהתאם - אחד הדברים היפים שהרצאות של הלברטל הוא שהוא חושב ומנסח את רעיונותיו תוך כדי ולא קורא מהכתב - ועדיין נראה לי שעדיף לצטט במדוייק ולא לעשות פראפראזה):
לא יציאה מן האמונה ולא כניסה אל האמונה קשורות בערעור או בקבלה של איזו אמונת יסוד... אנחנו יודעים שצורת החיים היא מעורבבת כל כך באמונת היסוד...זה לא עובד כך.... אלא מה? יש לנוסחה [של אמיתות יסוד של האמונה] חסינות מסויימת שמאבדים אותה כשיש זרות...או ערעור של הקשר הרוחני פוליטי מוסרי אסתטי של צורת חיים. בהתחלה אתה קורא הרבה פעמים "מות יומת", "מות יומת", ואתה אומר "איזה מין דבר זה ששמה הורגים כל מי שלא אוהבים". ואז אתה מתחיל לברר אם זו באמת עובדה שנתנו אותה בסיני... הייתי אומר, אובדן האמונה הוא לא ערעור של אמונה של הנחת יסוד עובדתית; הוא מרחק הולך ומעמיק של זרות מצורת חיים, שהופכת לזרה, הופכת לחסרת משמעות. לפעמים גם אני אגיד בצורה יותר עמוקה לדוחה באופן אסתטי.
את העובדה שלא אמיתות אונתולוגיות עומדות בבסיס האמונה כבר אמרנו, האבחנה היפהפיה לדעתי היא שהבחירה של אורח החיים היא גם לא בחירה אתית רציונאלית, כאילו אובייקטיבית, של איזו חברה מוסרית יותר ואליה תרצה להשתייך; הבחירה היא אסתטית, אינטאיטיבית, של קשר עמוק לצורת החיים, של משמעות לאורח החיים והזדהות איתו. ובמובן הזה התיאור הזה לדעתי מאוד מדוייק: הורדת הכיפה שלי לפחות לא באה מחוויה של התגלות אלא מאמירה מביכה ושערורייתית אחת יותר מדי של מרדכי אליהו; לא מניתוח רציונאלי מדוייק אלא יותר מדחיה אינטואיטיבית של חלק ממה שאורח החיים מקפל במשמעותו. ולכן גם האמביוולנטיות הרבה של לפחות חלק מהדתל"שים (ואני בתוכם) שכן לחלקים מצורת החיים הדתית נותר קשר עמוק. עולם הערכים והרציונליזציה שלו בא לאחר מכן; ההצדקות לאורח החיים באות מתוך אורח החיים ולא להיפך. כמובן, התיאור הזה נראה לי תופס גם ללא מעט מהלכים של חזרה בתשובה באותה המידה. (ובתור בונוס זה בדיוק מסתדר עם חלוקת הספרים של קנט: השאלה היא לא לוגית ולא אתית, היא אסתטית)
המהלך של הלברטל לא נעצר כאן, אלא גם מסביר את מצבה של החילונות כחברה, לא רק של היחיד. מדעי היהדות פרחו כאמור בזיקה לשני פרוייקטים: ההשכלה והציונות; והם עלו ופרחו כאשר שני הפרוייקטים הללו היו מקושרים לאורח חיים חזק ורענן:
הרי בסופו של דבר, מה שמאפשר את העליה והצמיחה של מדעי היהדות ... יש בכך רק מרכיב קטן שקשור במתודה ההסטורית פילולוגית שמערערת את אמונת היסוד. לא. הצמיחה והפריחה של מדעי היהדות קשורה בזה שיש לה עכשיו הקשרים, הקשרי חיים, אופני חיים, צורות חיים, שבהם יש קשר לפעולה הזו. הסדר הסיבתי הוא הפוך.... 
[ההשכלה, הסוציאליזם והציונות] נגסו באליטות היהודיות בין היתר מכיוון שהן הציגו אלטרנטיבה שלמה של צורת חיים....שבהם היה פשר למדעי היהדות. ההפסקה של תהליכי החילון... קשורה בערעור בעוצמה של הפרדיגמות האלו... היום האליטה של בחורי הישיבות די יושבת בטח, שום דבר לא מאיים עליה באופן שהיא היתה מאויימת בראשית המאה העשרים. לא בגלל שהיום מדעי היהדות נחלשו, או שפתאם מצאו טענות טובות נגד ביקורת המקרא, קראו את הרב ברויאר. אלא שצורת החיים הזו שהיתה מקום שבו מדעי היהדות ישבו, לא אומרת הרבה, אין לה עוצמה. פה הפוסט מדורניזם הוא אסון לתהליכי החילון. יש...תנועה אחת שיש לה כח מחלן, אמיתי היום שהוא קצת שווה ערך לשלושת תנועות האלה... זה פמיניזם. התנועה הפמיניסטית היא אתגר, ש... מה שהיא מספקת זה אופק, צורת חיים שבה היחיד יכול למקם את עצמו בתוכה מעבר לאופקי חייו.
וזה פשוט יפהפה. כל מילה שאוסיף מיותרת. (במחשבה שניה, יש מה לומר ולהסביר בהקשר הזה אבל זה כבר עניין לפוסט הבא).


יום שבת, 19 במרץ 2011

מה הקשר בין פוזמק לפיג'מה?

התשובה בסוף, ומתוכה גם יובן למה פתאום נזכרתי. אבל בינתיים:
1. קודם כל, קצת גאולה שגרעתי מהעולם: הקרדיט לסרט על פיילין מגיע לאבי, ולמפת תל אביב א-לה טולקין לאלון.
2. לכבוד הפיינל פור של גביע המכללות שמתרחש השבוע, אובמה בין השאר פרסם את הניחוש שלו לגבי מי יעלה בכל שלב עד למנצח הגדול (שזה תחביב אמריקאי מקובל), והרפובליקאים גינו אותו בצורה פבלובית משהו (באמת מעניין אותי האם משהו - משהו אחד - שהוא עושה ימצא חן בעיניהם). למשל, ניוט גינגריץ', שביקר אותו על כך שהוא עוסק בכדורסל בזמן של משברים עולמיים. חבל רק שגינגריץ' עצמו יצא באמצע אותו קטע ממש בפרשנות משלו לגבי מי ינצח בטורניר. ואגב גינג'ריץ', עוד בעיה קצת משעשעת איתו: הוא הצטלם לכריכות כל ספריו באותה חולצה ועניבה.
3. בפינת "מדע? יוק" (שהורתה כאן וכאן) בית המחוקקים של טקסס העביר לאחרונה חוק האוסר על אפליה במוסדות אקדמיים של חוקרים המעוניינים לחקור את תיאוריית ה"תכנון התבוני" (היופומיזם של מתנגדי האבולוציה לתיאור פסאודו מדעי של בריאת העולם בשבעה ימים).
4. הורסיה של רובי טלפוס לדגל יפן לאור השבוע האחרון. וגם זו ורסיה מצמררת. וזו גרסה לחנונים הכבדים מבין חמשת עד עשרת קוראי הנאמנים.
5. כך צריך להראות כוכב רוק אמיתי.
6. הילרי! אל תלכי! אל תלכי, הילרי!
7. אינסטנקטיבית, חיים בעיר נתפסים כיותר מזיקים סביבתית, עם כל הרעש והעשן. אבל כשחושבים על זה, בעצם בהרבה קריטריונים של השפעה על העולם, האדם בעיר הרבה פחות מזיק מהאדם בכפר (למשל, הוא פולט פחות פליטות פחמן, מייצר פחות זבל, וכד'). אבל עדיין לא הייתי חושב שהעירוני מייצר 70% פחות פליטות פחמן מהכפרי.
8. החלטתי לוותר על דיון באיתמר. חבל על דאבדין ולא משתכחין. אבל לאלחנן יש כמה דברי טעם.
9. מזל טוב! השבוע נחגג יום הולדת 40 של וירוס המחשבים הראשון.
10. והתשובה לשאלה בכותרת: שתיהן למעשה גלגולים של אותה המילה הפרסית, שמשמעה בגד לרגלים או מכנסיים. בפרסית אמצעית - שדוברה בתקופת התלמוד - היא נהגתה "פו'גמאק" וחדרה לעברית דרך הארמית הבבלית, ובדומה למלים פרסיות דומות מאותה התקופה שחדרו גרך הבבלית נחשבת למילה במשלב גבוה. בפרסית מאוחרת, המילה נהגתה בצורה די דומה, פיג'אמה, ושמשה את האיראנים ובעקבותם את ההודים לציון מכנסיים. הבריטים שראו שהמכנסיים של ההודים נוחים יותר משלהם השתמשו במילה הנבנגלית למכנסיים - פיג'מה - לציין בגד שינה ומשם התגלגלה המילה לעברית (ורק אבא שלי עוד זוכר שברדיו אמרו בחדשות שחואן פרון יצא להמונים בנמנמתו בזמן מהפכה בארגנטינה). למדתי את זה מדר' תמר עילם גינדין; אני לא מוצא את הלינק לפוסט המדוייק אז יכול להיות שלא דייקתי ובכל מקרה הנה לינק לבלוג המעולה שלה.
פורים שמח!

יום ראשון, 13 במרץ 2011

שאר ירקות

הרבה דברים מעציבים היום, וגם לא מעט דברים מכעיסים (אני מריח את שובה של פינת נתן זהבי בקרוב). אל מול אסון במימדים אפיים כמו מה שקורה בימים אלה ביפן (המספרים הרשמיים הם כבר ברבבות, ועוד לא ברור מה יקרה עם הכורים) אין ממש מה לומר. ואל מול טרגדיה כמו באיתמר - והתגובות אליה, חלקן מבחילות - יש הרבה מה לומר אבל אולי כדאי לעשות את זה עוד כמה ימים. אז בינתיים:
1. הנה סרט שאני הולך לראות.
2. ומפה שאני הולך לקנות.
3.ההתקדמות המהירה בתחום הבינה המלאכותית - שהוגדמה לאחרונה בנצחון המזהיר של ווטסון ב"מלך הטריוויה" - מעלה בניו יורק טיימס את החשש שעבודות צווארון לבן טכניות למדי - כמו למשל חלק ניכר מעריכת הדין - ילכו בדרכן של משרות הייצור ויוחלפו במכונות. האמת? לא נשמע לי מופרך בכלל.
4. בפינת חבר הקונגרס הרפובליקאי שמרוב פטריוטיות מתגלה כאדיוט: חברת הקונגרס מישל בכמן - מאבירות הtea party - בנאום בניו המפשייר (מהמדינות הראשונות שמצביעות בפריימריז, כך שנאום שם הוא עדות לבדיקת המים לקראת כניסה למירוץ) משבחת את תושבי המדינה בכך ששם נורתה ה"ירייה ששינתה את פני העולם" - הכנוי המקובל לקרב בלקסינגטון וקנקורד שהחל את המהפכה האמריקאית. רק חבל שלקסינגטון וקונקורד המדוברות הן במסצ'וסטס.
5. האמת, מזל שיש את מישל בכמן, שכן היא הסיבה העיקרית שהפובליציסט הליברל דאנא מילבנק הצליח לעמוד בחודש נטול דיווחים על שרה פיילין שגזר על עצמו.
6. מי אמר שרע להיות יהודי? האמריקאי המאושר ביותר הוא יהודי שומר מצוות מהוואי.
7. הmaccabeats מכים שנית. (למרות שאני מוכרח לציין שאת השיר של חנוכה אהבתי יותר)
8. לפעמים אפשר ממש לתארך את ההסטוריה: השבוע לראשונה יותר אמריקאים תומכים בנישואים חד מיניים ממתנגדים.
9. הסיבוב הנוכחי בסאגת ווינסקונסין הסתיים בתרגיל פשוט שעשו הרפובליקאים: הם הוצאיו מהחוק המדובר כל קישור לעניינים כלכליים ובכך הפכו אותו לחוק שלא דורש quorum והעבירו אותו. אלא שזה רק סיבוב אחד: הסיבוב הבא כבר התחיל כאשר כנגד כל ששה עשר הסנטורים האפשריים יש מאמץ לכפות בחירות מוקדמות. ומכיוון שהסנטורים הדמוקרטים בווסקונסין מייצגים מחוזות מאוד דמוקרטיים בעוד שהרפובליקאים מייצגים מחוזות מתנדנדים, והרפובליקאים איבדו הרבה מאושד מהפופולאריות שלהם, יש להם סכוי רב להפסיד בבחירות הללו. מכל מקום, מתברר שלפי האל רונלד רייגן, סקוט ווקר והרפובליקאים שקולים בעריצותם לממשלת פולין הקומוניסטית.


יום שישי, 11 במרץ 2011

על הגולה

כאשר הייתי בן עשר עברתי עם המשפחה לחצי שנה ללוס אנג'לס. זו היתה נסיעה מאוד משמעותית עם הרבה חוויות, רובן מאוד חיוביות, אבל אחד הפרטים הקטנים שאני זוכר היה שמכל הקשיים שהיו לי בבית הספר היהודי בו למדתי, הדבר שהכי הפריע לי היה כשהרבנים (כל המורים למקצועות קודש היו רבנים) דיברו עברית בהברה אשכנזית, מלעילית ועם ס"ו לא דגושה. גם בבית כנסת, סלדתי מאוד מקוראים או עולים לתורה שקראו בהברה אשכנזית (וגם מילדים בני עשר שבאו לבושים בחליפות. רבאק, בני עשר!). וכאשר טיילתי לחו"ל בבגרותי, המקומות שנמנעתי מהם כמה שיכולתי היו החנויות הכשרות וחנויות היודאיקה, עם שירי עופרה חזה ברקע, ערמות של מנישביץ, ויודאיקה בטעם רע. זה ממש עשה לי רע (יש שתי חנויות מהסוג הזה שבכל זאת נהניתי בהן: הראשונה בבוסטון, שאליה הביא אותי יהונתן; לפי המסורת הבוסטונית - בין הגויית, עם למעלה מעשרים המוסדות האקדמיים ובין היהודית, כמקום מושבו של הרב סולובייצ'יק - היו בחנות פשוט המון המון ספרים, וספרים טובים, וזה היה מספיק כדי לפצות; השניה הייתה באפר ווט סייד בביקורי האחרון, שבו כחילוני טרי לא עלה על דעתי לארוז כיפה אז הלכתי לקנות, ובהתאם לאופי השכונה החנות היתה יאפית כדבעי). בקיצור, כתוצר גאה של המהפכה הציונית אני סולד מכל מה שריח הגלות נודף ממנו.
אבל למה בעצם? ברור שיש אינטואיציות ומניעים רגשיים ותרבותיים אבל האם ניתן להסביר באופן רציונלי את הסלידה מהגלות? האם יש טיעון רציונלי למה מפריע לי בגלותיות? ואני אדייק: ברור לי שיש טיעונים רציונליים בעד הציונות, שאני מאמין נלהב בהם. אני שואל לגבי טיעונים רציונליים לגבי היהודי החדש הציוני: האם הוא באמת כל כך חדש? מה כל כך חדש בו, והאם יש טיעון רציונלי לדחיית היהודי הישן?
הטיעונים הקלאסיים של ראשית המאה לא ממש תופסים: לא רק שעבודה חקלאית ועבודת כפיים היא נחלת מיעוט קטן בישראל, אלא שטוב שכך: הכלכלות החקלאיות בימנו הן הכלכלות המפגרות, והעובדה שישראל הגיעה למצב שבו רק אחוזים בודדים מהאוכלוסיה עוסקים בחקלאות היא עובדה משמחת. גם הלופטגשעפט של יהודי הגלות שלו בזה כל כך הציונות הקלאסית לא נראה לי כל כך בזוי היום. אמנם אני כמהנדס קצת יותר קשור לעשית דברים ממש, בהדיא, אבל אני מייצר רק תוכנה; ובכל מקרה, אני לא רואה שום בעיה גם בעיסוקי עורכי הדין והכלכלנים. ברור שגם החברה הישראלית לא סוציאליסטית ושוויונית כפי שחזו בורוכוב, ברל קצנלסון או בן גוריון; גם אם ארה"ב קפיטליסטית יותר, גם גלות בשוודיה מפריעה לי. ולבסוף, גם השחרור מגלותיות כשחרור מסורת מאובקת וחונקת, בסגנון ביאליק ואחד העם, לא נראה לי מאוד תופס היום: יהודי בארה"ב נהנה ביותר חופש דתי וחופש מדת, ומתוך כך ביותר פלורליזם דתי וביותר בחירה אישית גם אם הוא בוחר לחיות חיים יהודיים פעילים, מאשר ישראלי שנאלץ להנשא ברבנות, להקבר באמצעות החברא קדישא ולסבול מפקקי תנועה מעצבנים בבגין כי משפצים שם בצורה עקומה, וכל זה בגלל מערת קבורה באמצע הכביש (שלא ברור אם היא בכלל יהודית, כנראה שלא) שאף אחד לא מעיז פשוט להזיז משם את העצמות.
טיעון נוסף הוא הטיעון הריבוני: בגלות אתה בהכרח מיעוט, ובאופן בסיסי אין גורלך בידך. ואולי כציוני המעמד הזה של המיעוט הוא שמפריע לי. זה נכון כמובן למדינות לא דמוקרטיות או דמוקרטיות למחצה, או מקומות שם היהודים הם או היו חלק מעימות חריף כמו דרום אפריקה (שם הלבנים מרגישים בעוצמה שעם כל עושרם, אין גורלם בידם); במידה מסויימת אפשר לטעון את זה גם על באירופה הדמוקרטית, בשל המשקעים ההסטוריים (ואולי בימים אלה המוסלמים תופסים את תפקיד המיעוט מידי היהודים). אבל בארה"ב זה לא נכון לדעתי: לא זו בלבד שארה"ב היא דמוקרטית באופן עמוק ומהווה באופן מהותי חברת מהגרים, אלא שהיהודים במעמד מצויין: לא זו בלבד שישנם, ותמיד היו, מיעוטים אתניים במצב רע יותר מהם (כמובן השחורים, אבל גם ההיספנים, האינדיאנים, במידה מסויימת הקתולים); למעשה היהודים הם הקהילה במצב הטוב ביותר בארה"ב, יות אפילו מקהילת ה"רוב" (רוב במרכאות כי הם כבר לא באמת רוב מספרי) הוואספית. היהודים עשירים יותר, משכילים יותר ונמצאים בעמדות מפתח יותר מכל קהילה אחרת (כולל כאמור הרוב הוואספי). ובניגוד לגרמניה של שנות העשרים והשלושים, אין כמעט בכלל אנטישמיות בארה"ב, וזו שישנה באה לרוב משולי החברה. בודאי ובודאי שאנטישמיות היא לא לגיטימית בשיח הציבורי; יהודי (אפילו אורתודוקסי - ג'ו ליברמן) היה כבר מועמד לסגן נשיא ואם מסתכלים על התקדים ועל התפיסות הציבוריות, כנראה יהודי יהיה בן המיעוט הבא שיגיע לנשיאות. כך שגם הטיעון הזה נופל ברובו.
הטיעון הבא הוא הטיעון של אבא שלי, והוא ההמשכיות. רק בישראל, בשל היהדות של המרחב הציבורי, אפשר להבטיח המשכיות יהודית לאורך יותר משניים-שלושה דורות. אפשר לטעון כמובן שהמשכיות יהודית לא חשובה אבל אני מאמין שכן ולו משום העובדה שהאדם לא נולד מקצף הגלים; יש משמעות לשורשים ולזהות כדי לבנות חיים מלאים יותר, וזהות כזו לרוב קשורה בעומק הקשר וההזדהות שלך עם הדורות הקודמים ותרבותם, ולא בכדי ההוגים הפוסט מודרניים שתמכו בצורההברורה ביותר בניתוק קשר כזה הם אלה שהפכו לניהליסטים ביותר - ע"ע סארטר, קאמי. (ההנמקה הזו להמשכיות יהודית היא כמובן על קצה המזלג, ואולי אכתוב גם על זה פוסט בהזדמנות). וניתן לשמור על המשכיות כזו רק כשאתה חלק מחברת הרוב, דווקא בשל היכולת המרשימה להטמע בחברות כמו האמריקאית 0 ומכאן שהרתיעה היא דווקא מחוסר השורשים. הנתונים, ברובם, כמובן בעד הטיעון הזה לפחות בחלקו (ואביא אסמכתאות בהמשך): שיעור נישואי התערובת בקרב יהודים אמריקאים הוא בסביבות ה50% ומשפחות מעורבות הן באופן מובהק נוטות להיות פחות "יהודיות" לפי כל פרמטר (חברות בבתי כנסת או בקהילות, שמירת חגים, קשר לישראל, מה שלא תרצו). נכון, שהשיעור הזה נמוך הרבה יותר אצל האורתודוקסים אבל כ50% מקרב ילדי האורתדוקסים אינם אורתודוקסים בעצמם, כך שזה נותן רק עוד דור אחד. ובאיזשהו אופן ההסטוריה די משכנעת: פרט לשחורים, שהם גם שונים פיזית וגם בעלי הסטוריה קיצונית של אפליה, כל המיעוטים שהגיעו לארה"ב בהגירה (ולא בהגירה כפויה ובעבדות) עברו תהליך של הטמעה ולבסוף התבוללות; יקשה עלינו להאמין, אבל כך היה, שאירים נחשבו מיעוט חריג ושונה במאה ה19, ושאיטלקים ופולנים נחשבו מיעוט כזה בתחילת המאה ה20, שכן כיום הם נטמעו לחלוטין, כמו גם חלקים נרחבים מהקהילה האסייתית ואפילו ההודית, שהחלה להגיע במספרים גדולים רק בסוף המאה הקודמת. היהודים הצליחו להחזיק מעמד באופן יפה לאורך המאה ה20 אבל קשה להאמין שהם ימשיכו לאורך זמן; ומכל מקום גם אם יהדות אמריקה כקבוצה תשרוד, ברמה האישית יש סיכון גדול הרבה יותר שתאבד את הקשר התרבותי עם ילדיך בתור יהודי אמריקאי.
זה טיעון תקף אבל הוא לא היחידי; את הניסוח המדוייק ביותר של הטיעון האחרון קראתי לאחרונה ולכן נזכרתי לכתוב את הפוסט. שמואל רוזנר, מי שהיה כתב הארץ בארה"ב, כתב לאחרונה ספר על יהדות ארה"ב בשם "שטעטל, בייגל, בייסבול". הספר פשוט מצויין; קניתי אותו ביום ששי ולא הצלחתי להוריד אותו מהיד עד שסיימתי אותו (ומשם גם האסמכתאות לנתונים שציינתי לעיל). ובחלק מהסיכום, הוא מנסח בצורה מדוייקת - הרבה יותר ממני - חלק מהרתיעה שלי מהגלותיות:
לפי כמה שנים התבקשתי לנהל דיאלוג בהתכבתבות עם ג'פרי גולדברג, מטובי הכותבים של העיתונות האמריקנית, וגם יהודי... 
זה היה דיאלוג ברוח טובה, אך הוא התנהל לעתים בנימה עוקצנית, נרגזת. "אחד השקרים הגדולים שמופצים על ידי אנשי התעמולה של הקהילה היהודית המאורגנת באמריקה, ועל ידי אלה שמקבלים תשלום ממשלת ישראל שבירושלים, הוא הסלוגן הישן של הפדרציות 'אנחנו אחד '", כתב לי גולדברג. "זה בא לומר שיהודים אמריקניים ויהודים ישראילים נבדלים זה מזה רק במרחק הפיזי, ולא בשום דבר אחר. ובכן, הם אינם אחד. אנחנו יהודי אמריקה - ואני מונה את עצמי כאחד כזה - מאוד אמריקניים בדרכים רבות, ואנחנו גם מאוד גלותיים, שזה אומר, שאנחנו אירוניים, ויש לנו הומור עצמי, ואנחנו נרתעים מאלימות, בשעה שאתם זן אחר לגמרי: מחוספסים, יותר בומבסטיים, יותר שבטיים, מפקפקים בעצמיכם רק לעתים רחוקות, מרגישים נוח עם כח פיזי (אולי נוח מדי לפעמים), לעתים קרובות גסי רוח, ואגב, לא כל כך מצחיקים. תמיד חשבתי שהסיבה לכך שכל כך הרבה ישראלים הם חסרי חוש הומור הוא שיש לישראל חיל אויר. מי צריך בשיחות כשיש לך אף-16"?
זו היתה פיסקה מתנשאת, מעצבנת, אך חבויה בה התוודות כמעט מסעירה.כשהווית בין ישראלים ליהודים אמריקניים, כתבתי לגולדברג, בעצם אמרת: אתם הישראלים מרגישים נוח עם כח ואלימות בעוד אנו, יהודי אמריקה, משוכללים יותר, תרבותיים יותר, משום שאיננו נוטים להפעיל כח. זו הערה מוזרה, טענתי, בהתחשב בהתעקשות של גולדברג על כך שיהודי אמריקה "הם מאוד אמריקאים בדרכים רבות." שהרי, אמריקה שאני מכיר - וזו אמריקה כפי שתופס אותה רוב העולם - היא חברה שיש בה הערצת כח. לאמריקה לא היו הרבה מעצורים כאשר הפעילה את כוחה העצום בעיראק או באפגניסטאן. זו מדינה ברוטלית למדי, באופן שבו היא מנהלת את מלחמותיה (בלי קשר לשאלה אם הן צודקות, אם לאו). מדינה שבה המסורת הג'קסונית, הכוחנית, עדיין חיה ובועטת כאחד מעמודי התווך של מדיניות החוץ. האם יהודי אמריקה, בהיותם אמריקניים, לא נוטלים חלק במדינה ובאופן שבו היא משתמשת בכוחה? ובמילים אחרות: "אתה אומר שלישראלים אין חוש הומור כי מי צריך הומור כשיש אף-16. אך האם ליהודי אמריקה אין אף-16? לאמריקה בהחלט יש מטוסים כאלה. ואם יהודים-אמריקנים הם חלק מאמריקה, יהיה זה רק הוגן לומר שגם להם יש מטוסים".
הטענה של גולדברג היתה מעניינית במיוחד לטעמי, משום שחשפה לא רק את התהום התרבותית בינו לבין ישראל - מדינה שבה ביקר פעמים אינספור ושגם התגורר בה כמה שנים (מותר להניח שיותר משלישראלים אין הומור, הוא פשוט לא הבין אותו, ואולי גם הם מצידם לא הבינו את ההומור של גולדברג), הטענה היתה מעניינת גם משום שחשפה את עמדתו, כיהודי אמריקני, למדינה שהוא רואה את עצמו חלק ממנה. ביחס לארצות הברית. כן, זו בודאי עמדה של אזרח נאמן, פטריוטי, אך גם כזה שיכול - כשנוח לו - לעבור לעמדת המשקיף. אמריקה שנוח לו להזדהות איתה היא האמריקה "שלו". אמריקה של המטוסים והאלימות היא כנראה של מישהו אחר. ממילא, בדיוק כמו שאמר, הזהות של יהודי אמריקה איננה רק "אמריקנית". יש בהם הרבה מה"אמריקניות" אך גם לא מעט "גלותיות" - שהרי עמדת המשקיף הזאת, עמדתו של מי שאיננו מרגיש שגם מטוסי הקרב שייכים לו, היא העמדה הגלותית הקלאסית.
ורק הערת סיום - אין בכך שום שיפוט ערכי. אף אחד לא אמר שעדיף לא להיות גלותי. אבל זו הפעם הראשונה הצלחתי לנסח (ליתר דיוק, להשתמש בניסוח של מישהו אחר) במה באמת שונה היהודי החדש מהישןף ולמה אני אישית נרתע מהישן.

יום שבת, 5 במרץ 2011

פכים קטנים וזוטות

אחרי שרבתי כדבעי עם המגזר, אפשר להרחיק שוב אל זוטות מרחבי האינטרנט.
1. ונקובר, פרת', נניח. אבל קלגרי במקום הששי? קלגרי? איפה זה בכלל? (זה בקנדה , אני יודע).
2. הלינק הזה היה אמור להיות במקור במחוות מזל טוב לבקה (ממנו הוא גנוב שאול...) אבל זה בטח מאוחר מדי, אז זה במחוות מזל טוב למיש שיש לו יום הולדת בתחילת מרץ.
3. ווטסון ניצח אולי את אלופי האלופים של מלך הטריוויה, אבל חבר הקונגרס הולט, דמוקרט מני-ג'רזי, ניצח אותו. אז מטרנזיטיביות, חבר הקונגרס הולט הוא אלוף האלופים של כל הזמנים...
4. עידן הספר האלקטרוני אולי מגיע יותר מהר משחשבנו: רשת הספרים borders, השניה בגודלה בארה"ב (אחרי Barnes and Nobles) בדרך (או כבר הגיעה) לפשיטת רגל. כחובב מושבע של ספרים מודפסים זה ממש יום עצוב.
5. במקור הסנט עוצב כך שניתנו שני נציגים לכל מדינה מתוך תפיסה שסנטורים של מדינה ייצגו את האינטרסים שלה, והנחת היסוד היא שהמדינות הן ישויות מובחנות מספיק עם אינטרסים שונים, ולכן יש לתת לכל אחת ייצוג ראוי ושוה, גם אם הייצוג הזה גורם לעיוותים (ברברה בוקסר ודיאן פיינסטין מקליפורניה מייצגות כ19,000,000 בוחרים כל אחת, פי 76 מ250,000 הבוחרים שמייצגים מייק אנזי וג'ו ברסרו, שני הסנטורים מויומינג, כל אחד), ואכן בעשורים הראשונים של הרפובליקה זה היה נכון, בעיקר עד למלחמת האזרחים, תקופה שבה הרבה מהמחלוקת הפוליטיות - והעבדות בראשם - חפפו את האיזורים הגיאוגרפיים והמדינות השונות (ובאותה תקופה היה הבדל גדול בין דמוקרט דרומי לדמוקרט צפוני). אבל האינטגרציה הכללית של ארה"ב, כמו גם הפולטיזציה הגוברת גרמו לכך שכיום השיוך המפלגתי של סנטור הרבה יותר משמעותי בחזוי התנהגותו הפוליטית מאשר המדינה אותה הוא מייצג, וכך מגיעים למצב אירוני שבו טים ג'ונסון (דמוקרט) וג'ון ת'ון (רפובליקאי) המייצגים שניהם את דרום דקוטה מצויים, על סקלה שבין 0 (שמרן) ל100 (ליברלי), במרחק 66% ברקורד ההצבעות שלהם.
6. כנראה שהנטיה של פוקס ניוז לא להקפיד לומר תמיד אמת (בלשונו העדינה של בן גוריון) באה ישירות מרוח המפקד: חבר מושבעים גדול (חבר מושבעים המהווה הסמכות האחראית במערכת המשפט האמריקאית להחליט אם להגיש כתב אישום) בוחן האם להגיש כתב אישום נגד רוג'ר איילס, מנכ"ל פוקס ניוז, באשמה ששידל את אחד מעובדיו ב2006 לשקר לחוקרים פדרלים כדי להגן ברנרד קירק, שריף משטרת ניו-יורק לשעבר שהיה מועמד לשר לבטחון פנים ואחד ממקורביו של רודי ג'וליאני. ורק נזכיר ששקר לחוקרים פדרלים היא העברה שבגינה בית הנבחרים הרפובליקאי בחר להדיח את קלינטון מכהונתו ב1998 (הדחה שנבלמה בסנט).
7. לרפובליקאים יש בעיה: מחד הם דורשים השכם והערב לקצץ בהוצאות הממשלה, מאידך הפרוייקטים שהם מנסים לקצץ במקרים רבים אחראים ללא מעט מקומות עבודה במחוזות שלהם. וכך מגיעים למצב האירוני שבו חבר הקונגרס רובי שילינג, רפובליקאי מאילינוי, הצביע לבטל פרוייקט תחבורה גדול במחוז שלו ולאחר מכן הצהיר בראיון שהוא סומך על כך שהסנטורים מאילינוי ימנעו את הביטול.
8. מאט יגלסיאס - בלוגר דמוקרטי פופולארי - לוקח את ההשואה שהרפובליקאים מרבים להשוות בין הממשלה הפדרלית לבין עסק, ובגינה מצדיקים את דרישתם לקיצוצים מסיביים בתקציב, אל הקיצונות, ומציע ברוח ה"הצעה הצנועה" של ג'ונת'ן סוויפט להרוג את כל הזקנים.
9. ושיא חדש לפינת השערוריות עם סטייל: כבר כתבתי על חבר הקונגרס הטרי לי, רפובליקאי מניו יורק, אביר ערכי המשפחה ומתנגד לזכויות הומוסקסואלים, שהתפטר שעות אחדות לאחר שהתברר שלמרות היותו נשוי הוא מפרסם פרופיל באתר ההכרויות הפופולרי קרייגס ליסט. לא היה ברור כל כך למה הוא כל כך מיהר להתפטר, אבל בדיעבר יתכן שזה קשר לכך שצפות טענות שהוא לא חיפש כללית נשים בקרייגס ליסט, אלא ספציפית טרנסווטיסטים.
10. ההפגנות בוויסקונסין (לתמיכה האיגודים המקצועיים של המגזר הציבורי, בעיקר מורים) עוררו פרץ יצירתיות מרשים בקרב המפגינים.
11. אחד הפרוייקטים המוצלחים שעשה הניו יורק טיימס בתקופה האחרונה, במסגרת הדיון הגדול על הגרעון, הוא תוכנה אינטראקטיבית של "חסל את הגרעון בעצמך": כדי לתת תחושה למספרים שבהם מדובר, נתנו את תחזיות הגרעון וכל מיני הצעות שעולות בדיון הציבורי - קיצוצים שונים בתקציב והעלאות שונות במסים - והמשתמש יכול לבחור כל אחת מהם ולנסות להציע בעצמו מה לעשות כדי לחסל את הגרעון. זה מאוד מעניין, חבל שלא עושים כזה בארץ. בכל מקרה, גלן בק ניסה לפתור את הבעיה בשידור חי בתכוניתו; הוא הפסיק לפני שהוא ממש הצליח לפתור את הבעיה, וכמובן שלא העלה על דעתו בכלל להעלות מסים חס וחלילה וחס.
12. מתברר ששרה פיילין לא צריכה משקפיים רוב הזמן, והיא לובשת אותן כדי להראות חכמה.
13. בזמנו היו אומרים על GM שהיש משלמת על ביטוח בריאות לעובדיה יותר משהיא משלמת על ייצור מכוניות, ולכן היא בעצם חברת ביטוח בריאות עם עסק צידי של ייצור מכוניות. על אותו משקל, ניתוח פשוט של הוצאות הממשל הפדרלי מראה שהוא בעצם חברת ביטוח עם צבא גדול.
14. קצת סיבות לתושב כל מדינה בארה"ב להרגיש טוב עם עצמו.
15. ולמה לא לצחוק קצת על הנוצרים אם אפשר.
6. ופטור בלא כלום אי אפשר: הרב בני לאו יוצא במאמר חריף נגד טאו ושות' במקור ראשון, וגם הרב יואל בן נון עומד על הטעויות הבסיסיות שבמכתב וקורא להם פומבית לעשות תשובה. ועל כך מגיע לשניהם ישר כח (ותודה לדוד שהפנה אותי). אני מסכים כמובן עם הרבה ממה שהרב לאו אומר אבל החיפוש ברחבי האתר של מקור ראשון אחרי המאמר שלו חיזק את הספק שלי בהנחת היסוד שלו שמדובר במנהיגות עם עולם ערכים שהציבור הדתי מתנגד לו. אחרי הכל, באותו מקור ראשון המאמר של הרב לאו הוגלה לעמודים הפנימיים של המוסף לשבת, בעוד שאבינר התארח כפובליציסט באותו היום שבו פורסם המכתב, ואסף גולן (אני לא בטוח מי זה אבל הוא כותב שם די הרבה, בין השאר חלק ממאמרי המערכת) תומך בכותבי המכתב - ובמשתמע בקצב - רק כי אלה עמדות ש"האוזן החילונית שאני רוקדים לפניה מה יפית לא מסוגלת לעכל עמדות כאלו".

יום חמישי, 3 במרץ 2011

ה"מוסד המיוחד" חלק 2

קיבלתי כמה וכמה תגובות לפוסט הקודם, חלקן טובות וחלקן מבקרות. בעקבותיהן קראתי אותו שוב ונראה לי שיש קפיצה לוגית שעשיתי ולא הבהרתי מספיק, והיא הקפיצה מהתגובה הפושרת למכתב הרבנים להתנחלויות. אז הנה.
כאמור, כבר כמה ימים הסתובבתי וניסיתי להבין את התגובה הפושרת משהו בציבור הדתי למכתב הרבנים. ולא הצלחתי, מכיוון שאני מעריך את החברה הדתית כחברה ערכית וחושבת.
בתור חברה חושבת, לא סביר בעיני שאנשים מסכימים עם תוכן המכתב, שטוען שקצב זכאי. הרי אבינר, טאו, הגר ושות' לא נתנו כל הנמקה לקביעה החריגה, בודאי שלא לגופו של עניין, וברור גם שלא יכלו לתת שכן הם לא שמעו את העדויות. והחברה הדתית לאומית בכלליות לא נוטה לקבל דברי רבנים ללא מחשבה וביקורת.
בתור חברה ערכית, לא מובן לי איך מקבלים אפוא את מכתב המכשיר ותומך באנס בתגובה פושרת יחסית. אונס הוא מהעברות החמורות ביותר בספר החוקים, והעוול והפשע שנעשה לנאנסות הוא נורא (וכדאי להזכר בזה מדי פעם, למשל כאן). זאת ועוד , החברה הדתית קובעת - בראש ובראשונה כלפי עצמה - נורמות חמורות בהרבה בתחום המיני, עד כדי הפרדה מגדרית של בתי הספר ותנועות הנוער, ועד כדי כך שלפחות החלק החרד"לי מגדיר את ערכי המשפחה במקום השני מבין הערכים החשובים לו (כתבתי על זה בעבר); אז מה קרה כאן? למה כאן מוכנים לקבל תמיכה באנס בשוויון נפש יחסי?
נותרתי במבוכה רבה. זה באמת לא היה לי מובן. אז מכל החיפושים שעשיתי והאנשים שדיברתי התחושה היתה קצת מזה וקצת מזה: מחד מורידים מהחשיבות העניין, ומאידך יש חוסר אמון כה גורף בבתי המשפט ובתקשורת שהתחושה היא משהו בסגנון "יכול להיות שכותבי המכתב צודקים, לך תדע". תוסיפו על כך שההנמקה היחידה שניתן היה לדלות מהכותבים שניסו להסביר את העניין היתה תקיפת התקשורת ובתי המשפט  - בראשן הטענה שאלו ערכאות של גויים, טענה חריגה ביותר שמעולם לא נטענה ביחס למשפט הפלילי (יש מאמר של חיים שפירא בדיוק על הנושא הזה שהוא בדרך לדפוס, על בסיס הרצאה שלו ששמעתי שהיתה מצויינת. אז אני לא יכול ללנקק עדיין, אבל חפשו אותו בעוד כמה חודשים), ואם הציבור די שותק אז אין לי אלא שתיקה כהסכמה.
ומכאן - שהרתיעה מבתי המשפט והתקשורת כל כך מובנית שהיא מספקת כדי להכשיר, או לפחות לעמעם בצורה ניכרת את ההתנגדות, לתמיכה באנס. וזה הבסיס לטענתי על החד-מימדיות: העולם כולו נתפס במונחים של "הם" ו"אנחנו". "אנחנו" תמיד צודקים ו"הם" תמיד טועים, או לפחות חשודים. והתקשורת ובתי המשפט הם במובהק "הם", והסיבה שהם "הם" היא כי הם שמאלנים (או אם נדייק ססססמולנים) - כלומר תמיכתם בפשרה טריטוריאלית והתנגדותם, ואף הפרעתם, למפעל ההתנחלויות. בעשורים האחרונים, העיסוק במפעל ההתנחלויות, ובשאלת השטחים ככלל, הוא כל כך אינטנסיבי ומעל לכל בציבור הדתי, והביקורת על התקשורת ובתי המשפט חריפה כל כך ורק בשל ההקשר הזה, שזו תמימות לחשוב שפתאום בתי המשפט הפכו ללא לגיטימיים - עד כדי הכשרת אנס - מסיבות אחרות. ולכן אני סבור שהכל חוזר להתנחלויות.

ושתי הערות לסיום:
האחת היא שיש תגובה שחולקת על הנחת היסוד שלי כאילו הציבור הדתי לא מתנער מהמכתב. כלומר, הטענה היא: אין כבר ציבור דתי לאומי אחד, ולכן יכול להיות שבחלק החרד"לים מקבלים את המכתב או ממעיטים מחשיבותו, אבל לפחות חלק נכבד מהציבור הדתי לא מסכים למכתב, וכאמת מייחס לו את החומרה שאני מצפה לה. ועליה אומר - אם אכן זה המצב אז אשרינו, מה טוב חלקנו (בהנתן הנסיבות); רק ראוי לבדוק האם באמת עושים את הנדרש כדי להתנער מחרפה מוסרית כזו: האם למשל תעמדו על כך שבבתי הספר וסניפי בני עקיבא של ילדיכם יעבירו פעולה על החרפה הזו ועל משמעותה המוסרית החמורה? האם נראה הצפה של ביקורות עליה בעלוני בתי הכנסת? בטוקבקים של ynet יהדות? מכיוון שאנשים אלו הוגדרו עד זה מכבר כמנהיגי הציבור הדתי - עליו הראיה להתנער מהם.

והשניה היא שזהו מיטב השיפוט שלי, אבל אני מזמין כל אחד שחולק עלי (או כמובן, ח"ו, מסכים איתי) לדיון: אם יש לכם הסבר אחר אנא כתבו אותו, כי אני באמת אחרת לא מבין. התגובות פתוחות, ואני מתחייב לא למחוק אף תגובה.

יום שלישי, 1 במרץ 2011

ה"מוסד המיוחד" שלנו

בעוד בערך כחודש (חודש ואחד עשר יום ליתר דיוק) עומד לחול יום שנה הסטורי חשוב: אז ימלאו בדיוק 150 שנה להתקפת המליציה של דרום קרוליינה על הבסיס הפדרלי פורט סמטר שבמפרץ צ'ארלסטון, מה שנחשב כמאורע שהתחיל את מלחמת האזרחים האמריקאית. אך יש חולקים על ההגדרה הזו; הגישה המקובלת השניה מגדירה את תחילת המלחמה בבחירות לנשיאות בנובמבר 1860, בהם נבחר אברהם לינקולן לנשיאות ומיד לאחר מכן דרום קרוליינה פרשה מהאיחוד.
מה שהיה מדהים בבחירות הללו הוא שלינקולן נבחר ללא קול אחד מהדרום. הכוונה איננה לקול של אלקטור אלא לקול ממש: בכל 13 המדינות שירכיבו את הקונפדרציה הדרומית לא היה ולו אזרח אחד שתמך בלינקולן. זו תוצאה מדהימה, והיא מייצגת את שיאו של תהליך שיש הטוענים שהוא המרכזי ביותר להבנה כיצד הדרדרה ארה"ב למחלמת האזרחים: במשך השנים שקדמו למלחמה התפיסה הדרומית החלה לבסס את כלל השיפוט שלה על החיים והעולם על שאלה אחת: בעד או נגד עבדות. העבדות, שכונתה our peculiar institution , שהחלה כהסדר שמקורו צורך כלכלי כדי לגדל שדות כותנה נרחבים החלה להתפס, בעיני הדרום עצמו, יותר ויותר כמגדירה את עצם אופיו ומהותו של הדרום ולכן כל דבר, אדם, מדינה, או עקרון מוסרי נשפט על בסיס שאלה אחת ושאלה אחת בלבד: האם הוא תורם או מחליש את העבדות. עקרון עצמאות המדינות למשל היה מחד מקודש בעיני הדרומיים כאשר פירושו הוא שהממשל הפדרלי לא יכול להגביל את העבדות בתחומן אבל מאידך לא היתה להן שום בעיה לדרוש לכפות על מדינות הצפון חוקים שיחייבו הסגרת עבדים בורחים; התרחבות מערבה היתה מעשה מבורך ואף מחוייב כאשר מדובר באיזורים דרומיים המתאימים לגידול כותנה ולכן מועדים לכלכלת עבדים אבל הדרום התנגד נחרצות להתרחבות מערב באיזורים צפוניים יותר; בית המשפט העליון היה חסר חשיבות עד שאישר בפסק דין דרד סקוט את העבדות; ומפלגה כמו המפלגה הרפובליקאית שדגלה בהגבלת העבדות באיזורים המערביים (אפילו לא ביטולה במדינות הדרום, רק הגבלתה למדינות אלו) היתה כל כך בלתי נתפסת ובלתי נסבלת שלא נמצא ולו אזרח אחד מבין מיליוני אזרחי הקונפדרציה שיצביע ללינקולן. ומכיוון שההסטוריה פעלה נגד העבדות, וברור שהמוסד הזה לא יכול לשרוד לאורך זמן, הדרום השקיע עוד ועוד מהאנרגיה שלו להגן עליו עד שלא נותרה לו ברירה אלא לצאת במלחמת מאסף חסרת סכוי שהביאה עליו חורבן נורא שלקח לו יותר ממאה שנים להתאושש ממנו מבחינה כלכלית, ובמידה רבה מבחינה מוסרית לא התאושש ממנו עד היום.

אחד התהליכים הבודדים שאני מרגיש שהשתניתי בהם מבחינה תפיסתית בשנה וחצי מאז הורדתי את הכיפה הוא ששערוריות בציבור הדתי שפעם היו מוציאות אותי מדעתי מכעיסות אותי הרבה פחות. ועדיין, מכתב התמיכה ששלמה אבינר, צבי טאו ואחרים שלחו למשה קצב, כמו גם הנסיון הפתטי משהו של אבינר להסביר את עמדתו בדרשת ארוחת צהרים בישיבה שלו (מעולם לא הכרתי מוסד כזה בישיבות, כנראה שלמדנו משהו מהתקנון הדומיניקני) הצליחו להוציא אותי משלוותי. אני לא מנסה להבין מה הניע את אבינר ושות' עצמם, בין אם מניעים אידיאולוגיים, סתם יוהרה אדירה או נסיון לעשות דה-לגיטמציה לטענות אונס, כי אולי יש להם עצמם שלדים בארון. עליהם עצמם אין לי מושג והם לא באמת מעניינים. אני רוצה להבין איך ייתכן שהציבור הדתי לא מוקיע אותם מיד.
נכון, החשודים המיידיים כתבו תגובות מגנות - החל ברב בני לאו והרב ליכטנשיין, וכלה בפובליציסטים של ה"בורגנות הדתית" כאפרת שפירא רוזנברג - וייאמר לזכותם שאלה תגובות חריפות יותר מבדרך כלל. אבל אלה החשודים המיידים, אלה ה"שמאלנים". כשהציבור הדתי רוצה באמת להוקיע אנשים מקרבו הוא יודע לעשות את זה - ותשאלו את הרב יואל בן נון או את יונתן בשיא. מכתב תמיכה באנס לא מזכה בהוקעה שכזו (חוץ מהשוליים השמאליים של דרום ירושלים. אבל הם שוליים יחסית ולכן כל הטענה שאטען בהמשך היא על כלל הציבור הדתי חוץ מהם). למה?
כבר כמה ימים שאני מסתובב עם השאלה הזו ורק היום (בעזרתם של אבא וניצן) הצלחתי להבהיר לעצמי את התשובה: זו החד מימדיות המוחלטת. במחינת רוב רובו של הציבור הדתי, העולם, השאלות המוסריות, השיפוט האישי - מצטמצמים לנושא אחד בלבד: מפעל ההתנחלויות. תפיסת הגאולה הקוקניקית ומפעל ההתנחלויות הנגזר ממנה הוא הpeculiar institution שלנו, זה המגדיר והמייצג הבלעדי שלנו; מי שבעד ההתנחלויות הוא איתנו והוא ראוי לזכות - גם אם הוא אנס; מי שנגדן - כפי שנתפס בית המשפט - הוא נגדנו, ולכן כל מה שהוא פוסק הוא מוטעה, גם אם מדובר כאמור באונס.
תאמרו בודאי: אור, זה הרי לא נכון. יש לציבור הדתי אג'נדות רבות נוספות. ואני אומר - אתם צודקים. אבל הן כולן מתיישרות עם אותה תפיסת עולם יסודית חד מימדית, עם אותו "מוסד מיוחד". הציבור הדתי לאומי מעוניין להשפיע בנושאי דת ומדינה, או להעמיק את הקשר עם החלקים היותר חלשים של החברה הישראלית אבל מבחינתו אלה רק פנים נוספים של אותה החזית. העולם המוסרי מוכוון למטרה אחת, עם מטרות משנה בתחום הדתי, הפוליטי או החברתי. ולכן כל נושא, שאלה, מוסד או אדם נבחנת לפי הקריטריון האחד והיחיד - יחסו למטרת העל הזו. ולראיה, אני מאתגר אתכם להראות לי מקרה אחד שבו הציבור הדתי או מנהיגותו היו מוכנים לפגוע במפעל ההתנחלויות למען מטרה אחרת.
ולכן, הציבור הדתי לעולם לא יכול לפסוק כנגד מישהו שנתפס בצד "שלנו" ותורם למטרת העל (נשיא מזרחי וימני) או בעד מוסד שנתפס "נגדנו" (בית המשפט, ועוד כשבראש ההרכב עומד ערבי נוצרי). העובדה שמבחינה מוסרית בסיסית תמיכה באנס היא פשוט מזעזעת היא לא רלוונטית; אפילו העובדה שהשיפוט בעד קצב במקרה הזה עומד בסתירה גמורה לעצם פרוייקט ה"צניעות" - החל מהפרדה מגדרית של סניפי בני עקיבא וכלה בפסיקות הלכתיות לגבי האיסור של אשה לחשוף אף את החוליה העליונה ביותר בגבה - שאותו מוביל אותו אבינר עצמו חומקת מעיניהם; שכן העולם נשפט לפי קריטריון אחד בלבד, ואין יכולת לשאת את המורכבות המינימאלית, שתביא להבנה שייתכן שבמקרים מסויימים המוסר דורש לתמוך בבית המשפט ולא בנשיא לשעבר המקיים אורח חיים דתי מהליכוד.
ולכן, אני חושב שהמסקנה מהשערוריה הזו היא יותר חריפה מאשר שחלק מהציבור הדתי מנתק סופית את קשריו מהמדינה. החד מימדיות המביאה לכך שכלל השיפוט המוסרי מושעה לטובת מטרה אחת ומטרה אחת בלבד היא פשיטת רגל מוסרית, לא רק אמירה פוליטית-סוציולוגית של מעבר לעולם החרדי. ואם תוסיפו לכך שבדומה לעבדות, ההסטוריה פועלת נגד מפעל ההתנחלויות ונגד תפיסת הגאולה הקוקיניקית, המסקנה היא לדעתי שבסופו של דבר הציבור הזה הולך לעמוד בפני שבר אידאולוגי ומוסרי מאוד קשה.

אלא אם יקומו מספיק אנשים כנגד התהליך. אבל זו משימה ליותר מפוסט מתלהם אחד בבלוג קקיוני משהו על פוליטיקה אמריקאית.

והערת אגב: כמובן, הדתיים לאומיים הם לא היחידים שנופלים במלכודת החד מימדיות המוחלטת - החל במפגינים בבלעין שיש טענה שכיסו על הטרדה מינית באחת המפגינות בשם המאבק הפלסטיני, המשך בכנסיה הקתולית על חטאיה הרבים וכלה בקומוניסטים שיכלו להכשיר רצח המונים בשם גן העדן של הפועלים - תנועות דתיות (או מחזיקות בדת חילונית) רבות נפלו בכך. אבל היה מותר לקוות שהציונות הדתית, שפעם העלתה את המורכבות על נס, לא תדרדר לחברה מבזה שכזו.