בלוג על פוליטיקה אמריקאית, ופוליטיקה של מדינות אחרות; מחשבות על דת, על המגזר, ועל דתל"שות; וגם על כל מיני דברים אחרים.

יום שישי, 31 בדצמבר 2010

ובכל זאת

הבטחתי שלא אומר עוד כלום על קצב, אבל אני לא יכול להתאפק. אז שלושה דברים:

א. יוסי ורטר כתב הבוקר בהארץ סיפור מדהים: שמעט לפני השבעתו לנשיאות של קצב, עמד אחד העיתונים הגדולים (תנו לי לנחש - ידיעות?) ידיעה גדולה על כך שקצב מטריד את פקידותיו. אריק שרון פנה אל העורך בבקשה שלא יפרסם כי המתלוננות לא פנו למשטרה וכי "עם ישראל לא צריך את זה עכשיו". העורך נעתר, והשאר הוא היסטוריה. זה מדהים בעיני: אין הגדרה יותר ברורה לרשלנות ציבורית, ועדיין אותו עורך לא מעלה בדעתו לבוא לפני הציבור ולומר טעיתי. וגם ורטר מתחשב בו, ולא מפרסם את שמו. והערב באולפן ששי גם רוני דניאל מתאר שפנו אליו ב96 (96!! הוא היה לכל למנוע שני מעשי אונס!!)  והוא לא פרסם כי "הוא לא יכול לחקור דברים כאלה".. ואף אחד לא תובע ממנו דין וחשבון.
אבל העיתונאים זה נניח הכסף הקטן: מה שבעיקר מתברר מהסיפורים האלה הוא שאנשים ידעו. לא שהוא אנס, אבל שהוא מתנהג לא בסדר עם נשים, שיש סביבו שמועות. וזה גם לא יכול להיות אחרת, שלא ידעו - הרי אנשים ראו נשים יוצאות בוכות מהלשכה, אנשים ראו את קצב מפלרטט עם העובדות; כמו במקרי קופולוביץ' ומוטי אלון, תמיד יש שובל שמועות מאחורי הדברים האלה. אני לא מצפה שיפנו למשטרה על בסיס שמועות, אבל אותם ח"כים שבחרו בו לנשיא המדינה - מה הם חשבו?
בעצם, יש לי הערכה מה הם חשבו וזה מה שכל כך מרתיח אותי. הרי הבחירה של קצב היתה במסגרת ההתפרקות הכללית של קואליצית ברק בשנת 2000: ח"כים - בעיקר ש"ס אבל כנראה גם מהעבודה - ראו בכך הזדמנות לעשות תרגיל לברק ודרך להשפיל את שמעון פרס, כי אם אפשר אז למה לא. באותו זמן בערך גם תיזמר סילבן שלום את העברתו של חוק משפחות ברוכות ילדים, וכששאלו אותו ברדיו האם הוא לא מודע לנזק שהחוק גורם הוא ענה (הציטוט מהזכרון של אבא שלי אז יתכן שהוא לא מדויק): "בשביל להפיל את הקואליציה מותר לעשות הכל". וזה גם ההגיון שהביא לבחירתו של אנס לנשיאות: בשביל להביך את הקואליציה, ואם אפשר אז גם להשפיל את פרס בדרך, אז נבחר בקצב. אז יש סביבו שמועות, אז מה.
האם שמעתם היום מישהו - מישהו אחד (!) - מאילו שבחרו בו לנישאות אומר את המשפט הקטן "טעיתי"? לא חשבתי כך.
ב. ואם יש לי עוד סיפוק קטן בהכרעת הדין הזו הוא שאולי היא תפגע קצת בפרנסתם של ציון אמיר ואביגדור פלדמן, שלפחות לפי התנהלותם בתקשורת נראים כמייצגים את שני סוגי הטיפוסים היותר נאלחים של עורכי דין: ציון אמיר כחתול רחוב, ערס בחליפה שלא בוחל בשום רמה של השמצה כלפי הצד שכנגד, אבל חמור ממנו פלדמן, שראיון "נשף המסכות" שלו לאילנה דיין לפני כמה חודשים היה שיא מסויים, בו הוא אמר "אלה הכללים. המשפט הוא משחק השקר... אני מייצג את השקר שלו, אני מוסיף לו מהתבונה שלי, מהיכולת שלי, מהאסתטיקה שלי. שקר צריך להיות אסתטי". אז מעבר לכך שהוא פילוסוף דה לה שמאטע, טוב לראות שמדי פעם יש מי שמפריך את הפוסט מודרניזם הניהליסטי הזה. כמו שכותבת אבירמה גולן, בסיפור הזה יש אמת ויש שקר, ויש אשם ויש זכאי. לא הכל הוא משחק השקר.
ג. זה גם דיווח מכלי שלישי, מאמא שלי ששמעה את ערן זינגר מדבר ברדיו על הסיקור של הרשתות הערביות (אולי אלחנן יכול לכתוב על זה), שאמנם חוגגים על המבוכה הישראלית אבל לא מעט מהן טורחות לציין שבעולם הערבי עליונות כזו של שלטון החוק על השליט לא עולה על הדעת (ונוסיף רק שמבחינת שליט לוב, גם לשלטון החוק השווייצרי אין עליונות על בנו, כשהוא מבצע עברות מין בשווייץ), והזכירו גם שראש ההרכב, ג'ורג' קרא הוא ערבי ישראלי. אז יש בכך גם אמירה מעודדת לגבי הדמוקרטיה הישראלית.

בתקוה, שבוע הבא חוזרים לאמריקה...

יום חמישי, 30 בדצמבר 2010

נאמר כבר הכל, אין לי מה להוסיף לזה

ואם לא נאמר אז ייאמר.
האמת שיש לי דבר אחד להוסיף לזה, אבל אבי הגדיר אותו במדוייק אז אני אצטט אותו:
לא היה ח"כ בכנסת ישראל שלא הכיר את התנהגותו המבזה והדוחה של קצב במהלך כהונתו כח"כ וכשר ולמרות זאת, ומבלי למצמץ, רובם בחרוהו לנשיא מדינת ישראל.
זה מדהים ומדאיג עד כמה לא קיימת בכנסת שום אחריות לאומית או מוסר בסיסי! אפילו לא במקרה זה, כשהח"כים הצביעו מאחורי פרגוד ולא היו צריכים להתמודד עם שום לחץ מלבד מצפונם.
ואני אוסיף רק עוד:
א. התפקיד המדובר הוא נשיא המדינה. תפקיד ייצוגי בלבד. פרצופה של המדינה. כנראה שהתנהגות המחשידה בעברות מין היא קווליפיקציה לגיטימית להיות פרצופה של המדינה לפי הח"כים שלנו.
ב. האם שמעתם איזהו ח"כ היום עושה חשבון נפש? אומר "טעיתי"?. לא חשבתי כך.

יום רביעי, 29 בדצמבר 2010

בין יהודים, גויים ולוחות שנה

דוד האיר את עיני שטעיתי והטעיתי גם אתכם, עשרת קוראי היקרים, בפוסט הקודם, שכן יש עוד מאורע שהיהודים מציינים לפי לוח השנה הלועזי. הסיפור הוא כזה: בתפילת שמונה עשרה, ישנם שני מקומות שהם נוסח התפילה משתנה לפי עונות השנה. בברכת גבורות, בה מהללים את ה' על גבורותיו, מוסיפים בחורף "משיב הרוח ומוריד הגשם", בעוד שבקיץ, בארץ ישראל, אומרים "מוריד הטל"; ובברכת השנים, בה מבקשים מה' שנה טובה, יבול טוב ובמשתמע גם פרנסה, מבקשים בחורף "ותן טל ומטר לברכה" ובקיץ "ותן ברכה". ומתי מתחיל ונגמר החורף? אז בכל מקרה מפסיקים לומר "משיב הרוח ומוריד הגשם" ו"ותן טל ומטר לברכה" בפסח. ו"משיב הרוח ומוריד הגשם" מתחילים לומר בשמחת תורה. אבל "ותן טל ומטר לברכה" מתחילים לומר בז' בחשוון (שבועיים לאחר סוף סוכות, כדי שהולכי הרגל יספיקו לחזור הביתה לפני הגשם). וזהו, כך חשבתי (ציוני בור שכמותי) ודוד האיר את עיני שבחו"ל מתחילים לומר "ותן טל ומטר לברכה" ב5 בדצמבר אם פברואר מעובר, וב6 לדצמבר אם פברואר לא מעובר. ויכול להיות שיש עוד מועדים שנשמרים לפי הלוח הלועזי.
ואם אנחנו כבר בענייני לוחות שנה, לא רק היהודים מציינים ימים לפי לוח השנה של הנוצרים, גם הנוצרים מציינים חלק מחגיהם - למעשה, החג החשוב ביותר מבחינה תיאולוגית לנוצרים, חג הפסחא - לפי לוח השנה היהודי. נסביר: הפסחא נחגג ביום ראשון הראשון שלאחר הירח המלא הראשון שלאחר ה21 במרץ (לכל מי שחשב שהחגים האמריקאים, עם ה"יום חמישי השלישי של נומבר" שלהם, מסובכים - הם לא המציאו כלום). ולמה זה קשור ללוח השנה העברי? מכיוון שהציווי הבסיסי שעומד מאחורי העיבור של השנה העברית - הפסוק "זכור את חודש האביב" - מפורש באופן מסורתי כך שיש לוודא שחודש האביב - בפרט פסח - יצא בזמן הקרוב ביותר, אך לאחר, יום השוויון האביבי, כלומר ה21/3. ומכיוון שפסח מתוארך לט"ו בניסן, כלומר, תמיד יוצא בזמן ירח מלא, הרי ש"יום ראשון הראשון שלאחר הירח המלא שלאחר ה21/3" הוא בעברית פשוטה "יום ראשון שלאחר שבת חוה"מ פסח".
זה אגב לא מקרה, שכן פסחא מציין את צליבתו, תחייתו ועלייתו לשמים של ישו. ישו ותלמידיו הגיעו לירושלים כדי לעלות לרגל לכבוד פסח, ועלייתו לרגל הניעה את סדרת המאורעות שהביאה לבסוף לצליבתו. המתח המשיחי הרב בעיר, שהיה כרוך בהגעתו של ישו, היה קשור גם לפסח, חג הגאולה. אני לא בקיא בפרטים המדויקים ולכן התארוך שאני הולך לתאר יכול להיות מוטעה, אבל הפירוש שאני מכיר הוא שהסעודה האחרונה הייתה סעודת ליל הסדר; ישו נצלב ביום ששי, ויומיים לאחר מכן (כלומר ביום שלישי לצליבתו) ביום ראשון קם לתחייה ועלה לשמיים. ולכן מכאן ואילך שומרים הנוצרים את יום ראשון המדובר כפסחא. (אגב, גם אחד המאורעות שאחראים יותר מכל לאנטישמיות לאורך הדורות הוא סביב פסח: לפי הברית החדשה הנציב הרומי פונטוס פילאטוס הציע לקהל היהודי שהתקהל ליד ארמונו לשחרר פושע אחד לכבוד הפסח - ישו או בראבא, גנב פשוט; הקהל דרש את בראבא ושישו ייצלב, ולשאלתו ובקשותו של פילטוס שיחשבו שנית ענו לו היהודים "הוציאוהו לצליבה, דמו על ידינו ועל ידי בנינו". המשפט הפשוט הזה אשם במיליוני רציחות של יהודים).
התארוך המדויק של פסחא יכול אף להעיד על חוסר דיוק קטן בחישוב העיבור היהודי; כאמור, חישוב העיבור נועד לוודא שפסח יצא קרוב ככל האפשר, אך לאחר, ה21/3, ובמאות השנים הראשונות ההחלטה מתי לעבר הייתה סוד איזוטרי. בשנת 359 התגבש  ע"י רבי הלל נשיאה לוח מדויק לעיבור, המורכב ממחזור של 19 שנים, ובו השנה השלישית, הששית, השמינית, האחת עשרה, הארבע עשרה, השעב עשרה והתשע עשרה הן מעוברות. זה חישוב מאדש מדוייק יחסית אבל יש בו סטייה קטנה מאוד קדימה, כלומר הוא  דוחק את פסח מעט מעט קדימה בכל מחזור. וכך יצא שבשנים האחרונות הדחיקה הזו הגיעה לכדי מצב שבאחת השנים האחרונות, פסח יצא לאחר ה21/4, כלומר חודש מאוחר מדי לעומת הכוונה המקורית,  ולראשונה בהיסטוריה פחות או יותר לא התלכד עם הפסחא. אבל בשלב זה פוסקי ההלכה היו שמרנים מדי מכדי לשנות את העיבור.
אבל עוד יותר יפה מכך שהוא - וכאן אני אומר סברת כרס לחלוטין, אבל עדיין - שהפסחא הנוצרי יכול לפסוק בהלכה שעמדה במחלוקת שנים ארוכות. אחת המחלוקות הידועות במשנה בין הפרושים (חכמי בית שני היו אבות המסורת ההלכתית עד ימינו) לצדוקים (קבוצה דתית-הלכתית אחרת שהייתה מרוכזת סביב הכהנים), היא בפירוש זמן ספירת העומר. ספירת העומר - וחג השבועות הנגזר ממנה - נלמדת מהפסוק "וספרתם לכם ממחרת השבת...שבע שבתות תמימות תהיינה". הצדוקים פרשו - פירוש שלדעתי יותר משתלב עם הפשט - ש"ממחרת השבת" פשוטו כמשמעו, מיום ראשון - כלומר מיום ראשון שלאחר שבת חוה"מ פסח, ומכאן ששבועות יוצא לפי גישתם שבעה שבועות לאחר מכן, תמיד ביום ראשון אך התאריך לא קבוע. הפרושים לעומתם פרשו "ממחרת השבת" ממחרת חג ראשון של פסח, וכך נוהגים אנו עד היום - מנהג שמציב את שבועות בתאריך קבוע בז' סיוון. (ישנן כנראה עוד כתות - כמו זו שכתבה את ספר היובלים - שפרשו כמו הצדוקים). מכל מקום, אם נלך לרגע לנוצרים, גם להם יש חג מקביל לשבועות - הפנטקוסט - המציין את ירידת רוח הקודש על השליחים - הנחגג 50 ימים בדיוק לאחר הפסחא - כלומר, בדיוק במועד של חג השבועות, לפי הגישה הצדוקית. ומכיוון שהברית החדשה נחשבת למקור מהעתיקים ביותר לתקופת בית שני, יתכן שיש כאן הוכחה לאותנטיות של הגישה הצדוקית.
וייתכן כמובן שלא. ראשית, לא ברור לי ממתי התארוך של הפסחא והפנטקוסט מוסד, ומעבר לכך, הנוצרים לא בהכרח ייצגו קבוצה מרכזית בעם היהודי; יש הטוענים שמקורם בכלל באיסיים. מה שכן ברור הוא שמקורם בקבוצה עויינת מאוד להנהגה הפרושית, שכן אם יש לורד וולדמורט בברית החדשה הרי שאלו הפרושים. אבל עדיין זה מעניין.

----
ותודה לרן שמצא לי כמה וכמה אי דיוקים גם בפוסט הזה...
----

בהמשך השבוע על פרסום מכעיס, ובינתיים שבוע טוב!

יום שבת, 25 בדצמבר 2010

האם כבר חתכתם את נייר הטואלט?

ישנם שני ימים שבהם אסור ללמוד תורה: תשעה באב, שבו נחרב מקדשנו, ובחג המולד או הניטלנאכט שבו נולד אותו האיש, שהביא כל כך הרבה צרות לעם ישראל. אז מה כן עושים אם אסור ללמוד תורה? אז בהווי החרדי יש כל מיני מיתוסים, ואחד מהם הוא שביום הזה חותכים את כל נייר הטואלט שצריך לחתוך לכל שבתות השנה. ומה עושים אם, כמו השנה, הניטלנאכט נופל בשבת? שאלה טובה. מכל מקום, בניטלנאכט אסור ללמוד תורה, ועל כך אומרים הליטאים שהנה, ישנה מצווה שבה מקפידים החסידים הקפדה גדולה, שהרי הם לא לומדים תורה כל השנה.
ועוד אנקדוטה אחת משעשעת היא שזהו המועד היחידי שהיהודים שומרים לפי לוח השנה הלועזי, וליתר דיוק לפי לוח השנה של הגויים סביבם: חסידי חב"ד למשל לא למדו תורה לפי חג המולד היוליאני, בתאריך שנחוג ברוסיה, כאשר הרבי חי שם, אך משעבר הרבי לברוקלין, עברו כל חסיי חב"ד לא למוד תורה בחג המולד לפי הלוח הגרגוריאני - כפי שהם עושים עד היום.
ושאר דברים משעשעים מהאינטרנט:
1. זה מה שקורה בזימבאבווה, בה האינפלציה הגיעה כבר לעשרות אלפי אחוזים (קצת מזכיר את תמונות הירקנים מישראל של שנות השמונים, עם המחירים כתובים בגירים כי הם השתנו מיום ליום. אבל מי שרוצה לקרוא תיאור באמת מדהים של אינפלציה, קיראו את תיאור שנות ה20 בגרמניה ב"סיפורו של גרמני" של סבסטיאן הפנר. מכל מקום - הקרדיט לאלנה קגן).
2. פינת הfollow up:  מחקר חדש מראה שספציפית, צפייה בפוקס ניוז מגבירה את הסכוי של הצופה להחזיק תמונה מוטעה על העולם (כתבתי כאן).
3. אמריקה אמריקה, לעולם לא תחדל לשעשע אותי בדתיותה הנאיבית משהו. בכל מקרה, התכוננו ל21 למאי. ובאותו הקשר, 40% מהאמריקאים בטוחים שהאדם נוצר בבריאה ישירה של אלוהים . (הקרדיט לרן)
4. גוגל מנסה להכריז על מותו של מקש הCAPS LOCK.
5. מחקר חדש מראה שהיה יותר נעים ונח לגור באנגליה הימי-ביניימית מאשר בחלק מהמדינות העניות בעולם כיום.
6. בפינת הfollow up השניה, לכבוד שמואל אליהו (שכתבתי עליו כאן): אז יש משהו אירוני בכך שפאשלת הסולר בצינורות המים של תושבי שכונת כנען בצפת הביאה את שמואל אליהו לחפש גויים כדי שיהיו שואבי מים בשבת (באופן מילולי, לא מטאפורי). אבל זה מעבר למצחיק, זה מאבק אמיתי מכיוון שמה ששמואל אליהו מנסה לטעון הוא שהוא מתנער באופן עמוק מכל יומרה לערכים דמוקרטיים, ושהוא גזען במוצהר ובלי להצטדק, ולא זו בלבד אלא שזה גם "המוסר היהודי" כנגד "המוסר הנוצרי" המעוות המאמין ב"זכויות אדם". הוא כמובן לא לבד, כך גם פסק הלכה של יצחק שפירא, או מאמר ב"עולם קטן" - עלון בתי כנסת מיינסטרימי למהדרין. 
אני בדרך לל לא פומפוזי, אבל זו לדעתי מלחמה אמיתית וצריך להגדיר בה את הגבולות: זכותכם, ניתן לומר לחברה האלה, להגדיר כך את התורה, אבל זו לא התורה שלי ואין אתכם שיג ושיח, רק מאבק. וזה נדרש כי מעבר לאמירה המוסרית הבסיסית, הקסנופוביה לא נעצרת כמובן בערבים; לא במקרה אלי ישי הוא הדובר הכי בוטה וחסר עכבות ביחס לפליטים מאפריקה, ולא במקרה המאמרים להם לינקקתי מגדירים את ה"שמאל" הדמוני כאויב. כשאני חושב על זה מיד עולה לי מרטין נימלר לראש:
בגרמניה לקחו הנאצים תחילה את הקומוניסטים. אני לא הרמתי קולי כי לא הייתי קומוניסט.
ואז הם לקחו את היהודים, ואני לא הרמתי את קולי כי לא הייתי יהודי.
ואז הם לקחו את חברי האיגודים המקצועיים, ואני לא הרמתי את קולי כי לא הייתי חבר איגוד מקצועי.
ואז הם לקחו את הקתולים, ואני לא הרמתי את קולי, כי הייתי פרוטסטנטי.
וכאשר באו לקחת אותי, לא נשאר מי שירים את קולו למעני.
כמובן, אלה לא נאצים. רחוק מכך. אבל הם כן גזענים, ופונדמנטליסטים, וחשוכים. והם מחללים את התורה באופן עמוק, ולכן חשוב להרים קול, ולהעמיד קו בחול ולומר תורתכם אינה תורתי. למשל בעצומה הזו.

יום חמישי, 23 בדצמבר 2010

שניים סינים

נפתח בחידה: בכל אחד מזוגות המשפטים שלהלן, משפט אחד נאמר על ידי חכם סיני עתיק, והאחר לא. מיהו המשפט שנאמר על ידי חכם סיני? ומי אמר את המשפט השני? (תשובות בסוף)

"דרך שניתן לדבר עליה אינה דרך קבועה"
"אין אדם נכנס לאותו הנהר פעמיים"

"את אשר תדור שלם. טוב אשר לא תדור משתדור ולא תשלם"
"מי שאינו מתון בדבריו, לא יוכל לעמוד בהבטחותיו"

"אלה שיודעים אינם מדברים, ואלה שמדברים אינם יודעים"
"סייג לחוכמה שתיקה"

בסמסטר הנוכחי, כדי להשלים את ההשלמות שאני צריך לתואר שני בהסטוריה, אני לומד באו"פ קורס על הסטוריה סינית. זו חוויה מאוד מעניינת, כי מצד אחד זו אחת האפשרויות היחידות ללמוד הסטוריה שהתפתחה באופן נפרד לחלוטין, כמעט ללא השפעה, מהנרטיב ההסטורי המוכר לנו של המערב, ומצד שני מדהים לראות עד כמה יש נקודות דמיון; לא רק במין אמירות הסטוריוגרפיות כלליות וגורפות כגון "כל אימפריה עוברת שלושה שלבים של צמיחה, שיא ושקיעה (גיבון בודאי מתהפך בקברו מהקיצור הנמרץ שעשיתי לתיאוריה שלו) אלא בשלבים מאוד דומים שציוויליזציה הסינית והמערבית עברו בערך באותו הזמן: התיעוד הכתוב הראשון בסין מופיע תקופת שושלת שאנג, במאה ה15 לפנה"ס - לא רחוק מהזמן שמופיעות השושלות הגדולות במצרים; הפריחה התרבותית הגדולה בסין של תקופת "מאה האסכולות" במאות 5-2 לפנה"ס - באותו הזמן שנחתם המקרא, ופעלו הפילוסופים היווניים והרומיים הגדולים; הקמת אימפריה ריכוזית כוללנית במאות השניה לפנה"ס עד השניה לסה"נ - במקביל לאימפריה הרומית, והתפוררות הסדר הזה ליחידות קטנות ומסוכסכות, והשתלטות של שבטים זרים על חלק ניכר מהעולם הסיני במאה השניה לסה"נ, תהליך מאוד דגומה להתפוררות האימפריה הרומית מאתיים שנה לאחר מכן; ויש עוד (עד לכאן הגעתי בקורס בינתיים...)
כמובן, יש גם הבדלים משמעותיים: העולם הסיני הצליח לשמור על רצף בזמן, כך שהעם הסיני רואה את עצמו כבעל הסטוריה המתחילה אי שם באלף השני לפנה"ס - היחידים שיכולים לטעון לרצף כזה בעולם המערבי הם היוונים ואנחנו; כמובן האחדות הפוליטית, שסין הצליחה לשקם במאה החמישית לסה"נ ואירופה מעולם לא הצליחה לשקם מאז חילק קונסטנטינוס את האימפריה הרומית לשתיים (אני עוד לא הגעתי לאיך הסינים עשו את זה. שבוע הבא אעדכן :-) ); העובדה שסין מעולם לא חוותה מונותיאיזם, ויש מושגים מרכזיים בהגות המערבית שזרים לה ולהיפך; כל אלה הם גורמים משמעותיים שהופכים את ההשוואה מאוד מעניינת, אבל עדיין הדמיון מרשים אותי בעוצמתו.
וכאן אני מגיע לדוגמאות של תחילת הפוסט: במיוחד ביחס להגות סינית יש במערב - בעיקר עם עידן הניו-אייג' - איזו מיסטיפיקציה. היא נתפסת אקזוטית ובשל כך מכילה חוכמה נסתרת. אז ברור שהניו-אייג' שמעריץ סתם כך תרבויות אקזוטיות הוא מטופש אבל עדיין אנחנו מתייחסים אחרת לתפיסות שבאות מחכמי סין של המאה החמישית לפנה"ס מאשר לתפיסות שבאות מהתנ"ך או מסוקרטס, אפלטון ואריסטו, למרות שלא זו בלבד שהם נכתבו באותה תקופה, יש בהם גם הרבה מאוד גורמים דומים; לא רק בפרגמנטים מקריים אלא גם ברעיונות שלמים, מורכבים ומשמעותיים יותר: לאו-דזה עומד על חמקמקותה של הידיעה, ועל האבסורדיות בעולם - שעליהם גם עומדים הרקליטוס וסוקרטס; קונפוציוס, מו-דזה ואחרים דנים דיונים עמוקים באופיו של השליט הרצוי והאידיאלי - בדיוק כפי שאפלטון דן ומפרט ב"פוליטיאה" ו"החוקים"; קונפוציוס משרטט דמות ראויה של איש מוסר - בדיוק כפי שמצוות בין אדם לחברו בתורה ונבואות הנביאים מעצבים ומדגישים. זה לא נסיון אפולוגטי להגן על תרבות המערב, פשוט בהנתן הדמיון הכל כך משמעותי באופיין של הבעיות והרעיונות הן בהגות המערב המוקדמת והן בהות הסינית המוקדמת - יש משהו מפתיע בהבדל התהומי בתפיסה הפופולארית של השתיים.

ועוד נקודה אחת: דווקא ביחס להבדלים: הבדל מאוד משמעותי שכן קיים בין הציוויליזציה הסינית למערבית היא העדרו המוחלט של מונותיאיזם בראשונה, ומעבר לכך, רוב ההגות הסינית היתה הרבה יותר ארצית, ויחסית יש בה מעט תפיסות מטפיזיות. זו כמובן הפרכה מסיבית של הטענות כנגד חוסר הסובלנות של המונותיאיזם והקורבנות ומלחמות הדת שהוא גרם, שכן מאו דזה-דונג הצליח להתעלות על כל רוצחי ההמונים שהעולם המערבי הצליח להעמיד עד היום (והוא לא הראשון, ההסטוריה הסינית מלאה במלחמות אזרחים עקובות מדם).אפשר גם להמשיך ולטעון, שהתפיסה הפוליתיאיסטית, שלא רואה שום דבר מעבר לעולם, יכולה להסביר חלק מהסטגנציה החברתית הסינית, ואת העובדה שאין כמעט תפיסה של שנוי חברתי (בסין כמו גם כמובן בהודו) - אבל אלה באמת הכללות גורפות, שאין לי ממש בסיס משפק לטעון אותם חוץ מסברת הכרס שלי.

תשובות למי ששרד עד סוף הפוסט:
"דרך שניתן לדבר עליה אינה דרך קבועה" הוא משפט הפתיחה של "ספר הדרך והסגולה" של לאו-דזה, סין, מאה חמישית לפנה"ס, שהיה בסיס לטאואיזם במאות שלאחר מכן. "אי אפשר להכנס לאותו נהר פעמיים" אמר הרקליטוס, אסיה הקטנה היוונית, מאה הששית לפנה"ס.
"את אשר תדור שלם. טוב אשר לא תדור משתדור ולא תשלם" - אמר כמובן קהלת (בקריאת הבר מצווה שלי :-) ), לפי המסורת שלמה מלך ישראל, המאה העשירית לפנה"ס, לפי המחקר נכתב בא"י במהלך התקופה ההלניסטית, מאה רביעית לפנה"ס. "מי שאינו מתון בדבריו, לא יוכל לעמוד בהבטחותיו" - קונפוציוס, גדולי חכמי סין, המאה החמישית לפנה"ס.
"אלה שיודעים אינם מדברים, ואלה שמדברים אינם יודעים" - גם כן מ"ספר הדרך והסגולה", בעוד "סייג לחכמה שתיקה" בא כמובן מפרקי אבות א', נכתב בא"י, לא ברור מתי.

יום שבת, 18 בדצמבר 2010

שקדים וצימוקים

אין פוסט ארוך, אבל גם הדברים הקטנים יוצאים די גדולים השבוע. אז בינתיים:
1. קצת שמחה לאיד של אוהדי הילרי קלינטון בפריימריז לקראת הבחירות לנשיאות ב2008... אל הפריימריז האלה הגיעה הילרי קלינטון בתור הפיבוריטית, אבל אובמה שבה את דמיון הבוחרים - בעיקר השחורים והצעירים - והתקשורת נשבתה בקסמו, עד כדי כך שטיעוני הביקורת של מחנה קלינטון על אובמה - חוסר הנסיון שלו, העובדה שנאומיו אוויריריים אבל חסרי תוכן ממשי, העובדה שהוא מעולם לא נכנס באמת למאבקים - זכו לביקורת חריפה של התקשורת שראתה בהם חמיצות פנים ונסיון הכפשה פוליטי מבלי להתייחס לתוכנם. דוגמה טובה לכך היא הנאום הזה של טום בפנברגר - פעיל של האיגודים המקצועיים ומאוהדי קלינטון, שטען שאובמה טוב בדיבורים אבל לעולם לא באמת מוכן להכנס לעימותים פוליטיים כדי לנצח. בזמנו הנאום הזה נתפס כקטנוני ומרושע, והתקשורת הפכה אותו ליותר מזיק לקלינטון מאשר לאובמה. חלפו חודשים, אובמה ניצח בפריימריז ובבחירות, השנה הפסיד את הרוב בבית הנבחרים, והשבוע חתם על עסקה עם הרפובליקאים ביחס להארכת קיצוצי המסים של בוש. העסקה הזו מאוד הכעיסה הרבה מהדמוקרטים, כי הם טוענים שאובמה ויתר יותר מדי (אחרי הכל, במקרה הזה הזמן היה לטובתו - כי קיצוצי המסים עמדו לפקוע בתחילת השנה האזרחית, והרפובליקאים ממש ממש ממש רצו להאריך אותם, והציבור היה לטובתו - רוב אדיר של הציבור תמך בעמדתו אובמה, שיש להאריך את קיצוצי המסים רק למעמד הבינוני, בפרט רק למי שמשתכר עד 200,000$ לשנה). עם הויתור, פתאום התחילו חלקם להזכר ולשים לב שזה בדיוק מה שבמברגר אמר. אין כל כך פואנטה לנקודה הזו, אולי רק קצת שמחה לאיד בדיעבד של תומך הילרי מתוסכל...
2. העסקה של אובמה עם הרפובליקאים הכילה כמובן גם התפשרות מצידם - בעיקר הארכת תקופת דמי הזכאות לדמי אבטלה ל99 שבועות. את חלק מהרפובליקאים הימניים זה מאוד הכעיס, עד כדי כך שהפשרה הזו - ביחד עם מותה של אליזבת אדוארדס, אשתו של המועמד לנשיאות ג'ון אדוארדס וגיבורה דמוקרטית, מסרטן, הביא את קריסטין אודונל - הלא מכשפה חביבת המדור מדלוור- להצהיר את אמרת השפר:
Tragedies come in threes: Pearl Harbor, Elizabeth Edward's passing and Barack Obama's announcement of extending tax cuts, which is good, but also extending the unemployment benefits
3. מסתבר שיש גם אקדמיה ללשון הספרדית, שהחודש החליטה, בלי בושה, לבטל שתי אותיות. וזו היתה הזדמנות מצויינת ליואב קרני לכתוב מאמר ארסי אך מצוין (ואת איתמר קסטנר להרחיב) נגד תיאורית ה"ישראלית" של גלעד צוקרמן, אחד האנשים המעצבנים בתבל. מה שמזכיר לי טענה שקראתי בזמנו, אני לא זוכר איפה, על כך שאקדמיות ממונות על השפה קיימות במדינות קתוליות - צרפת, ספרד, פורטוגל - בעלות מסורת של ניהול ריכוזי, בעוד במדינות פרוטסטנטיות - הדוגמה הידועה היא שאין "אקדמיה לשפה האנגלית" - אין. אני לא בדקתי אם זה אכן נכון, אבל אם כן, זה מעניין.
4. אנשים כנראה מאוד מאוד אוהבים את האנטי-וירוס של אווסט. עד כדי כך שרשיון אחד שלו מוחזר לשימוש יותר מ700,000 פעם.
5. כבר כתבתי על זה בעבר, אבל תמיד משעשע לראות שיוצא עוד דירוג של הנשיאים האמריקאים, ושוב ג'ורג' וו. בוש במקום האחד לפני אחרון.
6. בין שאר החוקים שהדמוקרטים רצו להעביר במושב האחרון של הקונגרס הוא חוק לפיצוי כספי על נזקי בריאות של כבאים, שוטרים ודומיהם שחשו לעזרה ב11/9. מכיוון שלפי כללי הpay-go של הסנט, לכל הוצאה חדשה חייבים למצוא או הכנסה תואמת או קיצוץ במקום אחר, החוק גם כלל סגירת פרצות מס לתאגידים, ולכן הרפובליקאים כמובן מתנגדים (בהתחלה הם התנגדו כי הם לא היו מוכנים לעשות שום דבר עד שלא יפטרו ממס את האמריקאים העשירים ביותר על ידי הארכת כל קיצוצי המסים של בוש, ולאחר מכן סתם כדי למנוע הישג מהדמוקרטים). בכך הם הביאו את הציניות הפוליטית באמת לרמות חדשות - בכל זאת, חוק לכסוי הוצאות בריאות של מחלות ופגעים שקרו לגיבורי ה11/9, בשל פעולותיהם ב11/9 - זה צריך להיות די המובן מאליו, או כמו שג'ון סטוארט קורא לכך - לחוק היה צריך לקרוא The "the very least we can do" no brainer act of 2010. סטוארט התייחס בתוכניתו לנושא כמה פעמים - השיא מבחינתי היה כשהוא הסביר שהרפובליקאים משתמשים ב11/9 שימוש פוליטי כל-כך רב שהם היו צריכים לאשר את החוק אם לא כדי לפצות את גיבורי ה11/9, אז כי הם חייבים לתת להם תמלוגים - אבל הציניות הפוליטית הקיצונית הביאה גם אותו לתגובה קיצונית ואת תוכניתו האחרונה של השנה הוא הקדיש לדיון בנושא בצורה רצינית, בין השאר על ידי שהביא לאולפן ארבעה מנפדעי ה11/9 שזקוקים לאישור החוק ופשוט נתן להם להשמיע את דבריהם נגד אי אישורו. זה קטע חזק, וללא ספק אחד האישומים הכי חזקים שראיתי נגד המפלגה הרפובליקאית מזה הרבה זמן. וכל מי שמוצא קשר בין זה לבין מפלגות ישראליות שמוצאות לנכון לתפוס עמדות ניציות אך להלחם בכל מחיר על כך שבניהם לא יחויבו לשאת בתוצאות העמדות הללו על ידי שירות מלא בצבא - הקשר על אחריותו האישית בלבד.
7. וקצת כדי לשפר את מצב הרוח, אין לי סיבה מיוחדת ללנקק לשיר הזה חוץ מזה שהוא פשוט עושה לי - ובתקוה גם לכם - מצב רוח טוב לקראת השבוע החדש.

שבוע טוב!

יום שלישי, 14 בדצמבר 2010

שקדים וצימוקים

1. השנה האזרחית מתקרבת לסיומה, ומתחילה עונת הסיכומים. ביניהם, עורך ספר הציטוטים של ייל, שבחר את עשרת הציטוטים של השנה. בראשם, קריסטין אודונל, המועמדת הרפובליקאית לסנט מדלוור, ומחביבות הבלוג, והכרזתה "אני לא מכשפה".
2. זה אולי אתר מסחרי, אבל המפות האלה פשוט נהדרות. (ותודה לאמא על הלינק)
3. עד לפני כמה שנים ישיבה יוניברסיטי - האוניברסיטה האורתודוקסית בניו יורק שהרב סולובייצ'יק היה מראשיה ובר אילן הוקמה כדוגמתה - היתה אנונימית לחלוטין. הנגיעה הראשונה שלה בתהילה היתה בפרק  post hoc ergo propter hoc  של "הבית הלבן", ובו ג'וש ליימן , אחד מגיבורי הסדרה, מביא אותה כדוגמה לאוניברסיטה עם נבחרת פוטבול גרועה. הנגיעה השניה בתהילה החלה לפני שבוע, כאשר מקהלת הבנים של הואניברסיטה הוציאה קליפ של שיר חנוכה ממש חמוד ליו טיוב. צפו בו. ואחר כך שימו לב שלא פחות משלושה מליון אנשים צפו בו. (יש קרדיט, אבל הממוען לקרדיט בטח לא רוצה שאתן. אז כדי לא להחסיר גאולה מהעולם, הקרדיט לאלנה קגן)
4. לא רק הרב אלישיב, או בוחרים רפובליקאים - כנראה שגם האפיפיור חי בסגירות קוגניטיבית, ולמעשה מנותק מהעולם באופן עמוק.
5. איזה כיף! שרה פיילין - בטיולה הראשון בחו"ל, לא פחות - באה לבקר אותנו!
6. נחשו, ילדים, מתי ואיפה צולמה התמונה הזו. (והקרדיט לאלון).

יש עוד, אבל נשמור אותם לפוסטים הבאים.

יום שישי, 10 בדצמבר 2010

השכנים אינם נאים בעיני

"הארץ" (לפחות המודפס) החליט לקחת את המאבק בפסק ההלכה של שמואל אליהו האוסר להשכיר דירות לערבים לכותרת הראשית. אז איזה יופי שיש לי בלוג. אפשר להפיץ לעולם את מחשבותי בנושא.
אז נתחיל בשמואל אליהו ושאר החותמים - האמת היא שתומר פרסיקו מסכם זאת הרבה יותר טוב ממני כשהוא מבהיר שזו הסתכלות על העולם ברמה של המסאים בקניה. סליחה, יכול להיות שזו אמירה חריפה מדי, שהרי אני לא מכיר מספיק את המסאים בקניה, יתכן שיש להם עוד נקודות זכות ולא צריך להחריף את השיפוט עליהם עד כדי השוואה לשמואל אליהו.בקיצור, מדובר בגזען קטן ודי פרימיטיבי, שאיבד אותי סופית לפני שנתיים כשטען בשם אביו שהוא שלח את רחל אימנו לעזור לחיילי צה"ל בזמן מבצע עופרת יצוקה.
 כמובן, שמבחינת כללי הפנים של ההלכה, ברור שזו פרשנות הלכתית לגיטימית (ואולי גם היותר מתבקשת) לאיסור "לא תחנם". אבל הדיון ההלכתי לא באמת רלוונטי מכיוון שהפרשנות הזו אינה הכרחית. ישנן גם דרכים אחרות לפרש את האיסור - קחו למשל את הרב יובל שרלו; לא בכדי עוקץ הרב אלישיב כשהוא מזכיר שאותם רבנים מעקרים את איסור "לא תחנם" כאשר הם מתירים את היתר המכירה בשנת השמיטה. (שהרי על איסור לא תחנם מבססים החרדים את הטיעון ההלכתי להתנגדותם להיתר המכירה). כך שהשאלה היא באיזו פרשנות בוחרים ומה המניעים מאחוריה, וזו שאלה אידאולוגית - שמואל אליהו מתנגד להכשרת דירות לערבים כי הוא גזען, הרב שרלו יוצא נגדו גם כי הוא לא גזען וגם כי האידיאולוגיה שמאחוריו רואה ערך בשותפות לערכים הדמוקרטיים של רוב האוכלוסיה היהודית, החרדים מתנגדים להיתר המכירה כי הם לא ציונים, ובאף אחד מהמקרים הללו לא מדובר במסקנה מחוייבת המציאות מבחינה הלכתית. השאלה היא רק מי מודע מספיק כדי להודות ששיקולים אידיאולוגיים עומדים מאחורי החלטותיו והשיפוט הערכי של האידיאולוגיה עצמה.
ועם זאת, לגופו של עניין המצב קצת יותר מורכב, שכן ישראל היא בכל זאת מדינה בה שני לאומים נתונים במאבק לאומי - גם אם לא אלים, ובה הציבור הערבי דורש זכויות קבוצתיות רבות; הטענה שהגזענות לא מתחילה בשמואל אליהו אלא בעצם רעיון ייהוד הגליל, וכל יומרה כזו איננה דמוקרטית, היא קצת פשטנית  - וגם לא ממש נכונה עובדתית אלא אם גם בלגיה וקוויבק אינן דמוקרטיות: בלגיה, המגדירה בחוקתה את הלאומיות של כל אחד מהאזורים, המתבטאת בין השאר באיסור ללמד בצרפתית בפלנדריה ולהיפך ובאיסור של מפלגות מאיזור אחד להתמודד באיזור אחר, וקוויבק המעדיפה בגלוי ובפרהסיה את דוברי הצרפתית במדינה. ישנם כמובן הבדלים, העיקרי שבהם הוא שמדינות אלה לא מגיעות לכדי אפליה אישית, אלא רק אפליה בזכויות קבוצתיות, בעוד שבישראל מצב האפליה האישית של ערבים הוא יתר בעייתי, אבל טענת הקיצון ההפוכה שעצם רעיון ייהוד הגליל הוא גזעני ולא דמוקרטי לדעתי גם הוא פשטני וחוטא למציאות.
מה שמביא אותי לנקודה האחרונה והיא שפסק ההלכה המדובר בעיקר מעיד על כישלון וחולשה. שמואל אליהו לא היה נזקק לפסק בוטה שכזה אם צפת היתה במצב טוב; הסיבה לחוסר האטרקטיביות של צפת, כרמיאל נצרת עילית וכו' איננה העובדה שערבים שוכרים וקונים שם דירות אלא להיפך, ערבים שוכרים שם דירות כי הערים הללו אינן אטרקטיביות מספיק ויהודים עוזבים. ובהקשר הזה, ישנו מקום אחד בארץ בו אכן מתרחש ייהוד, מסיבי, בדרכי שלום (לרוב), ללא צורך אפילו בסיוע ממשלתי שלא לדבר על התלהמות גזענית, וזה יפו. האוכלוסיה היהודית ביפו גדלה שנים האחרונות באופן דרמטי, ומסיבה פשוטה - תל אביב נהייתה יקרה מדי, אבל נשארה אטרקטיבית כמובן, ויפו מציעה מחירים זולים יחסית לקרבה לתל אביב ולים. ולכן אם רוצים לייהד את הגליל, לא צריך להידרדר לפסקים גזעניים, צריך להפוך את צפת להיות אטרקטיבית, כלכלית ותרבותית, כמו תל אביב. הציונות לא תגיע דרך התלהמות דתית, היא תגיע דרך היי-טק; סטף וורטהיימר אחראי להרבה יותר ציונות בהקשר הזה משמואל אליהו.

שתי פיקנטריות לסיום:
א. העובדה שהארץ נתלה ברב אלישיב להלחם את המלחמה הליברלית די מצחיקה ומריחה כמו שמעון פרס, שנות ה80 (החרדים יצילו אותנו מהימנים), שכן קריאה בגוף המאמר מראה כי אלישיב אלא מתנגד לפסק מעמדה מוסרית, אלא רק בשל העמדה החרדית הקבועה של "מה יאמרו הגויים" (בתוספת, כמובן, ההזדמנות ללעוג לציונות הדתית)
ב. בלגיה היא סיפור משעשע ככלל, מהסבה הבאה: הסיבה העיקרית לכך שאין ממשלה בבלגיה מזה שנתיים, והנושא  החם במערכת הפוליטית הבלגית מזה שנים הוא איזור הבחירות "בריסל-ואלה". האיזור כולל את בריסל ופרבריה, שנמצאים בתחום פלנדריה. מכיוון שהאיזור כולל את בריסל, פתקי ההצבעה שבו כוללים הן מפלגות וולוניות והן פלמיות; עד לפני כ10 עד 20 שנה לא היתה בכך בעיה אבל אז החל תהליך פרבור בבריסל שהביא ולונים לעבור לפרברים, הנמצאים כאמור בתחום פלנדריה. לפי החוקה, תושבי פלנדריה יכולים לבחור רק במועמדים פלמים אבלב בשל העיוות באיזור הבחירה ולונים בפרברי בריסל יכולים טכנית לבחור במועמדים ולונים והם עושים זאת. הפלמים דורשים אפוא לפרק את איזור הבחירה והולונים מתנגדים - וזו הסיבה לחוסר היכולת להקים ממשלה בבלגיה מזה שנתיים.

יום חמישי, 9 בדצמבר 2010

יום שני, 6 בדצמבר 2010

Nickels and Dimes

1. בטח כבר ראיתם את זה, ובטח התעצבנתם כמוני. אז יש לי שני דברים לומר על זה: א. אם נחכה מספיק, אמסלם יהיה האשם ולא מחללי שבת, וב. הרב עובדיה לא מקורי. כבר ב1985 הכומר ומנהיג הימין האמריקאי פאט רוברטסון טען שיש בכח התפילה שלו לשנות מסלולי הוריקן כך שלא יפגעו במטה שלו ויכו בחוטאים.
2. והנה דבר מדהים: הFBI מעריך שלא פחות משליש מכמות הספאם בעולם, מקורו בבחור רוסי אחד.
3. סיפור משעשע על נוכל שהצליח לשטות באלגוריתם הpage rank של גוגל: הוא הקפיד להעניק שירות נוראי ללקוחותיו. אמנם הם פרסמו עליו ביקורות נוראיות, אבל עצם אזכור שמו כל כך הרבה פעמים הביא לכך שהאתר שלו תפס את המקום הראשון בחיפוש "משקפי יוקרה" (שזה מה שהוא מוכר). תשאלו - ומה, גוגל לא יודעים לנתח האם האזכור של האתר הוא בהקשר חיובי או שלילי? אז גוגל עונים שכן, יש להם אלגוריתמים כאלה, אבל אם משתמשים בהם אז פוליטיקאים רבים, כמו גם באופן כללי נושאים השנויים במחלוקת, לא היו עולים בתוצאות חיפוש.
4. התוכנית 60 דקות שידרה אתמול ראיון עם מרק צוקרברג (כאן וכאן) בעקבות השקת העיצוב החדש של פייסבוק, אבל כנראה שבעיקר בעקבות יציאת הסרט "הרשת החברתית". ראיתי אותו בשבת, ויש כל מיני דברים לומר עליו - דיאלוג הפתיחה, שהוא עוד 5 דקות של גאונות מבית היוצר של אהרון סורקין; המיתוס על החיים הפרועים והממכרים של חברות סטארטאפ; ההכרה הקשה שהסרט מטיל בפני כל אחד (חוץ ממרק צוקרברג עצמו, כמובן) שהוא כבר לא יהיה מרק צוקרברג; אבל הדבר שגרם לי את תחושת אי הנוחות הכי קשה בסרט הוא שהוא מציג את הפן האכזרי ביותר בחיי החברה האמריקאים - התחרות האינסופית, הדירוג הקבוע. בסרט עצמו צוקרברג דן עם התאומים וינקלווס (שמהם גנב או לא גנב את הרעיון) במה יהיה האתר שהם מציעים שונה משאר אתרי המדיה החברתית - שהתחילו לצוץ מכל מיני כיוונים (Myspace היה אתר מאוד גדול כשפייסבוק קם) והם ענו, שדבר אחד: היוקרה. הסיומת harvard.edu, שרק כתובות מייל הנושאים אותה יוכלו להצטרף לאתר. וזה עבד, זה המנוע שהצליח להקפיץ את פייסבוק, היוקרה שלו - בהתחלה רק הרוורד, אח"כ גם קולומביה, ייל וסטנפורד; כמובן, רק בהזמנה ממישהו שכבר מחובר לאתר. וככה, לאט לאט, עד שmyspace נהיה שם נרדף לwhite trash וכל האתרים האחרים גוועו. ואם מבינים את הנקודה הזו רואים שבעצם המרדף אחרי יוקרה חברתית, המאבק הבלתי נגמר בתחרות הגדולה של החיים - זה הכח המניע את כל הדמויות, ובעיקר את צוקרברג. אז אני לא יודע אם זה נכון - אחרי הכל, הסרט לא נעשה בשיתוף פעולה אתו - אבל גם בראיון מצליחים להעביר את תחושת התחרותיות התזזיתית בפייסבוק עצמה. ויכול להיות שגם התיאור בראיון חוטא למציאות, מכל מקום, הסרט מצליח להעביר לדעתי בדייקנות את התחושה המטרידה עד כדי מטריפה שיש כל הזמן תחרות; אתה כל הזמן מדורג; תזהר, שלא ידרכו עליך בדרך למעלה.

יום שישי, 3 בדצמבר 2010

שריפה, אחים, שריפה

קודם כל צריך לומר ביום כזה ברוך דיין האמת. מותם של 45 גיבורים שנספו כשבאו לחלץ אנשים אחרים מהלהבות הוא טרגדיה אמיתית.
אבל מיד לאחר מכן אני הולך לומר אמירה שהיא נראה די חריגה בימים הללו: לדעתי ההתמודדות עם השריפה בכרמל הוא תעודת כבוד לממסד הישראלי; אם יש כאן מחדל הוא של התקשורת הישראלית, על דיווח שטחי, רדוד ומתלהם.
בוא נתחיל מנימוק הטענה הראשונה שלי. לשם כך, בואו נסתכל על הנרטיב הבא ביחס לשריפה בכרמל: במדינת ישראל מתרחשת בחושיים האחרונים בצורת חריגה; הפעם האחרונה שהתרחשה בצורת כזו, בה לא ירד גשם עד תחילת דצמבר, היא שנת 1950. כתוצאה מכך, השריפה בכרמל התפשטה למימדים חריגים והפכה לאסון טבע, שניתן לצפות לשכמוהו פעם בחמישים שנה אם לא יותר. שירותי הכבאות לא היו מסוגלים לכבות שריפה שכזו באמצעים שיש להם, ונזקקו ל24 שעות, עד להגעת תגבור מחו"ל, כדי להשתלט על השריפה; לאורך כל יום אתמול הם טענו שאם יגיעו מטוסי כיבוי למחרת הם ישתלטו על השריפה עד שעות אחר הצהרים ואכן כרגע זה נראה כי השתלטו על השריפה. במהלך 24 השעות הללו התמקדו הכבאים בהגנה על יישובים ופנויים, ואכן פרט לבית אורן - כמובן, אני לא מזלזל לרגע בטרגדיה שכרוכה בנזק הרב שנגרם לקיבוצם, אבל מדובר בקיבוץ אחד בין 200 נפש - לא נפגעו באופן ממשי יישובים; האש התקרבה מי פעם לעוספיא, ניר עציון, עין חוד, טירה ודניה אבל אף פעם לא נכנסה באופן ממשי ליישובים הללו (אחד הסיקורים המדהימים שראיתי היום בבוקר היה מטירה, שהאש החלה להתקרב ליישוב. שני מטוסי ריסוס - ישראלים - התסערו עליה ובלמו אותה). בשל צפיפות האוכלוסיה בישראל השריפה הזו - בניגוד לרוב שריפות הטבע בעולם - התרחשה קרוב למרכזי אוכלוסיה ולכן 17,000 איש נאלצו להתפנות מבתיהם, ולמרות הזאת הפנוי היה מסודר ורגוע; הפנוי היה כמעט תמיד זמן מספק לפני שהאש ממש התקרבה ולכן לא נרשמו מנוסות או פקקי תנועה; נראה כי עירית חיפה ומועצת חוף הכרמל התארגנו כך שיש למפונים היכן לשהות בינתיים ורוח ההתנדבות הישראלית הביאה להצפה של הצעות עזרה. תאונת האוטבוס היא אכן טרגדיה, אבל היא יותר תאונה מאשר בשל השריפה, ובאותה מידה יכולה לקרות כתאונת דרכים. פרט אליה - ולסיפור הגבורה המדהים של אהובה תומר -  היו מספר נפגעים מועט יחסית, ואיש לא נלכד בביתו בזמן האש; לא נדרשו חילוצים הירואיים של תושבים מבתים בוערים.
לאור התיאור הזה לדעתי ישראל עמדה בכבוד באסון, שכמו כל אסון טבע, לצערנו הרב קורה מדי פעם, ומזכיר לנו עד כמה אנחנו קטנים וחסרי אונים מול אכזריות העולם. ואיך התמודדה עם כך התקשורת? בואו נתאר אנטומיה של סיקור אסון ישראלי:
שלב א' - היסטריה. לא שמעתי את רוב דיווחי אתמול אז אני צריך להתמך על עדות מיד שניה, אבל התקשורת עלתה מיד לגלים פתוחים אבל מכיוון שאין יותר מדי מה לשדר שידרה סבבים הולכים וגדלים של היסטריה. הדוגמה הפשוטה שלי היתה בחדשות ערוץ 2, שם לאורך כל הערב התמידו עם הכותרת "אבדה השליטה על האש". YNET פותח במאמרים כמו "חלום בלהות", וערוץ 2 הגדירו את השריפה בשלב מסויים האסון הגדול ביותר בתולדות המדינה (וגם ynet  מסכים) עד שאפילו הם התעשתו. כאשר בכל קיץ שריפות ענק מכלות מאות קמ"ר (כן, מאות. השריפה הזו כילתה כ30 קמ"ר, מבלי לזלזל מעוצמתה) בקליפורניה, פוקס ניוז - רשת שלא ידועה באיפוק רב - מדווח בדרך כלל "Massive wildfires inCalifornia still x% contained). (אני לא חושב שהטענה הזו סותרת את טענתי אגב שמדובר באסון טבע גדול; במימדים של ישראל והתמודדותה עם שריפות זה אכן אסון טבע, אבל קצת פרופורציה בסיקור).
שלב ב - ה"מחדל". כבר אתמול בערב החלו שדרי החדשות, שהפכו בין רגע למומחים גדולים לכבאות, לטעון שמדובר פה במחדל איום. יוסי שריד מיד קבע שאנחנו עולם שלישי, אמיר אורן קרא להעמיד את האחראים (הוא לא יודע מי הם, את "האחראים") ברצח, אלוף בן חזר מיד אל המטפורה החביבה "יום כיפור של הכבאים" (אם בארה"ב יש אינפלציה בשימוש ב"גייט", אצלנו ללא ספק יש אינפלציה בשימוש ביום כיפור), ודן שילון הבוקר חתם את שידורו במסקנה "מדובר ללא ספק במחדל" ברצינות המנסה לחקות את הטון של מוטי אשכנזי, אביב 1974. וכל זאת מבלי שאיש מהם באמת מבין בכבאות או יכול לתת שביב של עדות לאיזה מחדל בדיוק הוא מתכוון. בשלב מסוים עלה נושא מטוסי הכיבוי, כמו גם טענה שבישראל יש תת-איוש של שירותי הכבאות, תוך האשמה מובלעת, הקבועה במקומותינו, של פקידי האוצר (אגב, מי אמר? אני לא יודע מה נתוני התקן לשירותי כבאות ולא שמעתי נתון אחד בנושא מהתקשורת הביומיים האחרונים; קצת באינטנרט אל זה נתונים מנציג הכבאים בכתבה על שביתתם כך שהוא קצת אינטרסנטי). בהחלט יכול להיות ששירותי הכבאות בארץ במצב רע ובתת תקצוב, אבל סביר להניח שהמצב קצת יותר מורכב; מדובר בסדר עדיפויות תקציבי, מדובר בשירותי כבאות הכפופים לשלטון המקומי (שבדרך כלל - אגב, בכל העולם ולא רק בישראל -  מכיל פוליטיקאים ופקידים ברמה נמוכה) - שקשה מאוד לאחד אותו לאיגוד ארצי בשל הסכמי שכר (שמעתי את פורז מדבר על זה היום אחה"צ, מהיחידים שדיברו דברי טעם בנושא), וכנראה שפקידי האוצר, גם אם הם טועים, לא לגמרי מטומטמים אז אני רוצה לשמוע גם את שיקוליהם . בקיצור, נושא מורכב שצריך להבין אותו עד הסוף, ובדיוק זו הסיבה שלא נכון לנהל אותו תחת אש, תרתי משמע.
שלב ג - שלב ה"כולנו אשמים" וה"יש לחקור". מכיוון שמצד אחד בהחלט יכול להיות שישנם ליקוים במערכות שונות - כפי שיש בכל מערכת ציבורית בכל העולם - ומצד שני, ברור לכל המעורבים בדבר שאם הם יראו סימן קל שבקלים של הודאה בטעות מיד הם ייתלו בכיכר העיר (או שאמיר אורן יתבע אותם לדין על רצח). מיד מתגייס משפט האימים של קציר מ73, "כולנו אשמים" ובניסוח נתניהו 2010, "מדינת ישראל לא היתה ערוכה להתמודד עם שריפת צמרות עצים בשום דרך".אמצעי התקשורת מלאים בשאלה הרטורית הידועה "למה אצלנו צריך אסון כדי שיזוז משהו". פוסטים מתלהמים מתחילים להאשים את כל המערכת הפוליטית המושחתת והמסואבת ש"לא שמה עלינו ז.." (אין לי רצון ללנקק. תחפשו כל פוסט מתלהם מזדמן, יש הרבה כאלה מסתובבים). ואחיו התאום של המשפט - יש לחקור, או כהצעת אלי ישי, דצמבר 2010 - יש להקים ועדת חקירה ממלכתית.
שלב ד' - ועדת החקירה. אה-מחייה, הגענו אל פתרון הקסם, אל נקודת הג'י, אל ועדת החקירה הממלכתית. כולם מעלים כמוצאי שלל רב את הדרישה - יש למנות ועדת החקירה ממלכתית, שתמצא מי אשם. לתקשורת יש במה לעסוק במשך שבועות וחודשים תוך הענקת תחושה שהיא נותנת לאסון בכרמל את הכבוד המגיע לו ואף משפרת את המצב, המערכת הפוליטית כולה נכנסת לסחרור אימים של האשמות והאשמות נגד, שכירת עורכי דין, עדויות דרמטיות, שידורים ישירים עד שלבסוף יוצא דו"ח שבמקרה - הטוב או הרע, לא ברור - יחיש את נפילתו הפוליטית של פוליטיקאי לא אהוד (ע"ע וינוגרד, 2007), ובמקרה - שוב הטוב או הרע - מסקנותיה ישכחו - ע"ע שמגר, 1996, אור, 2001, ועוד ועוד. ושוב-  יכול להיות - אפילו סביר - שיש מה לחקור ומה לתקן, אבל היו סמוכים ובטוחים שהתיקונים הללו לא יגיעו מתהליך החקירה שהולך להתנהל בחודשים הקרובים.
בתוך כל התהליך הזה, התחושה הלאומית והשיח הציבורי יתקבע: ישראל היא מדינת עולם שלישי, מדינת פרטצ', ששום דבר לא מתנהל בה כמו שצריך וצריך אסונות כדי לנער אותה. וזה לא נכון. ויותר חמור, האנשים שעשו את עבודתם נאמנה, ולדעתי ניהלו את האסון הזה בצורה ראויה לשבח - לא רק שיעשה עמם עוול (לא ישירות, אלא עצם האווירה הציבורית שנוצרת), אלא שהם יפנימו את המסר שלא שווה להם לעשות עבודה טובה כי בכל מקרה הם נתפסים כאשמים. אני לא מדבר על הכבאים הגיבורים או על אהובה תומר, שכולם עכשיו יחבקו אותם ובצדק; אני מדבר על הלוגיסטיקה, על המתאמים בפיקוד העורף או קציני המטה של מכבי האש או מה כל האנשים בעורף העשייה, שכולם יתגוללו עליהם מהיום ואילך.

ולמה כל זה קורה? זה קורה לדעתי כי שריפה כזו מעמידה בפני כולנו שתי אמיתות לא נעימות שקשה לנו להתמודד איתן.
הראשונה היא שכולנו עושים כל הזמן בחירות שיש להן משמעות גם בחיי אדם. ניתן להתגולל כמה שנרצה על אותו חסכון של האוצר שגרם לעיכוב של כבוי השריפה ב24 שעות ולבקשת עזרה ממדינות העולם אבל בכלל לא בטוח שזו לא ההחלטה הנכונה; אחרי הכל, השקעה בהמוני כבאים שאין הצדקה להעסקתם גוזלת כסף ממקום אחר, וכסף, לצערנו, הוא משאב מוגבל. זה מחריד לחשוב שהחלטות כאלה עולות בחיי אדם אבל כולנו עושים כל יום החלטות שעולות בחיי אדם; אחרת לא היינו עולים על הכביש, כי אם לא היינו נוסעים כלל במכוניות היינו חוסכים 350 הרוגים בשנה מתאונות דרכים. אמיר אורן יכול לחפש אשמים ברצח, אבל גם השימוש האינטסיבי שלו - כמו של כולנו - באנרגיה מביא לא רק לעושר גדול לאויבנו ויכול להיות שבאופו ישיר לטילים בידי החזבאללה, אלא גם לפליטות פחמן דו חמצני הבונות את  אפקט החממה, שכנראה קשור לבצורת הביאה עלינו את השריפה הנוראה.
אבל ההכרה השניה היא יותר עמוקה ובסיסית, ויעל דן סיכמה את חוסר היכולת להתמודד איתה במשפט קצר וקולע, מדהים, שיצא לה בטעות כאשר היא ראיינה את יובל שטייניץ, וניסתיה לחלץ ממנו הודאה כלשהי באשמה. הוא ענה שלא צריך לחפש כרגע אשמים והיא הגיבה: "אבל יש כעס כל כך גדול; כולם כרגע כל כך כועסים ולכן חייב להיות מישהו שאשם".
יש אסונות טבע בעולם. יכול להיות שאם שירותי הכבאות היו מאורגנים ומתוקצבים טוב יותר היה להם קצת יותר קל לתמודד עם השריפה, אבל לא באופן מהותי. תרשו לי גם לשער ששני מטוסי הכיבוי המדוברים לא היו משנים בהרבה, אחרי הכל גם עם 20 מטוסים לוקח כמה שעות טובות להשתלט על השריפה. שריפות כאלה מעמידות אותנו אל מול העובדה המפחידה שעם כל יכולותינו, אנחנו עדיין קטנים, קטנים מאוד אל מול איתני הטבע; ווען דער מענטש טראכט, גאט לאכט. זו עובדה קשה, ומפחידה, ודורשת הרבה משאבי נפש וחוסן נפשי להתמודד איתה; בדרך כלל אנחנו מדחיקים אבל שריפה כזו מעמידה אותה בפנינו. ומה שמבדיל אדם בוגר מילד קטן היא יכולתו של הבוגר להתמודד עם חוסר הודאות בעולם, ועם ההכרה שלא הכל בשליטתו ושיכול להיות שיקרו לו דברים רעים שהוא לא יכול למנוע. והתקשורת הישראלית מגלה את אותו חוסן נפשי של ילד בן שלוש, וזה מה שכל כך מאכזב בה. וזה לא היה כל כך משנה אם ההתמודדות הילדותית של התקשורת לא היתה גורמת לכל כך הרבה נזק, לכולנו, בחודשים הקרובים.

וכל זה מבלי לגרוע את תנחומי למשפחות ההרוגים וההזדהות העמוקה עם כל מי שנפגע באסון הנורא הזה.


עדכון קצר: רק דוגמה אחת מהשידורים ברגע זה:
    עודד בן עמי: האם יש סכנה לשכונת דניה?
    מפקד שירותי כבאות גליל: "אני לא יכול להחייב להמשך כי הרוח מתעתעת אבל נכון לכרגע אין סכנה לשכונת דניה".
הכיתוב בכותרת בבאנר בתחתית המסך: "האש מתקדמת לשכונת דניה".

יום שלישי, 30 בנובמבר 2010

על דתיים בארץ ויהודים באמריקה

קראתי לאחרונה שני מאמרים מעניינים - לא בדיוק מאמרים, יותר ראיון ופוסט - שיש לי מה לומר עליהם אבל לא הרבה, אז נצרף אותם ביחד לפוסט. אבל אל תנסו למצוא קשר בין השניים, כי אין.
א. ד"ר חנן מוזס מבר אילן ערך לאחרונה מחקר מקיף בו הוא ניסה למפות את עמדות תת הקבוצות השונות בציבור הסרוג בארץ בכל מיני תחומים - שמירת הלכה, יחס למדינה, יחס לסוגיות הבוערות של המגזר כמו מעמד האישה, הומוסקסואליות, מעמד הרבנים , ועוד ועוד. לא הצלחתי למצוא את המחקר עצמו באינטרנט אבל קראתי ראיון איתו ויש שם כמה דברים מאוד מעניינים: קודם כל המספרים. הוא מחלק את הציבור הדתי - לפי מאפיינים של מקום מגורים, מערכת חינוך וכד' -  ל"תורנים לאומיים" או חרד"לים, שהם 20%, בורגנות דתית שהם 70% ודתיים מודרניים - קיבוצניקים, הרטמניסטים וכדומה - שהם לא פחות מעשרה אחוזים. זה הפתיע אותי, כי לי תמיד הייתה התחושה שהדתיים המודרניים זה גטו שבין רחוב עזה לדרך חברון, וכנראה שיש כמה מאות אלפים כאלו (בחישוב מהיר, אם ציונים דתיים הם בערך 12% מהאוכלוסייה היהודית, ומתוכם 10% דתיים מודרניים - זה בערך 50,000-60,000 איש).
ומיד לאחר מכן הפתיעה אותי ההתאמה החד-חד ערכית: לכל ארוך השאלון, בכל נושא, התורניים היו יותר "ימינה" מהבורגנים שהיו יותר ימינה מהדתיים המודרניים; ואף מעבר לכך: מוזס ביקש מהנשאלים להגדיר את עצמם, באחת משבע הגדרות החל ב"חרד"לים" וכלה ב"אורתודוקסים מודרניים"; הגדרות העצמיות לא חפפו בדיוק את ההגדרה מקורית - היו אנשים שמוזס הגדיר כבורגנים דתיים שהגדירו את עצמם "תורנים לאומיים" למשל - אבל גם בתוך קבוצת האנשים שהגדירו את עצמם באותה הגדרה, באופן עקבי לכל אורך השאלון התורניים היו ימינה מהבורגנים שהיו ימינה מהדתיים המודרניים, וכן בתוך הקבוצות, מי שבחר בהגדרה עצמית "ימנית" יותר היה "ימני" יותר בכל תשובותיו. זה לא מאוד מפתיע אבל הטוטאליות של העניין בכל זאת קצת מפתיעה - אין מורכבות, אין אנשים שבתחום מסויים חושבים משהו אחד ובתחום אחר חושבים משהו אחר, יש משבצות ומשמת עצמך במשבצת זה מכריע את כל השקפתך (שלא תבינו לרגע שזו ביקורת, שהרי אני שנים ארוכות הייתי הדוגמה למשבצת של אורתודוקס מודרני. אבל זה עדיין מעניין).
גם מקומה של האובססיה המינית לא נפקד: כאשר נדרשו הנשאלים לדרג שישה ערכים: מסירות ללימוד תורה, הקפדה על קיום ההלכה, קרבת אלוהים, חופש פנימי, צניעות וערכי המשפחה, וצמיחה רוחנית - התורניים דרגו במקום הראשון שמירת ההלכה ובמקום השני (!!) "צניעות וערכי המשפחה". יותר מלימוד תורה (שהליטוואקים מבין חמשת קוראי יזדעזעו) ויותר מקרבת ה' (שהחסידים יזדעזעו).
ויש עוד פנינים כמו יחס לסירוב פקודה (לא פחות מחצי מהדתיים הימניים -כולל דתיים מודרניים - תומכים בסירוב כזה במקרה של התנתקות נוספת) הפער בין הציבור למנהיגות, ועוד ועוד. תקראו, זה מרתק לדעתי. והשיא הוא בפיקנטריה - על דבר אחד, בלבד, כולם כולם מסכימים. כולם אוהבים מנייני קרליבך (ציון 1.8 מבסולם שבין 1 ל5). הרב קרליבך - שמת בחוסר כל לאחר שנודה מהציבור הדתי בארץ - יכול להתהפך בנחת בקברו.

ב. וולטר רסל מיד מאבחן את אחת האבחנות היפות לדעתי על הכשל הלוגי שבבסיס פעילותו של ג'יי-סטריט. ג'יי סטריט הוא ארגון לובי יהודי שקם בקונטרה לאייפאק, בתפיסה שאייפאק, בתמיכתה במדיניות ימין ישראלית - לא באמת מייצגת את עמדות יהודי ארה"ב, שתפיסתם בנושא הסכסוך הישראלי פלסטיני שמאליות הרבה יותר. ג'יי סטריט שם לעצמו למטרה לייצג את התמיכה היהודית בתפיסה השמאלית לפתרון הסכסוך היהודי פלסטיני, כדי לחזק תמיכה בבתי הקונגרס בעמדות אוהדות לעמדתו (למשל, בלחץ על ישראל להתפשר במו"מ). בין השאר, ג'יי סטריט מפרס מדי פעם בפעם סקרים המראים כי הציבור היהודי נמצא הרבה יותר שמאלה מהארגונים המייצגים אותו - ארגון הנשיאים, אייפאק - בנושא ישראל. ומה הכשל? שמיד טוען שבניגוד לתפיסת ג'יי סטריט, הקונגרס תומך בעמדות אייפאק לא כי אייפאק חזק או היהודים תומכים בהן אלא כי הציבור האמריקאי תומך בעמדות האלה. בפשטות, זה לא שתמיכה בישראל פופולארית בארה"ב כי אייפאק חזק, זה שאייפאק חזק כי תמיכה בישראל היא עמדה פופולארית בארה"ב, וכאשר אייפאק מנסה לתמוך בעמדה לא פופולארית (למשל - בשחרור פולארד) - הוא מתגלה במלוא חולשתו. זה לא מיוחד לאייפאק, אגב, גם הNRA - שדולת הרובים, שמקובל להגדיר כשדולה החזקה ביותר בקונגרס - חזקה בשל הפופולאריות של העמדות בהן היא תומכת ולא להיפך. וכך גם שדולות אחרות (הNAMBLA - North American Man-Boy Love Association - כנראה לעולם לא יהיה חזק גם אם יתרום כסף רב להרבה מועמדים) ולכן כל הסקרים שבעולם על עמדות היהודים לא ישנו - כי עמדות היהודים במקרה זה לא רלוונטיות (למעשה, בחירות הביניים הוכיחו את התפיסה הזו בצורה יפה: ברק אובמה נקט עמדה לעומתית למדי כלפי ממשלת ישראל והציבור היהודי נשאר איתו; אמנם הנושא לא היה משמעותי ברוב המירוצים אבל במירוצים שהוא עלה - למשל בבחירות לסנט בפנסילבניה שם פאט טומי הרפבליקאי האשים את המועד הדמוקראטי ג'ו ססטאק שהוא אנטי ישראלי - זה התברר כנושא מנצח לרפובליקאים למרות שהיהודים נשארו לתמוך בדמוקראטים). זה מזכיר לי מחקר שסיפר לי עליו פרופ' אנגלרד בבית הכנסת, שעשו על אפקטיביות של ועדות חקירה ממלכתיות באנגליה. במחקר התברר שהקריטריון העיקרי לאפקטיביות של ועדת חקירה היא כמה המסקנה שאליה הגיעה ועדת החקירה היתה פופולארית בציבור ממילא: ועדות חקירה שהמליצו המלצות שהיו פופלאריות בציבור נתפסו כמשמעותיות והיה סכוי שהמלצותיהן תיושמנה; ועדות חקירה שהגישו המלצות לא פופלאריות נשכחו. וצריך רק לחשוב על ועדת אגרנט מול ועדת אור למשל כדי לראות שאנחנו לא כ"כ שונים.

יום שני, 29 בנובמבר 2010

Nickels and Dimes

עוד פוסט רציני ראוי לשמו יגיע בקרוב. אבל בינתיים:
1. לפעמים ויזואליזציה היא דבר מדהים. תראו את הסרטון הזה, ותבינו בדקה אחת את הפוליטיקה הנשיאותית האמריקאית של המאה ה20. טוב, לא בדקה אחת, אולי תצטרכו לקרוא את ההסבר. אבל זה עדיין יפהפה.
2. קצת שאריות מחג ההודיה: הממשל הפדראלי הציל את GM כאשר למעשה הלאים אותה לפני למעלה משנה כשעמדה בפני פשיטת רגל, ומסתבר שהמהלך היה מוצלח, כי GM חזרה לרווחיות והונפקה החודש מחדש במחיר שיא. אז GM רוצה לומר תודה למשל המסים שהציל אותה, ואולי הם לא כ"כ יודעים לייצר מכוניות אבל הם יודעים לייצר פרסומות מעולות.
3. ברכות לאורן צור מהאונ' העברית שאלגוריתם שפיתח, לזהות סרקזם בטקסטים, הגיע למקום ה14 ברשימת 50 ההמצאות של 2010 של טיים. הבחור מצטנע, אבל זה מאד מרשים.
4. וזה סתם מאוד מאוד חמוד. (הקרדיט למוטי).

יום חמישי, 25 בנובמבר 2010

לך על זה, חיים משה

למשל פה.

מה אתם חושבים שזה אומר, עלינו ועל האמריקאים, שהם מקדישים את החג העיקרי שלהם לאמירת תודה, ואנחנו לבקשת סליחה? (ובאותו הקשר, מה זה אומר שכאשר אמריקאי מסיים את ההמנון המשפט הבא שבא לו באינסטינקט הוא "play ball", בעוד שהמשפט הבא שמגיע אינסנקאיבית אחרי "וירושלים" הוא "תם הטקס"...)
אז מבלי לגרוע מיופיים של החגים היהודיים (לא בציניות, הם באמת יפים), אפשר לאמץ דברים יפים מהאמריקאים, והאוכל של החג הזה כל כך נורא (פאי דלעת? באמת? ולמה להרוג בשר יבש מילא בשעות בתנור?) אז נותרנו עם התודה. וברצינות, לדעתי יש משהו יפה בלהקדיש יום לבקש תודה על מה שיש לך. אין מה להיות קיטשי יותר מדי, אבל תודה רבה לכל אחד ואחד. וגם לכם, חמשת עד עשרת קוראי הנאמנים!

יופי, ועכשיו אפשר לחזור לרשעות הרגילה. בעל האתר politicl wire הודה לפוליטיקאים האמריקאים הכי ביזאריים ששעשעו אותו השנה: קריסטין אודונל שהוציאה פרסומות בטלוויזיה על כך שהיא לא מכשפה, ראנד פול, הסנטור החדש מקנטקי, שהיה מעורב בכת בעברו, דייל פיטרסון שהתמודד לאיזו משרה זוטרה באלבמה ופרסם את עצמו סטלויזיה עם רובה ביד, ופיל דיווידסון, עם הנאום הגרוע ביותר שצולם אי פעם כנראה.
ואני רק אוסיף את תודתי לזוג מפלורידה שכבר למעל משבוע עושה קמפינג מחוץ לחנות בסט ביי כדי לתפוס ראשון את מבצעי black friday, יום הקניות הראשון שלאחר חג ההודיה, כלומר מחר, ובו מסורתית מתחילים המבצעים שלפני חג המולד. כי הזוג הזה מלמד אותנו משהו מאוד עמוק על ארה"ב, והוא שלפעמים המדינה הזאת פסיכית. אל ברך את אמריקה.

יום שני, 22 בנובמבר 2010

Nickels and Dimes

כן, שוב הגיע הזמן להחליף את כותרתו של הפוסט השבועי המכיל דברים מכאן ומשם. הרעיונות לשמות חדשים הולכים ואוזלים לי (ולכן נזקקתי לביטוי אמריקאי) אז הצעות תתקבלנה בברכה...
1. הפוסטר הזה אמנם מרושע, אבל הוא תופס בצורה מדויקת את כל מה שמגוחך ברפואה אלטרנטיבית...
2. בזמן האחרון מתנהל בארה"ב דיון פוליטי על אש קטנה במדיניות don't ask don't tell. זו מדינייות שהתקבלה בתחילת שנות ה90 כפשרה בין ממשל קלינטון - שרצה להתיר באופן גורף להומוסקסואלים לשרת בצבא ארה"ב, לבין ראשי הצבא דאז ותומכיהם הרפובליקאים שהתנגדו; לפי המדיניות הזו מי שמכריז במפורש על נטייתו המינית ההומוסקסואלית משוחרר מהצבא, ללא זכויות (מה שמכונה dishonorably dischaerged), אבל הצבא לא ישאל באופן מפורש את החיילים על נטיותיהם. אולי זה היה סביר כפשרה אבל הגיחוך שבמדיניות הזו נראה לעין (נראה לי שקשה באמת לתת לה הסבר מתקבל על הדעת שלא מעוגן בסוף בנימוקים דתיים אנטי-הומוסקסואליים), ואכן עם השנים ועם השנוי החברתי ביחס להומוסקסואלים בארה"ב (שכתבתי עליו בעבר), כמו גם הצורך הגובר בחיילים לאור העובדה שארה"ב נלחמת כרגע בשתי מלחמות פעילות, המדיניות הזו נראית יותר ויותר מגוחכת; ואכן ראשי הצבא כמו גם רוב מוצק בציבור האמריקאי (58% כנגד 34%) תומכים בביטולה. אבל הרפובליקאים נגד, ובפרט ג'ון מקיין - שיצא לו במשך השנים שם של סנטור עצמאי ומתון בנושאים תרבותיים-חברתיים - יוצאים במלחמה דון קישוטית לשמר את המדיניות הזו. את ג'ון סטוארט וכוכבי הדיילי שואו ניצלו את קמפיין it gets better (שגם עליו כבר כתבתי) להגיש את אחת הביקורות הטובות, הקטלניות והמדוייקות ביותר שראיתי.
3.  שאריות בחירות אחרונות: ליסה מורקווסקי זכתה במירוץ לסנאט באלסקה; זו הפעם השניה בכל ההסטוריה של ארה"ב שמועמד זוכה כמועמד write in.
4. בפינת הרפובליקאי הצבוע, חבר קונגרס רפובליקאי אולטרא-ימני טרי טרי מהבחירות האחרונות, שרץ בין השאר על התנגדות נחרצת - והבטחה לבטל - את הרפורמה במערכת הבריאות שתביא בין השאר לביטוחם של 30 מיליון אמריקאים לא מבוטחים, וקרא לניסיון לערב במשהו את הממשל במערכת הזו "השתלטות סוציאליסטית", מתפוצץ מכעס כשמתברר לו שפוליסת הבריאות בביטוח המנוהל על ידי הממשל הפדראלי, המגיעה לו מתוקף היותו חבר קונגרס, תכנס לתוקף רק כחודש לאחר השבעתו.
5. וזו הכריכה של הספר האחרון של גלן בק - מגיש הטלויזיה האולטרא-שמרני עם תסמונת טורט-היטלר (כלומר, הוא פשוט מכנה המון תופעות כנאציות וכמעט את כל מי שלא מסכים איתו כהיטלר). יש שם משהו שנראה קצת creepy.
6. הנצרות לא מתה. היא פשוט מתחדשת בעולם השלישי: כיום אפריקה ואסיה מהוות 40% מהעולם הנוצרי, ועד 2025 הם יהיו רוב; עד 2050 רק 20% מהנוצרים יהיו לבנים לא היספאניים; המחוז הגדול ביותר הכניסה האנגליקנית הוא בכלל ניגריה. עוד נתונים מדהימים (וגם פרשנות, אבל זה כבר יותר נתון לויכוח) כאן.

יום שבת, 20 בנובמבר 2010

חוקרים את איך אנחנו חוקרים

השנה רציתי להתחיל תואר שני בהסטוריה, טהלכתי ליועצת האקדמית של החוג להטוריה באונ' העברית. מכיוון שאני כנראה אכתוב תיזה בהסטוריה חדשה (נחשו של איזו מדינה) היא הציעה לי לבדוק גם קורסים במדע המדינה או ביחב"ל, אולי יש קורסים בתחומים נושקים למה שמעניין אותי. אז פתחתי לתומי את השנתון, ולפניכם רשימת הקורסים שמציע החוג למדע המדינה לתלמידי הMA שלו:


תפקיד התקשורת בסיכסוכים פוליטים
תכני בידור ודרמה והשפעותיהם הפוליטיות
דת ופוליטיקה
דת ופוליטיקה בהיבט היסטורי: חלק א'
רטוריקה חזותית וחלקה בדיון הצבורי
דת ופוליטיקה בהיבט היסטורי: חלק ב,
רב-תרבותיות ומדיניות ציבורית בדמוקרטיות שסועות
קבלת החלטות במדיניות ציבורית

הסימבולי: מדורקהיים ועד בורדייה
השפעת תכני תקשורת על דעת קהל
רפורמות במינהל הציבורי
מחשבתם הפוליטית של היסטוריונים ופילוסופים ביוון העתיקה
אזרח ומדינה בעידן המידע
צדק אחרי רולס
סמכות והשתתפות - חלק א'
דמוקרטיות: מארג המוסדות
סמכות והשתתפות - חלק ב'



פוליטיקה ישראלית במבט השוואתי
יסודות הקומוניזם במזרח אסיה
פוליטיקה בריטית בת זמננו
מלחמות ישראל בפרספקטיבה מחקרית
בחירות כלליות ובחירת מועמדים: שיטות והשלכותיהן
רטוריקה פוליטית בישראל
מלחמות אזרחים מ-1946 ועד היום



גישות ותאוריות במדע המדינה
מתודולוגיה של מחקר פוליטי
פוליטיקה השוואתית: קורס יסוד לתלמידי מחקר
מחשבה מדינית: קורס יסוד לתלמידי מחקר
נורמות, זהות ותרבות בתיאוריה ובמחקר היחב"ל
שמרנות וחדשנות במחקר והוראת הפוליטיקה העולמית
אוריינות מחקרית למתקדמים
מחקר היסטורי במדעי החברה: גישות חדשות
הדמוקרטיה בין מודרניזם ופוסט-מודרניזם
פוליטיקה ומדיניות ציבורית
תקשורת פוליטית במערכות בחירות - היבטים תיאורטיים
פיענוח אי השיוויון: כיצד ממשיגים, מסבירים וחוקרים פערים חברתיים?
גישות ותיאוריות בחקר טרוריזם פוליטי
גישות ותיאוריות בחקר קונפליקטים חברתיים
סדנה מחקרית: בין תיאוריה, אידיאולוגיה ומדיניות
דימוי הכח - כח הדימוי



כמובן, אני סידרתי מחדש את השנתון, וחילקתי את הקורסים לשלוש קבוצות, לפי מה שהצלחתי להבין על הקורס מהשם שלו: 18 הקורסים הראשונים דנים בתחומים כלליים מדע המדינה. הם דנים בתחום אבל בתימות כלליות. שבעת (רק שבעת) הקורסים שלאחר מכן  דנים במה שהייתי מצפה שיהיה עיקר המחקר וההוראה במדע המדינה: מערכות פוליטיות של מדינות. ולא פחות מ17 הקורסים שלאחר מכן בכלל לא דנים בתחום המחקר כשלעצמו אלא באיך אנחנו חוקרים, לא במבנה פוליטי של מדינה, או יחסים בין המבנה הפוליטי או מה שלא יהיה אלא באיך אנחנו חוקרים את התחום הזה. 
תשוו למשל לסטנפורד:



International Relations Theory, Part 1 
International Relations Theory, Part II 
Foundations of Political Economy
Democracy, Development, and the Rule of Law 
Democracy and the Constitution 
Justice 
International Conflict: Management and Resolution
Classical Seminar: Origins of Political Thought
The Dialogue of Democracy 
Graduate Seminar on Equality 
Justice at Home and Abroad: Civil Rights in the 21st Century 
Political Methodology II 
Research in International Relations 
Positive Political Theory and the Law 
The Politics of Education 
Politics and Collective Action 
Introduction to Global Justice 


China in World Politics 
Challenges and Dilemmas in American Foreign Policy 
The Presidency
Topics in American Political Behavior 
Political Economy of Development 
Middle Eastern Politics 
Comparative Political Economy: Advanced Industrial Societies 
Chinese Politics: The Transformation and the Era of Reform 
Decision Making in U.S. Foreign Policy 
American Political Institutions 


Approaches to the Study of American Politics 
Theories in Comparative Politics 
 Political Methodology I 
Wealthy Hellas 
Methods in Comparative Politics 
Approaches to Chinese Politics
Design and Analysis of Experiments 
Theories of Civil Society, Philanthropy, and the Non-Profit Sector 
Political Methodology III 




17 קורסים תיאורטיים,  עשרה על המטריה עצמה ורק תשעה על המחקר. כמה פרימיטיבי מצידם.
ברור שזו סטטיסטיקה של רופאים, ואני גם לא מכיר לעומק מה אומר כל קורס, אבל אם אתם רוצים דוגמה לאינטואיציה שהפוסט מודרניזם איבד את זה - קחו את רשימת הקורסים הזו. אנחנו כבר לא מדברים על הדבר, רבותי, הרבה יותר מעניין לדבר על איך אנחנו מדברים על הדבר (וחכו, גם "איך אנחנו מדברים על איך אנחנו מדברים על הדבר יגיע. הרוקרסיה הזו יכולה להמשיך עד אינסוף).
אחד השיעורים הטובים ביותר שהיו לי בתואר היה שיעור בשנה ב' במהלך קורס של אבינועם רוזנק על פילוסופיה של ההלכה. אני לא זוכר איך הוא הגיע לזה אבל הוא הניח שתלמידים יודעים משהו על אחד ההוגים המרכזיים בפילוסופיה המערבית, וכמובן שהוא טעה (בכל זאת, מדובר בחוג למחשבת, החוג עם הכי פחות תובענות כלפי הסטודנטים שלו. כל כך חבל). אז הוא נתן תקציר, בשעה וחצי, של כל הפילוסופיה המערבית מהפרה-סוקרטיים עד ימנו. זה נשמע יומרני אבל זה ממש עבד. הוא התחיל מהסופיסטים, לפני סוקרטס, שטענו שידיעת האמת עצמה אינה חשובה, וחשוב רק לדעת לדבר יפה כדי לשכנע אחרים בעמדתך, ואיך נקודת המוצא של הפילוסופיה המערבית היא מלחמתו של סוקרטס, הטענה כי יש ערך לידיעה, לאמת, ולנסיון להבין אותה. ולאחר שעה וחצי הגיע אבינועם לפוסט מודרניזם, ובמשפט אחד סיכם: ואז הגענו כבר לא לדבר על הדבר אלא על איך מדברים על הדבר - והשלמנו מעגל שלם חזרה לסופיסטים.

יום רביעי, 17 בנובמבר 2010

הדבר הויראלי הבא

רק ביומיים האחרונים ראיתי שני סרטי אנימציה מאותו בית יוצר, הראשון לועג למדע המדינה (שבלוגים פוליטיים קישרו אליו בהתלהבות) והשני לועג לתיאוריה של מדעי המחשב (שכמובן קושר על ידי כוכב חדש ומבטיח במחלקה למדמ"ח של האוניברסיטה העברית החל מהשנה הבאה).
יש לי תחושה שזה ה"סרט התרגום המשעשע של היטלר בבונקר" הבא. אבל זה עשוי מאוד מוצלח, אז אם אתם רוצים ללעוג למקצוע שלכם, צרו סרט כזה בעצמכם, לפני שזה נהיה נדוש. עכשיו זה הזמן!


יום שלישי, 16 בנובמבר 2010

חוטים ושרוכי נעלים

1. כבר לינקקתי בעבר למפה היפהפיה של תולדות המדע בסגנון מפת האנדרגראונד של לונדון. אז מבית מדרשו של אותו בחור, תרשים זרימה כיצד לבחור את הטיפול האלטרנטיבי המתאים לך.
2. והפוסט הזה מוקדש לכל חברי במהלך הפוסט-דוק שלהם. וגם סתם לכל מי שפינטז על חיי האקדמיה.
3. אחד הסיפורים / אגדות אורבניות הידועות על מקדונלדס הוא שהמבורגרים של מקדונלדס לא נרקבים גם לאחר 12 שנה, בגלל המלח, החומרים המשמרים ומה לא. אלא שמתברר, שגם המבורגר רגיל שהוכן בבית לא נרקב.
קצת חלש היום. אבל יש לי בדרך פוסט על כל מה שגרוע במדע המדינה בארץ ברשימה אחת, ועל j-street, ומה לא. אז שווה לחכות.

יום שבת, 13 בנובמבר 2010

מימוש איומים

איימתי שעוד אכתוב על חבירות אמצע הקדנציה, והבטחות צריך לקיים. אז מה יש עוד לומר על הבחירות הללו?
קודם כל, שהנצחון הרפובליקאי לא כל כך גדול כמו שנדמה. מייק הקאבי - מושל ארקנסו לשעבר, מהמועמדים לפריימריז הרפובליקאים לנשיאות והיום (איך לא) פרשן בפוקס ניוז, השווה את התוצאות לא סתם לרעידת אדמה, אלא לרעידת האדמה האדירה במיזורי באמצע המאה ה19, שגרמה למיסיסיפי להפוך את כיוון זרימתו. אז הקאבי צריך להרגע (או לרדת מהחשיש - בכל זאת, הצעת הלגליגציה בקליפורניה לא עברה...) אמנם הרפובליקאים זכו ללמעלה מ60 מושבים מהדמוקראטים בבית הנבחרים, אבל הנתון הזה מטעה. אם מסתכלים על מספרים מוחלטים, לרפובליקאים יהיו בקונגרס הבא עלינו לטובה בין 239 ל245 מושבים מתוך 435. זה רוב של 55-56%, או במונחים שלנו קואליציה של 66 ח"כים. רוב מכובד אבל לא מטורף - לדמוקראטים בקונגרס הקודם למשל היה רוב משמעותי יותר (255). זה נראה מאוד גדול בגלל השנוי המשמעותי ביחס לבחירות הקודמות, אבל לא בטוח שזה המדד הנכון - אבל על כך בהמשך.
בסנט הרפובליקאים אמנם זכו בשישה מושבים - הישג יפה אבל ממש לא חסר תקדים, הדמוקראטים זכו בשישה מושבים ב2006, הרפובליקאים זכו בחמישה ב2004, (מעט אנשים שמו לב כי היו את הבחירות לנשיאות, שהיו צמודות למדי). וכמובן הם לא זכו לרוב. הם כן זכו במדינות מתנדנדות - פנסילבניה, ווינסקונסין, אינדיאנה - וזה סימן לא טוב לדמוקראטים, אבל לא היה כאן צונאמי מטורף. גם ברמת המושלים הרפובליקאים זכו בכמה מושלויות (זה לא נשמע כמו עברית נכונה) חשובות - פנסליבניה, אוהיו, פלורידה - אבל הפסידו כמה אחרות (קליפורניה) ובאופן כללי זכו לנצחון מכובד אבל לא מטורף.
אז למה חושבים שהרפובליקאים הזיזו את הלוחות הטקטוניים? ראשית, כי מכונת התעמולה של פוקס ניוז ושדרני הרדיו די טובה אבל מעבר לכך כי המערכת האמריקאית מאוד מסתכלת על התוצאות במונחים של מושבים שעברו צד: מי ניצח במושב הזה או במושב ההוא, במדינה הזו או במדינה ההיא. ובמושגים הללו הרפובליקאים זכו להישגים יפים בסנט ובמושלויות ולהישג חסר תקדים - ששים ומעלה מושבים - בבית הנבחרים. ואני חושב שוו טעות. נכון שיש משמעות גם לתנודות בין מערכת בחירות אחת לאחרת אבל יש משמעות גם לתוצאה הסופית. נצחונו של נתניהו ב2009 למשל לא נתפס ככל כך אדיר רק בשל העובדה שהליכוד זה בבחירות הקודמות ל12 מנדטים בלבד. זה נחשב לנצחון מכובד בשל העובדה שהיתה לו קואליציה מכובדת אבל לא מטורפת (בגודלה, לא בתוכנה. בתוכנה היא מטורפת למדי). באותה מידה, אם מראש בקונגרס הקודם היו לדמוקראטים 225 ולא 255 חברים, ובבחירות הללו היתה מתקבלת אותה תוצאה בדיוק היו אומרים שמדובר בנצחון יפה לרפובליקאים אבל לא מטורף. אבל כאשר מדובר ב435 מירוצים אישיים, ומדובר על חבר הקונגרס הזה והזה שלא ישוב לקונגרס, קל יותר להתפס לתפיסת השנויים ולא התוצאה הסופית.
אני חושב שהמימד האישי הוא גם מסביר חלקית את ההבדל בתוצאות בין המושלויות והסנאט לבית הנבחרים. האמריקאי הממוצע שמגיע לקלפי צריך לבחור מועמדים למשרות רבות - בראש הפתק הנשיא (אם בוחרים אותו בבחירות הללו), הסננטור (כנ"ל), חבר בית הנבחרים אבל לאחר מכן מושל, משרות אחרות ברמת המדינה כמו תובע כללי וחשב, ראש עיר, חברי מועצת עיר, מנהלני המחוז, שריף, שופטים, ועוד ועוד. כמובן שלא כל המשרות הללו עומדות לבחירה בכל שנתיים אבל בכל מערכת בחירות ישנן הרבה בחירות לבצע וככל שיורדים במורד הפתק מגיעים למועמדים אלמונים יותר ויותר. אז הבוחר הממוצע - שגם בדרך כלל לא נורא מתעניין בפוליטיקה יש לזכור - יודע במי מדובר כשמדובר בנשיא, ואולי גם בסנטור ובמושל  (בכל זאת, המועמדים למשרות הללו משקיעים די הרבה כסף בפרסומות בטלויזיה) אבל כשמגיעים לחבר בית הנבחרים ודרומה מדובר במועמדים אלמוניים למדי. הפועל היוצא הוא - זו התיאוריה שלי ואין לה אסמכתאות אבל זה נראה לי הגיוני - שבמשרות הבכירות הבוחר יכול ממש לשקול שתי אופציות, לנסות להעריך אם הוא אוהב יותר את הזה או את ההוא, אבל כשמגיעים לחבר בית הנבחרים ודרומה זה נהפך יותר ויותר לבחירה ערטילאית של "דמוקראט" או "רפובליקאי" וכאשר הדמוקראטים שולטים ברוב הרשויות מדובר יותר בבעד או נגד הדמוקראטים. הבוחרים מאוד כועסים על הדמוקראטים, ואת זה הם הראו בבחירות היותר ערטילאיות כמו בית הנבחרים אבל כאשר מדובר במירוצים שרואים ממש אלטנרטיבות שצריך  לשקול הרפובליקאים נראים פחות טוב, ובפרט מועמדים עם קמפיין לא מוצלח (מג וויטמן, קרלי פיורינה) או סתם ימנים מטורפים (שרון אנגל, קריסטין אודונל, ג'ון מילר) מפסידים. לאור העובדה שאחת המועמדות הרציניות ביותר למעומדות הרפובליקאית ב2012 היא שרה פיילין, זה אמור לתת תקוה לא מעטה לאובמה.
ומעבר לפוליטיקה - שאלה קצת יוצר עמוקה היא למה בעצם הדמוקראטים הפסידו? איך הם איבדו כל כך הרבה הון פוליטי ופופולאריות בשנתיים, ולמה? מה שורש הכשלון? אז כולם דיברו על הציפיות הלא ריאליות שאובמה יצר שבבירור יגרמו לאכזבה, אבל גם JFK עלה לנשיאות עם תקוות רבות, ולאחר שנתיים מפלגתו הפסידה רק ארבעה מושבים בבית הנבחרים ואף זכתה בחמישה מושבים נוספים בסנאט. כך שהאכזבה איננה אינהרנטית. כמובן, ישנה הטענה שכל עוד הכלכלה במצב רע אובמה לא יהיה פופולארי אבל הטינה והאכזבה מאובמה כאן כבר מקיץ 2009 (אז ירדו שיעורי התמיכה בו לסביבות ה40-50, רמתם כיום) והאמריקאים לא יכלו ליחס לו כשלון כלכלי כבר אז. וישנן כמובן כל תיאוריות החכמה שלאחר מעשה שבמקרה מחזקות את דעתו של הדובר - ליברלים שמאליים טוענים שאובמה לא הלך רחוק מספיק, מתונים יותר טוענים שהלך רחוק מדי. אבל ההסבר המעניין ביותר לדעתי הוא של וולטר ראסל מיד (ותודה אלי). הוא טוען שהאינטילגנציה הליברלית והנשיא בפרט פספסו באופן עמוק את המנדט של הבוחר האמריקאי. הבוחר האמריקאי של 2008 בחר באובמה כי הוא היה מפוחד, המשבר הכלכלי ערער את הבטחון הבסיסי שלו. הוא חיפש מנהיגות שתתן לו מחדש את תחושת הבטחון הזו - בראש ובראשונה בהתיחסות לאבטלה. האינטילגנציה הליברלית לעומת זאת ראתה בנצחון של אובמה מנדט לאג'נדה ליברלית רחבת היקף - בראש ובראשונה הרפורמה במערכת הבריאות. אז נכון שאובמה דיבר על רפורמה במערכת הבריאות בקמפיין שלו אבל זו לא באמת היתה הסיבה שהוא נבחר. ומהלכיו בתחום שעניין את הבוחרים - בעיקר חבילת התמריצים - היו מעטים מדי ומרושלים מדי. הטענה המעניינת של מיד היא שבכך אובמה והאיטנילגנציה הליברלית ערערו את הטיעון הליברלי עצמו - שטען שהבוחרים צריכים לסמוך על ממשלה גדולה, בעלת קור רוח ומומחיות, הפועלת לטובתם - בעוד הממסד הפוליטי התגלה כנסחף באופן לא רציונאלי בהתלהבות אחרי מועמד כריזמטי, ומעבר לכך מפספס באופן עמוק את הדאגה העיקרית של הציבור האמריקאי.
בהערת אגב - ההשואה הכי טובה שאני יכול לחשוב לכך היא שנניח שרון, לאחר שנבחר ב2001, היה יוצא מיד למסע הקמת התנחלויות גרנדיוזי או לפעילויות אלימות בלבנון. הוא היה מאבד את הפופולאריות שלו בשנייה. אני חושב שממשלותיו בשנים 2001-2005 היו נוראיות אבל לזכותו יאמר שהוא תפס שהציבור מחפש מנהיגות שתייצב את המצב והוא סיפק מנהיגות כזו.
ואולי לא היה כאו כשלון כלל, כפי שטוענים ליברלים אחדים. אחרי הכל, נשיא ומחוקקים רוצים להבחר כדי למשול, כדי ליישם את חזונם לגבי מה טוב למדינה, כדי להנהיג. אז נכון שאולי הבוחרים יותר התעניינו במקומות עבודה אבל המחזור העסקי יתייצב בסופו של דבר (וזה לא שאובמה התעלם מהנושא, הוא העביר ככלות הכל חבילת תמריצים גדולה). רפורמה במערכת הבריאות לעומת זאת היא מטרה שלדעת רבים מהליברלים האמריקאים חיונית (ונשיאים, כולל רפובליקאים כניקסון ו - שומו שמיים - רייגן, מבטיחים אותה בקמפיין) , ולא מצליחים להשיגה כבר עשרות שנים. אז כדברי רם עמנואל "אסור לתת למשבר טוב להתבזבז", וכדאי לנצלו כדי להשיג את הדברים הקשים באמת - גם אם יהיה להם מחיר פוליטי כבד לאחר מכן. יכול להיות שהרחבת ביטוח בריאות לעשרות מיליוני אמריקאים שווה קריירה פוליטית של כמה מחוקקים, מה גם שיש רגליים לטענה שבסופו של דבר אותה רפורמה שנואה תהיה פופולארית ביותר (אותן תוכניות ה"חברה הגדולה" בשנות ה60 שהביאו לנפילתו של ג'ונסון - כגון מדיקייר ומדיקאייד - הן פופולאריות בצורה קיצונית כיום ואיש אינו מציע לקצצן).

ומכל מקום, שני דברים בטוחים:
א. אין להספיד את אובמה כל כך מהר. אם הוא חכם, הוא ילמד וינצח ב2012.
ב. השמחה בלשכת נתניהו קצת מוקדמת מדי. אם יש משהו שכל כל המומחים מסכימים עליו הוא שכמעט תמיד כאשר נשיא ממוצב מול קונגרס עוין הוא פונה למדיניות חוץ, ובתחום הזה עומתו רבה והשפעת הקונגרס מועטה למדי.

שבוע טוב, ובשבועות הבאים גם קצת נושאים אחרים...

יום ראשון, 7 בנובמבר 2010

חוטים ושרוכי נעלים

יש עוד מה לכתוב על הבחירות אבל צריך לרענן קצת. אז עוד כמה דברים שקורים בעולם:
1. לראשונה מזה 99 שנה, בית המשפט הבריטי ביטל את תוצאות הבחירות באחד המחוזות מכיוון שהמועמד שניצח טען טענות שקריות ביודעין על יריבו. אחרית הימים...
2. זה לא רק נדמה שבארה"ב העשירים עשירים יותר והעניים עניים יותר עם השנים, יש גם נתונים לגבות זאת. הנתון שהכי הדהים אותי הוא שלמעלה מ80% מהעלייה ברמת ההכנסה (וממילא ברמת החיים) ב30 השנים האחרונות הופנתה לאחוזון העליון.
3. איזה כיף! הולכים לעשות סרט על טינטין!
4. לפני מספר שבועות היתה הצטברות של שלושה-ארבעה מקרים ברחבי ארה"ב של נערים הומוסקסואלים שהתאבדו לאחר שהתעללו בהם בבית הספר. זו כנראה לא עליה חריגה אבל ריכוז המקרים - ואם נהיה קצת ציניים, העדר סיפורים חדשותיים אחרים - הביא להתעניינות תקשורתית בנושא, ובעקבות כך קם פרוייקט אינטרנטי מרגש ששמו It gets better - כל מיני אנשים - החל בברק אובמה, הילרי קלינטון והקומיקאית קתי גריפין וכלה באנשים מהשורה -  מעלים סרטים קצרים של עצמם בפניה לאותו/ה נער/ה במצוקה, בקריאה לא להתייאש ולהאמין שהמצב ישתפר. עם התרחבות הפרוייקט הוא התחיל לעסוק בפניה לקורבנות התעללות באופן כללי ולאו דווקא ספציפית הומוסקסואלים, ואז העלה עזרא קליין, פרשן פוליטי צעיר וכוכב בוושינגטון פוסט ובMSNBC - סרט עם אחת הפניות הכי מרגשות שראיתי. הוא חנון אנליטי ולכן הוא מתאר תיאור אנליטי - לא את חוויותיו הוא אלא למה, באופן הגיוני, המצב משתפר בהמשך החיים: מכיוון שככל החיים מתקדמים אדם מקבל יותר ויותר שליטה בגורלו, ויכול לדאוג לכך שהמצב ישתפר, ואותם הדברים שגורמים לאדם סבל בילדותו יכולים להיות אותם הדברים שיביאו לו אושר וסיפוק בהמשך חייו. תקשיבו לו, הוא מנסח את זה יותר טוב. וזה לינק ששווה לשלוח לכל מי שסובל בסביבתו הנוכחית.
5. לד"ר תמר עלים גינדין יש בלוג מעולה על בלשנות, על איראן ועל בלשנות איראנית, כולל סדרת פוסטים על מגילת אסתר.  והמתנה היחידה שהיא ביקשה ליום ההולדת היתה הלינקים האלו, למרות שלא הייתי בונה על תעבורת האימים שעוברת בבלוג שלי להעלות את ציון גוגל בצורה ניכרת... אבל הבלוג שלה באמת מצוין, אז אני תורם את חלקי הדל.

נ.ב. קבלו תיקון - בלוגי הצנוע נמצא במקום שני בחיפוש "פוליטיקה אמריקאית". איזה כיף!, זה כנראה רק ביוזר שלי. חבל.
נ.ב. 2 - עוד אשפוך הרבה מילים על הבחירות של לפני שבוע וחצי. הסירו חשש מלבכם.
  

יום רביעי, 3 בנובמבר 2010

ועוד קצת שאריות בחירות

יש כמובן הרבה מה לכתוב על הבחירות האלה, אבל את זה אעשה כשאני קצת פחות עייף. בינתיים עוד קצת פיקנטריה:
אמנם מושבי הסנט בקולורדו ובוושינגטון לכאורה לא הוכרעו אבל למעשה נראה שהם הולכים לכיוון הדמוקראטים (רוב הקולות שנותרו לספור הם ממחוזות עירוניים - דנבר וסיאטל בהתאמה - שהם עם עדיפות לדמוקראטים). אז הסנט כנראה יסגר  52-48 לדמוקראטים, כלומר בדיוק רוב נטול בעיות ליברמן/בן נלסון.
המירוץ האחרון שנותר הוא אלסקה, שם התרחשה בימים האחרונים דרמה גדולה: כזכור אלסקה היתה אחת המדינות בהן הtea party השיגו הישג בפריימריז הרפוליבקאים והביסו את הסנטורית המכהנת ליסה מרקווסקי. שרה פיילין ספציפית השקיעה הרבה במירוץ הזה, גם כי זו המדינה שלה וגם כי יש לה חשבון ארוך עם משפחת מרקווסקי. ליסה מרקווסקי לא ויתרה ויזמה קמפיין write in, כלומר קראה לבוחרים לכתוב ספציפית את שמה במשבצת ריקה. כנראה שזה עבד - לא פחות מ39% מהמצביעים טרחו לכתוב מועמד במשבצת הwrite in במקום להצביע למועמד קיים, כשדייויד מילר, המועמד הרפובליקאי, מפגר מאחוריה עם 35%. תהליך הספירה הוא כזה שקודם סופרים כמה write in יש ורק אם יש מספיק טורחים לספור מה באמת כתבו הבוחרים - וכמעט אף פעם לא מגיעים לשלב הזה; עכשיו יגעו לשלב הזה וסביר שלא מעט קולות ילכו לאיבוד למרקווסקי אבל עדיין נראה שהיא בדרך לנצחון - מקרה כמעט חסר תקדים (הפעם האחרונה שמועמד ניצח בדרך כזו היתה לפני כמה עשורים) ומכה תדמיתית לשרה פיילין.
אם הדמוקראטים בקליפורניה חשבו להתמסטל כדי להמלט מהדכדוך - גם זה לא יתאפשר - ההצעה להפוך שימוש בסמים קלים לחוקי הובסה בהפרש די משמעותי.
ואיך שכחנו את ג'ואל פולק? הוא הפסיד 61%-39%, אבל זה ההישג הכי טוב לרפובילקאי במחוז הזה אי פעם. מכל מקום - הבחור התראיין הבוקר בגל"צ, יש לו עברית די מרשימה.

ולסיום, ציטוט חביב מהפאנל של CNN, שדי ממצה את הבחירות הללו:
Panelist 1: But where did all the obama voters go? al the college kids' etc.?
Panlist 2: They graduated, and couldn't find a job. So they voted Republican.

מחשבות יותר רציניות בהמשך השבוע...

ולהלן התוצאות

בית הנבחרים - הרפובליקאים ניצחו בענק. הם הולכים להרויח למעלה מ60 מושבים, יותר מאשר ב94, ובודאי מספיק כדאי להשיג רוב לא קטן בבית הנבחרים. נצחונותיהם הם לכל אורך ארה"ב, כולל באיזורים כמו הצפון-מזרח, איזור שבשנים האחרונות היה מעוז דמוקרטי חסר פשרות.
סנאט - הרפובליקאים ניצחו בארקנסו, אינדיאנה, צפון דקוטה, פנסליבניה, ווינסקונסין, ואילינוי. הדמוקרטים נצחו בקליפורניה ונוודה, (קולורדו ווושינגטון עוד צמודות מדי. אלסקה עוד לא סגרה את הקלפיות ולא ברור מה יהיה אבל סיכוי מאוד מאוד מאוד גבוה שאו הרפובליקאי או הרפבוליקאית לעבר ינצחו) כך שהדמוקרטים בודאות יהיו עם רוב, יתכן שאפילו עד כדי 53-47 (מה שאומר שגם עריקה של אחד או שניים לא תספיק כדי להפוך את התמונה).
הרי ריד ניצח בנוודה.
היקנלופר ניצח בקולורדו, ומייז קיבל תוצאה כל כך נמוכה שבשנים הקרובות המפלגה הרפובליקאית לא תופיע בחלק העליון של פתק ההצבעה אלא בחלקו התחתון, עם שלל מפלגות ביזאריות
בראון ובוקסר ניצחו בקליפורניה.
מועמדי התה הם מעניינים: ברמת בית הנבחרים היו להם לא מעט הצלחות אבל ברמת הסנאט כל מועמדיהם בינתיים הפסידו: אודונל בדלוור, אנגל בנוודה, ובקולורדו עדיין לא ברור אבל יש סיכוי גבוה שגם שם קן באק, המועמד הרפובליקאי וחביב מפלגת התה יפסיד. לא זו בלבד שמועמדי התה לא הוכיחו יכולת לנצח במירוצים גדולים (ברמת המדינה, לא המחוז) אלא שחישוב פשוט מראה ששלושת מועמדיהם הם שגרמו לכך שהרפובליקאים לא ניצחו גם את הסנאט.

יום שני, 1 בנובמבר 2010

בחירות רבותי, בחירות

מחר הבחירות, וכל אתר פוליטי אמריקאי שמכבד את עצמו שם את נפשו בכפו (או במאמר הביטוי האמריקאי היפהפה: puts his money where his mouth is) ומנבא מה לדעתו תהיינה תוצאות הבחירות - לא בכלליות, אלא כל מירוץ ומירוץ. אז אני לא אתיימר לכתוב תחזית כזו, אבל זו כן הזדמנות לסקור מה אומרים הפרשנים על השאלות הגדולות, ומה קרה במירוצים השבועיים לילד.
מי ישלוט בבית הנבחרים? על זה יש פחות או יותר קונצנזוס שהרפובליקאים הולכים להשתלט על בית הנבחרים. השאלה היא רק כמה גדול יהיה הנצחון שלהם - הממעיטים אומרים 30-40 חברי קונגרס, המאדירים אומרים 60-70. השיא עד היום אגב הוא בחירות 94 בהן זכו הרפובליקאים ב54 מושבים. עם זאת, אל תתנו לכל הפרשנים לבלבל אתכם בטענה שזו הוכחה לכשלונו האדיר של ברק אובמה, ומהסיבה הבאה: יש בארה"ב תחום מחקר אקדמי שלא ראיתי לו מקבילות בארץ והוא political science. הכוונה לא למדע המדינה כמו שיש באוניברסיטאות שלנו (שמאוד מעצבן אותי אבל על כך פוסט אחר) אלא במחקר על המערכת הפוליטית האמריקאית: מי זוכה בבחירות, למה, מהה נושאים שמעניינים את הבוחרים, וכו'. במסגרת זו אחד המחקרים המעניינים שנעשו מצא כי עצם עובדה שאלו בחירות אמצע הכהונה של נשיא דמוקרטי, ובבחירות אמצע הכהונה מפלגתו של הנשיא בדרך כלל מפסידה מושבים, והעובדה שלדמוקראטים יש היום רוב יחסית גדול, מה שאומר שהם צריכים להגן על מושבים בעייתיים יותר מבחינתם, מנבאות הפסד של 45 מושבים, לא משנה מה ברק אובמה עשה או לא עשה. כדאי לזכור את זה כשקוראים את הפרשנים ביום רביעי...
מי ישלוט בסנט? זו כבר שאלה קשה יותר. כיום לדמוקראטים יש רוב של 59-41 (כולל ג'ו ליברמן, שמצביע איתם אבל רשמית הוא עצמאי)  כולם מסכימים שהרפובליקאים יזכו בספר לא מבוטל של מושבים אבל השאלה היא אם הם יזכו בעשרת המושבים הנדרשים (אם הם יזכו רק בתשעה יהיה תיקו ואז הקול המכריע הוא של סגן הנשיא ביידן שהוא כמובן דמוקראט). המושבים של ארקנסו, אינדיאנה, וצפון דקוטה די בוודאות עוברים מהרפובליקאים לדמוקרטים, ובסיכוי יותר נמוך אבל גם די סביר המושבים של קולורדו, פנסילבניה ווינסקונסין. המושבים של נוודה ואילינוי הם די בתיקו כרגע אבל עם יתרון קל לרפובליקאים, ואם יהיה גל רפובליקאי גדול (שכנראה יהיה) סיכוי גבוה שהם יפלו לצד הרפובליקאי. אלה שמונה מושבים. הבאים בתור מבחינת הרפובליקאים הם קליפורניה, קונטיקט, וושניגטון ומערב וירג'יניה ובכולם נראה כרגע שיש יתרון לדמוקראטים, אבל אם ילך ממש ממש טוב לרפובליקאים אז שניים מתוכם יכולים ללכת לרפובליקאים ועמם השלטון בסנט. אז זה סכיוי קיים אבל די נמוך - רוב הפרשנים (אני מצטט מלארי סבתו, אבל גם אחרים) מעריכים שהרפובליקאים יקחו בין שבעה לתשעה מושבים. קרוב אבל לא מספיק.
בהערת אגב, שני תרחישים יכולים להיות חלום רטוב של כל פרשן טלויזיה: הראשון הוא שכל שמונת המושבים שתיארנו לעיל הולכים לרפובליקאים, מערב וירג'יניה וקונטיקט הולכות לדמוקראטים ובוושינגטון ובקליפורניה המירוץ צמוד. אז צריך לחכות כל הלילה, לפי שעון החוף המערבי, לפני שיודעים משהו, וגם לא בטוח כי קליפורניה מדינה ענקית ובוושינגטון כמעט כל הקולות נשלחים בדואר - כלומר לוקח הרבה זמן לספור. התרחיש השני הוא שהתוצאות יסתיימו ב50-50. אז הדמוקראטים מחזיקים ברוב רק מתוקף העובדה שסגן הנשיא הוא דמוקראט, וכל עריקה של סנטור בודד פירושה אובדן הרוב. ואז ג'ו ליברמן - מי שבזמנו היה דמוקרט נלהב ואף מועמד דמוקראטי לסגן נשיא ב2000, תמך במלחמה בעיראק ועורר עליו את כעס הליברלים, הפסיד בפריימריז הדמוקראטים בקונטיקט ב2006, רץ כעצמאי וניצח, שמר על הרבה דם רע עם הדמוקראטים אבל עדיין התכנס איתם ולא עבר לצד הרפובליקאי, ושהרוב הדחוק של הדמוקראטים יסתמך על קולו - יהפך פתאום לאדם מאוד מאוד מאוד מחוזר.
ומה עם המירוצים שלנו?
בנוואדה, שרון אנגל אמנם קצת פסיכית, וניהלה קמפיין קטסטרופלי, אבל במידה מסוימת זה עבד לטובתה. נוצר לה שם כל כך רע, וציפיות כל כך נמוכות, שכאשר היא הופיעה בדיבייט לצידו של ריד בהופעה מכובדת, היא מיד הוכתרה כמנצחת הבלתי מעורערת של הדיבייט וכל הרקורד הבעייתי שלה הוזז הצידה. משלב זה, הפופולאריות הכל כך נמוכה של הארי ריד - מנהיג הרוב בסנט - בנוואדה (מדינה עם אחוז האבטלה הגבוה ביותר בארה"ב, 16%) פעלה את פעולתה והביאה לכך שהמירוץ ביניהם צמוד, עם הובלה קטנה לאנגל. ברור שכל מועמד נורמלי שהרפובליקאים היו מעמידים היה מנצח את ריד בהליכה אחורה עם ידיים קשורות אבל כפי שזה נראה כעת, גם לאנגל עצמה יש סכוי, ולמעשה יש סכוי יותר גבוה שאנגל תנצח מאשר שריד ינצח. נראה שזה יהיה אחד המירוצים הכי מותחים במהלך הבחירות הללו; ובפוליטיקה כמו בפוליטיקה, כאשר מריחים את הדם יש כבר דיבורים על מי יחליף את ריד כמנהיג הרוב בסנט (בהנחה, הסבירה, שהדמוקראטים שימרו על הרוב בסנט) כשההימור הנוכחי הוא על צאק שומר, יהודי טוב מניו-יורק.
מרוץ המושל בנוואדה הרבה יותר ברור: שם סנדובל הרפובליקאי הולך לנצח בגדול את רורי ריד (הבן של) למרות אי אילו טעויות בקמפיין.
במירוץ למושל בקולורדו, הרפובליקאים אמנם בחרו מועמד נוראי, דן מייז, והביאו לכך שטום טנקרדו, ממנהיגי המאבק במהגרים יכנס למירוץ ויביא לפיצול קולות הימין, אבל נראה שטנקרדו צבר מספיק מומנטום כדי שהרוב המכריע של מצביעי הרפובליקאים ינטשו את מייז ויעברו אליו והוא לאט לאט מדביק את היקנלופר, המועמד הדמוקרטי. אז כרגע נראה שהיקנלופר עדיין ינח, אבל לא כל כך בקלות כמו שנראה היה בהתחלה.
באוסטרליה הבחירות כבר נגמרו... אמרתי כל מה שיש לי לומר עליהם (בינתיים) כאן וכאן.
קליפורניה נראית כמו אחת מנקודות האור הבודדות של הדמוקראטים בבחירות הללו. אמנם נראה היה כי גם המרוץ לסנט וגם המירוץ למושל נהיים צמודים, אבל בשבועות האחרונים המועמדים הדמורקראטים - הסנוטרית ברברה בוקסר והמושל לשעבר (ואולי לעתיד) ג'רי בראון מצייבים פער לאע גדול אבל יציב בסקרים, והרוב מעריכים שהם ינצחו. במקרה של המירוץ למושל, ניתן לאתר את נקודת המפנה בפרשת העוזרת של מג וויטמן (שהביאה אותה לפינתנו) למרות שגם הפרסומת  המעולה הזו של ג'רי בראון נתנה פוש אחרון וחביב למועמדותו; במקרה של המירוץ לסנט זה פחות ברור, ונראה כי ההחלטה האסטרטגית של קרלי פיורינה, המועמדת הרפובליקאית, לרוץ כמועמדת מרנית ביותר ולא לרוץ למרכז (כמו שוויטמן עשתה) פגעה בה במדינה כל כך דמוקראטית כמו קליפורניה.
ומעומדי התה? לקריסטין אודונל בדלוור אין כל כך סכוי, אבל באלסקה קרה מהלך מרתק: ליסה מורקווסקי, הסנטורית המכהנת שהובסה בפרימריז השיקה קמפיין write-in, שמשמעותו היא זו: באלסקה בוחרים יכולים לבחור אחת מהאפשרויות המצוינות בטופס ההצבעה או לכתוב של של מועמד שהם רוצים (ולזה קוראים write in). מורקווסקי השיקה קגמפיין שקורא לבוחרים לכתוב את שמה. יש לה סכוי אבל אף אחד לא מעיז לנחש כמה כי מאוד קשה לסקור מצב כזה, וכי בבירור יהיו הרבה מאוד מאבקים משפטיים לאחר מכן שכן באלסקה ההנחיה היא לספור את הקולות לפי "כוונת הבוחר", ויהיו מספיק אלסקאים שיכתבו שמות לא ברורים מספיק (למשל ליסה, או ליסה מ.). מממ, האם אני מריח את ביצות פלורידה 2000?
וג'ואל פולק החביב, עם התואר המפוקפק של המועמד הרפובליקאי היחידי שאני בעדו בבחירות הללו, הולך להפסיד בענק (אלא אם תהיה הפתעה מטורפת).

פוסט ארוך ומייגע, אבל הבחירות מחייבות... בחירות נעימות!

יום שישי, 29 באוקטובר 2010

ערב שקופיות

הבטחתי להזניח את הבלוג במהלך החופשה, ועמדתי במילתי. אי אפשר לומר שאין לי אמינות. אז במקום ההתחלה הנדושה "ממש מזמן לא כתבתי בבלוג אבל עכשיו אכתוב, מבטיח" אני יכול רק לציין ש:
א. ניו יורק היתה מצויינת, תודה ששאלתם. (ותודה לכ חברי על השהות הנהדרת!)
ב. יש לי בראש עכשיו כל מיני פוסטים, אז יש פיצוי בעתיד הקרוב.
אז הפוסט הראשון הוא הקליל ביותר: כמו כל ישראלי טוב שחוזר מחופשה, הגיע הזמן לערב שקופיות. כלומר - הנה סדרה של תמונות שצילמתי הכרוכות בטריוויה של הסטוריה או פוליטיקה אמריקאית. ומכאן מושלמות עבורכם, קוראי הנאמנים...

א.
השלט הזה ביוניון סקוור מציין את מצבו הנוכחי של החוב הלאומי האמריקאי. הזה נראה מספר ענק כי הוא, ובכן, ענק. המספר גם גדל בקצב מסחרר - השלט מתעדכן כל שניה. זה אולי גם על רגל אחת כל הסיפור של המשבר הכלכלי - פשוט כל השגשוג המדומה של שנות בוש היה מבוסס על לקיחת חובות מהסינים ושימוש בכסף הזה כדי לגלגל את הכלכלה (אני אחרת לא מבין מה המשמעות של consumer based economy). ועכשיו הגיע הזמן לשלם את החשבון, וזה יקח הרבה זמן לשלם אותו...
ב.

מזהים את הבנין? לא? הכתובת שלו היא: פארק פלייס 51, ניו יורק. עדיין לא?
זה הבניין, במרחק שני בלוקים (בלבד או שלמים, תלוי מי הדובר) מאתר התאומים, הולך להיות מוקם מרכז קורדובה לתרבות איסלאמית, או אם אתה אמריקאי ימני "המסגד של גראונד זירו". גם אתם רואים צללית של ארכידוכס אוסטרי בצד?

ג.

התמונה הזו של מפרץ ניו יורק ושפך ההדסון (משמאל. כן, קצת נדושה, אבל נתגבר) היא הזדמנות לדון טיפה בסיבה לכך שניו יורק נהייתה עיר גדולה. לכאורה, מבניהו המושלם של מפרץ ניו יורק היה צריך להפוך אותה לנמל גדול, ומכאן לעיר אידיאלית למסחר - וממילא למרכז האורבני הגדול בצפון אמריקה. אלא שלא כך היה: במשך כל התקופה הקולוניאלית ואף בעשורים הראשונים של ארה"ב המרכז העירוני והמסחרי הגדול ביבשת היה בוסטון, שגם לה נמל טבעי מושלם והיא היתה עיר ותיקה הרבה יותר.  ניו יורק היתה עיר, אבל בפירוש לא העיר המשמעותית והגדולה - ב1790 למשל אוכלוסיית מדינת ניו יורק היתה החמישית בגודלה, אחרי וירג'יניה, מסצ'וסטס, פנסילבניה וצפון קרוליינה (הנתונים מכאן).
אז מה השתנה? ניו יורק נהפכה לעיר גדולה בעקבות מאורע שקרה בשנות ה20 של המאה ה19 במרחק 500 קילומטר ממנה: עד לתקופה זו, היו שתי דרכים ימיות תיאורטיות להגיע למערב האמריקני דאז - מדינות המישורים הגדולים: האחת היא דרך מפרץ מקסיקו ונהר המיסיסיפי - שהיתה דורשת עיקוף גדול ומסע ארוך במיסיסיפי שלעיתים יכול להיות רדוד - או להגיע לאגמים הגדולים, אלא שזו היתה דרך תיאורטית בלבד שכן שפך הסט. לורנס קופא בחלקו בחורף ומכל מקום בחלקים ממנו - למשל במפלי הניאגרה - לא עביר לספינות. ואז באו פרנסי מדינת ניו יורק עם רעיון מבריק, וכרו את תעלת אירי, מתחילת נהר ההדסון לאגם אירי, מדרום לבאפאלו (ממש לפני מפלי הניאגרה). תעלה זו אפשרה מעבר ספינות במסלול קצר ונוח יחסית לאגמים הגדולים ומכאן לסחר ימי רחב היקף עם המערב האמריקאי. אגב כך, כל הסחר הזה עבר דרך עיר הנמל הנוחה שלשפך ההדסון - ניו יורק - בעוד העורף המסחרי של בוסטון היה ונותר רק מדינות ניו אינגלנד (שכן התנאים הגיאוגרפים לא אפשרו יצירת מעברים ימיים מערבה מבוסטון). השאר הוא היסטוריה. עוד תזכורת קצרה לטענה הידועה כי "מי שישלוט במערב ישלוט באמריקה" (יש גם טענה הסטורית שהמאבק על שליטה במערב הוא הוא הגורם למלחמת האזרחים, אבל על כך בפוסט אחר).

ד.


בצידו הברוקלינאי של גשר ברוקלין יש פארק: יש שם נופים מאוד יפים של מנהטן, ולדעתי גם כמה סצנות מספיידרמן צולמו שם, אבל זה גם האתר של אחד המאורעות החשובים במלחמת העצמאות האמריקאית - והסיפור הוא זה: לאחר שנכשלו בנסיון לכבוש את בוסטון, פנו הכוחות הבריטים לכבוש את ניו יורק ווושינגטון העמיד כוח של 20,000 חיילים להגן על העיר, במנהטן ובברוקלין. הבריטים נחתו בלונג איילנד ובסדרה של נצחונות הדפו את הכוחות האמריקאים לפינה קטנה בצידו המערבי של האי בברוקלין, והמצב נראה עגום - מה גם שהשמדת הצבא האמריקאי שם, שנראתה מאוד אפשרית, היתה מהווה מכה אנושה למאמץ האמריקאי כולו. ואז בלילה אחד באוגוסט 1776 הצליח וושינגטון להעביר את כל הכוחות שהיו בברוקלין מעבר לאיסט ריבר לעבר מנהטן מבלי שהבריטים גילו זאת וללא אבדות משמעותיות, ובכך הציל את המאמץ המלחמתי האמריקאי - מעין דנקירק קטנה. אז מתחת לגשר ברוקלין זה המקום שממנו יצא המבצע הזה.

ה.

יש אמירה קבועה של ספרי תיירים ש"יש בניו-יורק יותר מרק מהנהטן" והם כמובן טועים. אבל זו לא הנקודה, אלא רק הקדמה, שכן המשפט השני שאומרים בהקשר הזה הוא ש"רוב אוכלוסיית ניו יורק בכלל באה מהרובעים האחרים. אם ברוקלין היתה עיר נפרדת היא היתה העיר הרביעית בגודלה בארה"ב". ובכן, זו לא תפיסה כל כך תיאורטית - שנים רבות ברוקלין וניו יורק היו ערים נפרדות. רק הקמתו של גשר ברוקלין באמצע המאה ה19 הביאה לתנועה כה רבה של אנשים בין הערים שהן התאחדו. אבל הגשר עצמו - כפי שרואים בכתובת ההקדשה - נוסד ביוזמת "הערים ניו יורק וברוקלין". (ואגב, עד שנות ה60 של המאה ה20 החזיקה ברוקלין כקבוצת בייסבול עצמאית, הדוג'רס. הדוג'רס עזבו בשנות ה60 ללוס אנגלס וזו עד היום טראומה אדירה בברקולין).

ו.

 
האי במרחק (לא הקרוב - זה גוברנרס איילנד) הוא סטאטן איילנד. הוא קרוי כך מכיוון שהיתה מחלוקת עליו בין שתי מדינות - ניו יורק וניו ג'רסי. הגבול בין השתים נקבע בנהר ההדסון, אבל אז התעוררה שאלה מה קורה בתוך מפרץ ניו יורק - האם הגבול הוא בנקודה העמוקה ביותר - כמו בגבול בין ישראל לירדן - כטענת ניו ג'רסי, ואז סטאטן איילנד שייך לניו ג'רסי, או שהגבול הוא לאורך הגדה המערבית של ההדסון, כטענת ניו יורק, ואז האי שייך לניו יורק. המחלוקת הוכרעה בתחרות חתירה, שבה נצחה ניו יורק ומאז האי שייך לה.
זו אגב לא המחלוקת הגיאוגרפית הכי ביזארית בתולדות ארה"ב. לאחר נצחונן במלחמת העצמאות זכו המדינות האמריקאיות החדשות בשטחים בין האפאלצ'ים לנהר המיסיסיפי, שקודם לכן הוחזקו בידי הבריטים ולא חולקו למושבות, ומיד תבעו מדינות שונות שטחים שונים (לבסוף הוחלט לא להעניק שטח לשום מדינה וליצור מהשטחים הללו טריטוריות ולאחר מכן מדינות חדשות). התביעה הכי מצחיקה בדיעבד היתה של דרום קרוליינה: היא תבעה את כל השטחים שבין קו הרוחב של מוצא נהר הסאוונה מדרום לקו הרוחב שמהווה את גבולה עם צפון קרוליינה מצפון. בדיעבד התברר שנהר הסוונה יוצא מנקודה שהיא בתוך צפון קרוליינה, כך שלמעשה השטחים הללו לא קיימים בכלל.
מכל מקום, סטאטן איילנד הוא הרובע השכוח של ניו יורק וכנראה שבצדק, כי אין שם הרבה מה לראות; זו שכונה פרברית לא עשירה במיוחד ודי משעממת ובה ריכוז גבוה של איטלקים. הוא בעיקר ידוע בזכות המעבורת בינו לבין הקצה הדרומי של מנהטן, שהיא תדירה, נוחה, ובחינם, ואגב כך גם מאפשרת מצפיה בנופים מרהיבים של דרום מנהטן ופסל החירות. למה היא חינם, אתם שואלים? זאת מכיוון סטאטן איילנד הוא האיזור הרפובליקאי ביותר בעיר ניו יורק (הוא אפילו בחר חבר קונגרס רפובליקאי, אחד מחברי הקונגרס הרפובליקאים הבודדים מתוך כלל חברי הקונגרס של ניו יורק); כאשר נבחר רודי ג'וליאני לראשות העיר - רפובליקאי כזכור - הוא החליט לצ'פר את המחוזות שבחרו אותו והפך את הנסיעה במעבורת לסטאטן איילנד לחינם - החלק היחיד בתחבורה הציבורית בעיר שלא צריך לשלם עליו כלל.

ז.

אם הימין יכול להפחיד את הציבור בגודל החוב של האמריקאים, גם השמאל יכול - בכמות פליטות הפחמן שמתווספות לאטמוספרה בכל רגע (השלט הזה מוצב ליד מדיסון סקוור גרדן).

ח.
העובדה שבסוף המאה ה18 ניו יורק היתה עיר אבל לא גדולה מדי, ובעיקר העובדה שלא היתה מזוהה במיוחד לא עם מדינות הצפון (כמו בוסטון) ולא עם הדרום (כמו ריצ'מונד למשל) אפשרה לה להיות לעיר הבירה של ארה"ב בשנים 1785-1790, ובנקודה הזו הושבע ג'ורג' וושינגטון לנשיא ארה"ב הראשון. (היום יש מוזיאון בבנין, שנמצא בצידה השני של הפינה הידועה של הרחובות wall וbroad בדרום מנהטן).

ט.
זה כבר באמת פטיש למתקדמים: בסדרה המצויינת "הבית הלבן" הנשיא, ג'ד ברטלט, מתואר כצאצא של משפחת ברטלט שאחד מאבות אבותיו חתם על הכרזת העצמאות. הנשיא הוא כמובן דמות פיקטיבית, אבל התסריטאים עשו את התחקיר כמו שצריך: ג'וזיה ברטלט אכן חתום על הכרזת העצמאות (העותק הזה באנדרטה ביוניון סקוור)

י.
וקצת ציונות לסיום: יש משהו די מרגש ללכת בניו יורק ופתאום להיתקל במקום שבו החליט העם היהודי לדרוש במפורש מאומות העולם מדינה.